 |
/images/archive/gallery/543/682.jpg מצעד הגאווה בסן פרנסיסקו
יניב גומס  |
|
|
| רשומון: סופשבוע העליז בחיי |
|
| חופש, לסביות והומואים רוקדים ברחובות, חברות שולחות עובדים לחגוג, אבות הומואים ואמהות לסביות צועדים עם ילדיהם. יניב גומס מספר על אוטופיה בשלל צבעי הקשת - במצעד הגאווה בסן פרנסיסקו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כמו באלכימיה להפוך חול לזהב /
אדם הופך עצמו למשהו שצריך"
(יונה וולך, מצבים טרנספורמטוריים)
מי שלא חווה עדיין את אירועי הגאווה בסן פרנסיסקו, כמו לא חווה שמחת גאווה בחייו. זו לפחות המסקנה אליה הגעתי אחרי סוף שבוע עמוס ומטורף בעיר שנמצאת מעבר לקשת. לכבוד החג התקשטה העיר בדגלי גאווה (טוב, היא תמיד מקושטת, אבל הפעם קצת יותר), ועל אחת הפסגות המשקיפות על איזור הקסטרו, ה-gay zone, נפרש סמל משולש ורוד ענק, דומה לטלאי שהוכרחו גייז לענוד על חולצותיהם על-ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה השנייה.
את חג הגאווה הראשון שלנו בסן פרנסיסקו החלטנו לפתוח בצורה רשמית בבית כנסת של הקהילה היהודית "שער זהב". בית הכנסת של הקהילה ממוקם בקצה אזור הקסטרו, ברחוב דולורס, והוא מסגרת דתית ורוחנית ללסביות, הומואים, טרנס ובי יהודים, החל משנת 1977. כשהתחילה קבלת השבת וכל המתפללים קמו ושילבו ידיים לשיר את "הנה מה טוב ומה נעים", הייתה שם אווירת קדושה פסטורלית.
באולם גדול, מול ספר התורה, התקבצו להם משפחות, זוגות, ויחידים, לקבל את השבת בתפילה ובניגון. בין תפילת "לך דודי" לתפילת העמידה, שמענו מבחוץ כיצד פותחים תושבי סן פרנסיסקו את אירועי הגאווה: במצעד הטרנסג'נדרים.
בין הדלקת מנורה עם שבעה קני נרות בצבעי דגל הגאווה לדברים שנשאה רב הקהילה, הרבה קמיל שירה אנג'ל, בעודנו מציינים את נישואיהן הקרבים של זוג נשים מתוך הקהילה, בברכות ומטר סוכריות על הזוג המאושר, אני נזכר שמצבם של הטרנסג'נדרים באשר הם, כמיעוט בתוך מיעוט, הוא הגרוע מכולם. שכן הם לא רק מוקצים מכלל הציבור אלא פעמים רבות גם מוקצים מתוך הקהילה ההומו-לסבית.
כאן בסן פרנסיסקו, עם ריכוז גבוה של הקהילה היקרה הזו, הם מקיימים את המצעד שלהם כהתארגנות עצמאית, ללא כל תמיכה מבחוץ. אין מאורע סמלי יותר מאשר לפתוח כך את השבת-חופש שלנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שבת בוצ'ה
|
|
|
 |
|
|
|
"שם הרחק יש התרחשות /
מי שנמצא שם יודע מיד"
(יונה וולך, שם הרחק)
במיסיון דולורס פארק, כמידי שנה, מתקיים בצהריים הפנינג ענק של הקהילה הלסבית בעיר, שסופו בצעידה לאורך רח' דולורס עד לרחוב קסטרו. בדומה למצעד הטרנסג'נדרים ביום הקודם, גם המצעד הזה הוא התארגנות תוך קהילתית שאינה ממומנת או נתמכת ע"י גופים מסחריים. המוני בוצ'ות חשופות חזה ומקבץ חתיכי של פמיות צובעות את הפארק ונהנות מהשמש החמימה ומנאומיהן הרדיקליים משהו של הפעילות הפוליטיות שעולות לבמה בין מופעי הרוק.
ביניהן הייתה גם אחת ישראלית, ד"ר דלית באום, שדיברה בגנות גדר ההפרדה, וקראה שלא להגיע למצעד הגאווה העולמי בירושלים: “there is no pride in the occupation”, אמרה. ואני בדיוק חושב על המאמצים הכבירים של חגי אלעד ואנשי הבית הפתוח לשווק את המצעד בארה"ב, ועל ירושלים שצריכה יותר מתמיד לחגוג שונות בצבעים, ועל רשעים שכעת מלאכתם נעשית בידי אחרים. ככה זה, לכל אוכלוסייה יש את נטורי הקרתא שלה, גם לגאים בישראל.
הייתה גם מחווה מיוחדת בין מופעי הבמה: קבוצה של נשים, חלקן שרדו את מחלת סרטן השד, עלו לבמה חשופות חזה בכדי להדגים לשאר הצופות כיצד מגלים גוש סרטני בחזה.
אחרי ההפנינג בפארק, עלתה קבוצת רוכבות אופנועים, ה-"dykes on bike", ופתחו את מצעד הדייקיות. הדבר היפה ביותר במצעד הוא דווקא חוסר הארגון בו: כל אחת ואחד יכול לצעוד. מצידי הבתים יוצאים אנשים עם שלטי קרטון מאולתרים המביעים תמיכה בצועדות; בפתח בית אחד רואים זמרת בליווי להקה שרה לצועדות; בית אחר הוציא רמקולי ענק והשמיע מוזיקת פאנק. נחיל צועדות, ספק מאורגן ספק לא, וזה כל הקסם.
המצעד הלסבי הסתיים בתחילתו של רחוב קסטרו, שם נפתחה המסיבה הורודה, “The Pink Party”. לצלילי מוזיקת מועדונים אנשים רקדו ברחובות, קיימו מה שנראה כהופעות מאולתרות על מרפסות הבתים. עייפים אך מרוצים עזבנו את המקום אחרי ששרפנו מעלינו כמות מכובדת של קלוריות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| המסיבה הוורודה. צילום: יניב גומס
| /images/archive/gallery/543/677.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
הילדים המאושרים בעולם
|
|
|
|
|
|
|
"התחלנו להביא דוגמאות מהחיים /
פחות התביישנו /
גם דברנו על מה שקורה לנו /
לא רק אחד עם עצמו"
(יונה וולך, "התחלנו להביא דוגמאות מהחיים")
זו השנה ה-36 שמתקיים מצעד הגאווה בעיר. ההתייחסות של אנשי העיר לקיומו של המצעד היא כאל חג אזרחי לכל דבר. “Happy Pride”, הם מברכים אחד את השני. ערוכים ומוכנים, הצטיידנו בזוג חברים ישראלים שגר בעיר כבר מעל שנתיים שהסבירו לנו על הנפשות הפועלות. הגענו לתחילתו של Market street, שהוא אחד הרחובות הראשיים בעיר, מעין רחוב אלנבי של סן פרנסיסקו.
מצעד הגאווה הרשמי כאן שונה ממתכונת המצעדים בארץ: בעוד שבארץ המצעד פתוח לקהל הרחב, כאן המצעד הוא כמסורת המצעדים האמריקאים. כל צועד קונה את מקומו במצעד או שייך לארגון או חברה שקנתה ממארגני המצעד את הזכות לצעוד לקול מחיאות הכפיים וקריאות העידוד של הצופים בשולי הדרך. כך יוצא שבצד ארגונים קהילתיים, תזמורות, אגודות ספורט ,שירותים קהילתיים וסתם בודדים שרוצים לצעוד, אנו רואים גם חברות ענק התומכות בקיומו של המצעד, מועמדים ומחזיקים במשרות פוליטיות.
עובדה זו מעוררת, כמובן, ויכוח סוער בתוך הקהילה לגבי הצדדים השונים במסחור מצעד הגאווה (לא רק פה, בכל העולם ובארץ). מצד שני, האם נוכל גם אנחנו יום אחד לראות בארץ חברות ענק שלא פוחדות מנזק תדמיתי, אלא ההפך - שולחות את עובדיה לצעוד?
את המצעד פתחו באופן מסורתי ה-dykes on bikes, שפתחו את מצעד הדייקיות יום קודם, עם הרבה רעש מנועים. השנה, אמרה לנו שכנתנו היקרה אחרי המצעד, " למרות הנישואין החד-מיניים שהפך לנושא פוליטי חם, היה דגש על ערכי המשפחה. היו יותר משפחות שצעדו, היו יותר בני נוער גאים שצעדו, יותר בתי ספר וגני ילדים מאשר בשנה הקודמת".
"כן", השבתי לה, "זה היה ממש מרגש, נותן הרבה תקווה לראות ילדים ונוער צועדים בגאווה, בראש מורם ומאושר, שמחים לצעוד אל מול כל העיר".
זה נראה לעיתים ממש כמו אוטופיה הומואית. הנה הילדים הללו, מחויכים, בלי בושה, בלי התנצלות, בלי סודות. שמחת חג טהורה. יש להם שני אבות, או שתי אימהות. הם נראו, בזמן שהם צועדים עם ההורים שלהם, כילדים המאושרים בעולם.
אחריהם, ולפניהם, צעדו הפוליטיקאים והגופים העירוניים. שוטרות עם בנות זוגן, כבאים עם בני זוגם, פקחים עירוניים, עובדי הפרקליטות הציבורית, חברים לעבודה והמפקדים שבאו לתמוך. מאוד מעצים לראות הומואים ולסביות שעובדים במסגרות עירוניות, חלקם מצ'ואיסטיות כמו המשטרה, צועדים בגאווה עם הילדים. את ההצגה גנב ראש העיר הפופולארי, גאווין ניוסום, שהתיר בשנה שעברה לאלפי זוגות חד-מיניים לקבל רישיון נישואים מטעם העירייה (עד שבא ארנולד שוורצנגר, מושל קליפורניה, ועצר את החגיגות לעת עתה). נישא על גלי התמיכה, ובחולצת טי-שורט ומכנסי ג'ינס, נופף לתושבי העיר הנלהבים מתוך מכונית עתיקה מפוארת.
והיו, כמובן, קהילות יהודיות, וכנסיות שתומכות בקהילה הגאה. כמה מנחם לראות שקיימת אלטרנטיבה דתית ומסגרות המנסות לתת מענה רוחני לקונפליקטים שלרוב מתייחסים אליהם בהכחשה או פסילה גורפת ברוב העולם הדתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכי סליזית בעיר
|
|
|
|
|
|
|
"לא להתנהג כמו חלק /
להתנהג כמו שלם"
(יונה וולך, "לא להתנהג כמו חלק")
אחרי המצעד הלכנו להפנינג גדול באזור הסיוויק סנטר. מאות דוכנים של אוכל, חברות מסחריות חילקו דוגמיות בחינם וסתם דוכנים של שמאטע. בבמה המרכזית הופיעו אמנים מקומיים. בקיצור, שלושה ימים של חגיגה, והרבה ג'אנק אמריקאי נוטף שומן.
קינחנו את החג במסיבה הכי סליזית בעיר: מסיבה עם כוכבי פאלקון, שזו חברה, איך להגיד בעדינות... סרטי איכות דוקומנטאריים היא לא מנפיקה. צפינו בענק הבנוי לתלפיות, מת'יו ראש (שהוא כיום השם החם בתעשייה הזו), שרקד בבימה המרכזית. אוסיף רק הערה, בעקבות המאמר שפירסם בערוץ הגאווה ראש דסק בערוץ החדשות של nrg מעריב
, יניב הלפגוט: בסופר פוגשים קופאים וקופאיות, אבל לא כולם דומים ללובה.
אני אשמח אם בתור עורך חדשות הוא ישבור את המסורת העיתונאית שהתרגלנו אליה מסיקור מצעדי גאווה בארץ, להראות רק את מה שמוקצן כמייצג את הכלל. כאילו כולנו רוקדים על משאיות בדרך לעבודה, עטויים בתחתוני חוטיני בלבד, המרופדים בזוג גרביים מגולגלות. אני אשמח, אם פעם אחת ייראו גם תמונות של הכלל האמיתי: את הרוב הגדול שצועד במצעדים, אנשים רגילים שנראים כמוני, ואולי גם כמו יניב הלפגוט, לדוגמא.
שלכם, בברכת חג גאווה שמח לכולם, ובשנה הזו - בירושלים הבנויה.
|
|
|
|
|
|
|  | /8 | | |  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
