 |
/images/archive/gallery/513/965.jpg הזמן הוורוד.
צילום שער  |
|
|
|
|
| רן הלחמי חושב שהגיע הזמן לומר את האמת: רובנו לא רוצים בכלל במצעד הגאווה בירושלים - ומעוניינים לצעוד בחופשיות, ללא פחד, בבירת הגייז האמיתית - תל אביב |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
רן הלחמי
11/7/2006 6:13 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שמונה שנים הגעתי, נער מפוחד בן 17, ממושקף ומחוצ'קן, לבית האגודה בתל אביב. האגודה היתה אז הדבר הכי חם שיש: היא היתה ליד אחד ממקומות הבילוי הכי הומים בתל-אביב, ה"הישי", מרחק פסיעה ממועדון ה"אאוט", הליכה קצרה ואתה במועדון ה"דיפ" – וכשההורים נותנים לך 50 שקלים לנסיעה הלוך חזור מבאר שבע, אתה גם יכול להישאר קצת ולטעום מהאווירה, לשמוע את הקולות ולהשתחרר במקום הכי חם בעיר הגדולה: "אלנבי 58".
עליתי, חצי מפוחד-חצי מסוקרן, במדרגות העקלקלות של בית האגודה, אוסף לחיקי גיליון של העיתון הכי מחרמן, הכי מעניין והכי חצוף בתל אביב: "הזמן הוורוד". מגיע במדרגות למעלה, רואה קבוצה של עשרות צעירים תחובים בחדר קטן, מדברים על אלף ואחד נושאים, וכולם – מי היה מאמין – הומוסקסואלים.
התחלתי להגיע לאגודה ולהשתתף, יותר כצופה – פחות כדברן, במפגשים של קבוצת הנוער. אלו היו ימים ללא אינטרנט, הדברים הכי לוהטים קרו (עדיין) בגנים ובמועדונים, "אטרף" היה כינוי למצב בו אתה נדלק על הבחור הכי שווה בקבוצה ובקיוסקים עוד מכרו מגזין בשם "מגעים". כנער, הייתי מעלעל בעיתון בקיוסק ובוחן מקרוב את "מגעים". יותר נכון, את עמוד השער, שלפעמים הופיעו בו כוסונים נטולי חולצה. המחשבה על קניית "מגעים" עברה בראשי פעם אחר פעם, אך מבחינתי זה היה צעד אמיץ. אמיץ מדי, לתקופה ההיא.
מי שזוכר את קווי ההיכרויות לגייז, את מודעות ה"גברים שאוהבים גברים" בעיתון "העיר" ובמגזין "לאישה",
את ההתרגשות הגדולה לפני שאתה משאיר לאיזושהי כונפה פתק (בתקווה שהאחרון יטרח להתקשר), מבין את הפער בין הפתיחות הגדולה היום לבין מה שהיה אז.
מצעד הגאווה היה דבר חתרני, מבהיל, מושך, מחרמן, אותנטי. הצבעים, הבחורים, הגאווה, ההליכה ברחובות תל אביב עם דגלי הקשת, הפחד ממצלמות, הבחורים שהולכים על המדרכה ופוחדים לצעוד על הכביש. לזה הצטרף ה"וויגסטוק" המיתולוגי, כאשר הטרנסיות הובילו את המחאה נגד שוטרים עטויי כפפות שבאו לפזר את ההתכנסות השנתית (שנעלמה) לגיוס כספים למלחמה בהתפשטות האידס, וצעדו לאורך רחוב אבן גבירול.
אלו היו ימים של קהילה קטנה אך מכונסת. ימים בהם ההתרחשות היתה בפאבים כמו "אאוט", "הישי" ו"קפקא", כאשר שם יכולת להכיר באמת בחורים, ולחפש בעיניים עצבניות את האהבה הבאה של חייך. לפחות ללילה, או לשבוע, הקרוב.
אני נזכר בימים ההם, שמסתבר שלא היו כל כך מזמן. ימים של טרום-אינתיפאדה, בועת היי טק שעוד לא התפוצצה וראש ממשלה אחד שנרצח, ומסביב לאנדרטה לזכרו היה מתגודדים עשרות בני נוער עם נרות. כולנו היינו בטוחים שהנוער בדרך לשלטון, למרות ביבי, ו"דור שלם רצה שלום". היה בנו משהו תמים יותר. אולי הנוסטלגיה גורמת לי לעטוף את התקופה ההיא בצבעים יותר ורודים, אבל היה שם באמת משהו אחר. סביב תוכנה אחת, שנקראה MIRC, התגודדו באינטרנט מאות הומואים מדי ערב, עד השעות הקטנות של הלילה, ומצאו אהבות, זיונים, חברים וסתם אנשים לריב איתם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| המגזין המיתולוגי "מגעים". צילום ארכיון
| /images/archive/gallery/513/960.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
מה קרה לנו, בעצם?
|
|
|
 |
|
|
|
אני נזכר בימים ההם וחושב עלינו, ההומואים, היום. מעבר לכל הקלישאות הנאמרות על "אטרף", מעבר לכל ההתחסדות סביב הסקס והניסיון לומר שפעם היה יותר טוב (ולטעמי, פעם היה שונה – ממש לא יותר טוב), הדבר המבהיל ביותר שקרה לנו, הגייז, הוא ההתמסדות. הפכנו מקבוצה קטנה, יחסית, שהניפה את דגל הקשת הצבעוני – לקבוצה גדולה שמחפשת להיכנס לתחתוניו של הממסד.
בשם ה"פוליטיקלי קורקט" אנחנו מבקשים לצעוד דווקא בירושלים. בעיר המפולגת והמכוערת הזאת, שכל כך הרבה דם נשפך למענה. עיר מחולקת של שנאה בין יהודים לבין ערבים, בין חילוניים לבין דתיים. בשם המאמץ להיכנס אל לבו ליבו של הממסד הישראלי ולהוכיח שאנחנו באמת ובתמים חלק ממנו, אנחנו רוצים להבעיר את כל הארץ – ובלבד שנצעד מאובטחים היטב על-ידי גדודי שוטרים וחיילי מג"ב, מאוימים על-ידי פנאטים משלוש הדתות.
ובכדי להוכיח שאנו באמת חלק מישראל האחת, הציונית, הגברית, זו שמשרתת בצה"ל ובניה הם "מלח הארץ", אנחנו גם מבטיחים לא להיות רעשניים, לא ללכת בעירום חלקי, לא להציב בראש חוצות מלכות דראג ובחורים בתחתונים, לא לענטז על משאיות עם מוסיקה מחרישת אוזניים. אנחנו מבטיחים להיות ישראלים שבסך הכל עושים דברים אחרים במיטה, עליהם עדיף לא לדבר.
מה קרה לנו, לקהילה ההומוסקסואלית ולקהילה הלסבית, לקהילה הביסקסואלית ולקהילה הטרנסקסואלית, שנסחפנו להיכנע לתוכניות מטורפות של עסקני קהילה, שחלקם מעוניינים במצעד גאווה בירושלים משום שאין להם כוח ואנרגיה לארגנו בתל אביב, וחלקם רוצים מצעד של הומואים "רגילים" ברחובות בירת המדון והשנאה בכדי להוכיח לעצמם, לחברה הישראלית ולנו שההבדל בינינו לבין שאר הישראלים טמון במינו של אהובנו ובדרך בו אנו מספקים זה את זה (והס מלהזכיר סטוצים או מסיבות סקסיות וחצופות, משום שזה פוגע ב"תדמית" שלנו)?
נדהמתי לקרוא, במהלך החודש האחרון, את הכתבות ב-nrg מעריב ואת הדיווחים השונים על מה שהולך לקרות בירושלים. חשתי גועל נפש מהברית הבין-דתית בין חרדים תומכי טרנספר ומצביעי ימין, מוסלמים קנאים שחשים תיעוב כלפי יהדות באשר היא ונוצרים צבועים שפשעיהם כלפי היהדות לאורך כל שנות קיומם מהווים מושא למחקר היסטורי. הרגשתי דחייה נוכח ההתבטאויות המטורפות של חברי כנסת מהימין הדתי, ומשתיקתם הרועמת של נבחרי הציבור שלנו.
אולם מעל הכל התקשיתי לסבול את המאמץ להכניס אותנו במתכוון אל חיקו המחבק של הממסד. ולמרות שהממסד לא רוצה לחבק, חבורה קטנה של עסקנים רוצה בחיבוקו – ויותר משהעגל ההומופובי רוצה לינוק, פרת הגאווה המתוקשרת הנקראת World Pride Parade רוצה להיניק.
כולם יודעים שמצעד גאווה בירושלים עלול להסתיים באסון. רובנו ממש לא מתכוונים להגיע אליו, אלא להשתתף במסיבת החוף שמארגנת עיריית תל אביב. אף אחד לא מבין באמת את ההיגיון הטמון במצעד בירושלים ואת הסתרת הצבעוניות שלנו מתחת למעטה "מהוגן" תמורת... תמורת מה, בעצם?
אני, יחד עם רבים מחבריי וממכריי, לא נגיע לירושלים ולא נהיה שותפים לקפריזה של כמה מנהיגים בקהילה שהלכה ותפחה לעימות בינינו לבין המוני קנאים, פנאטים ושוחרי שנאה. אני, כמו רוב הקהילה ותומכיה, נשאיר את ירושלים למחרחרי הריב והמלחמה – גם לאלו מקרב הקהילה שרוצים לחולל מהפכות תוך שימון גלגלי המהפכה בדמם של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.
יהיו שיאמרו שאני רוצה להישאר ב"גטו הוורוד" שקרוי "תל אביב", שאני פחדן שמחפש הנאות וכיף במקום מאבקים פוליטיים, שאני ושכמותי מייצגים מיעוט נהנתן שלא רוצה להילחם אלא מבקש להעביר את הימים בין ערבי אירוויזיון ב"אוויטה" לבין ליין ה-FFF המתחדש של שירזי ב"אומן".
אולם האמת היא שאני, כמו רוב חבריי, רוצים במה שכינה א"ב יהושע "הזכות לנורמליות". והנורמליות שלנו היא לצעוד בהמונינו, בחופש, בגאווה, באהבה רבה, ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הנורמליות שלנו היא להתנשק באמצע תל אביב מבלי לחשוש שדוס מטורף ידקור אותנו, או שחלילה שאהיד מוסלמי יעשה בצועדים שפטים כדי להגיע לשבעים הבתולות שממתינות לו למעלה.
אנחנו רוצים גאווה נורמלית, ללא גבולות, שחוצה דתות ולאומים, מגדרים ושפות. אנחנו, רבותיי, רוצים לצעוד בבירה האמיתית שלנו – בעיר תל אביב.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
