 |
 |
|
|
|
|
| יניב גומס חושב שמצעד גאווה בירושלים מסמל את האפשרות האחרונה להפגין בעד ישראל שפויה וחילונית ומותח ביקורת על קריאות להעביר את המצעד לתל אביב |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
יניב גומס
12/7/2006 6:14 |
|
|
|
|
|
|
|
זה לא סוד שיש מחלוקת קשה בתוך קהילת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס לגבי קיומו של מצעד הגאווה העולמי בירושלים. ברוך השם, ישראל היא עדיין מדינה בה כל קוץ או דרדר (ככותב מילים אלו)
יכול לכתוב את אשר על ליבו באינטרנט.
נדהמתי לגלות שיש מי שמתיימר לדבר בשם הכלל. "רובנו ממש לא מתכוונים להגיע אליו, אלא להשתתף במסיבת החוף שמארגנת עיריית תל אביב", כתב רן הלחמי בערוץ הגאווה של nrg מעריב.
מר הלחמי, לפי איזה סקר דעת קהל אתה מבסס בדיוק את הקביעה הזו? בשנה שעברה הגיעו מעל חמשת אלפים איש למצעד. נכון, אלו לא הכמויות שאנו רגילים אליהם בתל אביב, אך זה גם לא אותו מצעד. במקום חשוך, נלחמים על זכויות ובמקום שיש אור, חוגגים אותן. בעוד שבת"א מדובר בחגיגה, המצעד בירושלים הוא בעצם צעדה פוליטית.
לאורך כל הכתבה שלך אתה מדבר בגוף שני. עשה טובה לעצמך, דבר בגוף ראשון. החיבוק הממסדי עליו אתה מדבר, הוא בעיני אחרים מתן לגיטימציה לזכויות אזרחיות. לא נורמות מהן אתה נהנה בתל אביב, אלא זכויות אזרחיות של ממש, כאלו שיאפשרו לזוגות חד-מיניים להינשא, לגדל ילדים, להיות מוכרים לצורכי ממון וירושה, זכויות בני זוג וכולי.
דבר בשם עצמך, משום שבדיוק כפי שאתה לא רוצה שנצטייר כולנו כיוסי וג'אגר, "מלח הארץ", ישנם אנשים שאינם רוצים להצטייר בדמותו האוחצ'ית של ג'וני (יונתן קוניאק, בסדרת הטלוויזיה המצליחה), ובכל זאת מקבלים באהבה את השונות שגם היא חלק מאתנו. היריעה אולי קצרה מלהכיל את כל תת-הקהילות שיש בתוכנו, אך כן ירבו.
הלחמי מספר בגעגוע על הימים הנוסטלגיים של תחילת היציאה מהארון. על הביקורים שלו באגודה בת"א, שהיה נער צעיר, ועל הקסם בגילוי שיש קהילה שלמה. אך הפלא בפלא, כמה פסקאות אח"כ הוא מוצא לנכון לתקוף "חבורה קטנה של עסקנים". רן, האם חשבת אולי שבזכות החבורה הזו היום יש מקום למוצא פיך?
אני חייב לציין שאינני חסיד של הפוליטיקה הפנים-קהילתית. אני מתבייש להודות שמעולם לא תרמתי בדבר לקידום הקהילה בארץ וכל מה שעשיתי עד היום הוא בבחינת "עושה לביתו". אבל למרות הסיפורים המכוערים שרצים על יחסי הכוחות בין מי שמכונים "מנהיגי הקהילה", אני יודע לאיזו באר לא הייתי רוצה לירוק. שכן, בזמן שאתה, מר הלחמי, היית נער בן 17, מוגן בתוך מסגרת חמימה של מפגשים באגודה, וכמוך בני נוער אחרים בבית הפתוח בי-ם או באגודה בחיפה, אותם "עסקנים" עליהם אתה מדבר, כמו איתי פנקס (או שמא הייתה זו הדר נמיר, יו"ר האגודה דאז) היו רצים מאחורי הקלעים ומתאמצים שההפקה לא תיפול.
אבל אתה, בדמגוגיה לא קטנה, מעליל "שחלקם מעונינים במצעד גאווה בירושלים משום שאין להם כוח ואנרגיה לארגנו בתל אביב". מתעצלים, אמרת? היכן נמצא האתגר, בתל אביב או בי-ם? יתכן שאם היית גולש בחודשים האחרונים באתרי הגייז מסביב לעולם היית מגלה כמה עסוקים הם העסקנים. לבי בציון, עם חגי אלעד ונעה סתת מהבית הפתוח על ההתמדה, המאמץ והאמונה.
"ויותר משהעגל ההומופובי רוצה לינוק", אתה אומר, "פרת הגאווה המתוקשרת הנקראת World Pride Parade רוצה להיניק". לי נראה שהעגל אינו ממש הומופוב, הוא פשוט הומו, והוא דווקא שבע, ומתעצל לנקות את החלב משפתיו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| לא להצטייר כיוסי וג'אגר. צילום מתוך הסרט
| /images/archive/gallery/119/459.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
"עניין לציבור החילוני כולו"
|
|
|
 |
|
|
|
קרל מארקס כתב פעם שהדת היא אופיום להמונים. למרות שאיני מסכים עם אמירה גורפת זו, גם אני די נגעל מצביעותם של סוחרי האופיום בחודשים האחרונים. הרי בכל ימות השנה הם עסוקים במלחמות עקובות מדם על השליטה בשוק האופיום, והכול תחת חסותם של מי שמתיימרים לדבר בשם הקב"ה.
האחד קורא לצאן מרעיתו של השני "נחשים" ומוצא מיני טיעונים תנכיים להכות בעמלק, השני מעלים ממצאים ארכיאולוגים לגבי קיומו של האחר בהר הבית, ונותן היתר אחד או שניים לשפך הדמים הבא. השלישי, לעומתם, חי תחת חסותם של האחרים, אך גם ידו בוחשת באותו השוק ומפיקה רווחים נאים. ומה קרה פתאום? נופת צופים, "התועבה" מאיימת עליהם, לפתע איש את בן דודו מחפש. בגלימות פורים המתאימות דווקא למצעד בת"א הם מוצאים את עצמם יותר מתמיד ערבים זה לזה, כאילו היו מאותו עם.
תסריט אימה שחולף בראשי מעלה יום אחד בו ישראל תחדל להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. יום אחד בו יקום כוח חרדי ויחבור לתנועות האסלאמיות ויכונן כאן מדינת הלכה על אפו וחמתו של הציבור החילוני הנחלש והמבולבל ממילא. נשמע הזוי? עד לפני שני עשורים, איש לא היה מעלה בדעתו תסריט שכזה, אבל תודו שבישראל של היום, עם עתיד לוט בערפל, הוא בהחלט אפשרי. אפשר לראות סביב מצעד הגאווה בירושלים ניצנים שכאלה.
הלך הרוחות סביב מצעד הגאווה העולמי הוא סיפור טוב עם כל המוטיבים המרמזים על הסכנה בשילוב של דת ומדינה, או יותר נכון - מדינה ללא חוקה. מי שחושב שקיומו של המצעד בירושלים, הוא עניין של "הומאים" ו"חרדים" בפרט, טועה טעות מרה.
זו אינה "קפריזה של כמה מנהיגים בקהילה" כפי שמתאר רן הלחמי, זה עניין של כל הציבור החילוני בארץ. ויתור הזכות לצעדה בירושלים הוא בעצם ויתור על הלגיטימציה של העיר כבירה של ישראל החילונית, השפויה, זו המאמינה בפלורליזם זו שמסכימה שלכל ציבור יש זכות לצעוד בה.
למצעד הגאווה, צריכים להגיע כל מי שמאמינים בזכות הלגיטימית לשונות בחברה, וכל מי שמאמין שקנאות, הסתה וקריאה לרצח משקפות את הסטייה האמיתית: הפונדמנטליזם הדתי.
|
|
|
|
|
|
|  | | אופיום להמונים. קארל מארקס. תמונת ארכיון
| /images/archive/gallery/163/358.jpg | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
