 |
 |
|
|
|
|
| אריאל שגיא, סטרייט מושבע, חושב שדווקא הסטרייטים צריכים להגיע למצעד הגאווה בי-ם. "מעולם לא הרגשתי צורך לצעוד במצעדים הממוסחרים בתל-אביב, אבל עכשיו הסיפור שונה". דעה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אל תאמר: לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" (הלל הזקן, מסכת אבות ב, ו)
כמו אותם לבנים שהתייצבו לצד השחורים, כמו אותם גברים שתמכו בזכויות ההצבעה לנשים, כך אנחנו, כל "הסטרייטים" האוהבים את הסובלנות ואת החירות, חייבים לצעוד במצעד הגאווה בעיר הקודש.
כדאי שנדע שזה לא מאבק נקודתי של הומואים נגד חרדים, אלא פרק נוסף במאבק על פניה של הארץ. לא מאבק בין אוהבי הדת לשונאיה, אלא בין אוהבי האדם והעם לשונאיהם.
הרבה איראנים מכים היום על חטא, על שלא עשו מספיק כאשר יכלו למנוע את עליית הפונדמנטליזם. אנשים רבים, לא רק באיראן ולא רק בעת האחרונה, חיכו עד יעבור זעם. אך הזעם רק גבר. עבורנו הם היום כולם אויבים - לא נדע להבדיל בין איראני כזה או אחר כאשר הוא מוסתר מאחורי גבה של המנהיגות הקיצונית.
לכן יועיל אם נשאל את עצמנו כבר היום: האם אנחנו רוצים להצטרף לאויב?
באופן אישי, אין לי עניין במצעדי הגאווה או האהבה השונים. למעשה, אני חושב שמדובר במצעדים צעקניים וראוותניים מדי, שלא מוסיפים כבוד לצועדים בהם. משום כך, מעולם לא הרגשתי צורך לצעוד במצעדים הממוסחרים בתל-אביב, אבל עכשיו הסיפור שונה.
המצעד הקרוב, מרגע שהוכרז שהוא יוצא מהאוטונומיה התל-אביבית המוגנת וצועד לעבר עיר הבירה של כל אזרחי ישראל, זכה להתקפות כל כך קשות ומסוכנות, עד שנעשה ברור שזה לא הזמן לוויכוחים על אסתטיקה. זה זמן המהות.
שחוק ונדוש ככל שהדבר יישמע, חשוב להזכיר שבעיותיו של המיעוט, ולא משנה מאיזה סוג, אינן רק בעיותיו שלו. יכולתה של הדמוקרטיה להגן על הקבוצות החלשות היא הביטוי למבחנה העליון.
שלטון רוב שאינו יודע להגן על המיעוט הוא לא יותר מאספסוף, ודאי שאינו יכול להיחשב לקבוצה המרכיבה מדינה חזקה, כזו שיכולה להגן על עצמה בפני איומים. במידה שאנו מבקשים לשמור על כוחנו ועל יתרוננו האיכותי ביחס לעמי ערב, הנה הצעד הראשון: כדאי שנוכיח שאנו לא אספסוף, אלא מדינה דמוקרטית.
מן הראוי שנדגיש כי יש לנו כוח חזק וגמיש מספיק כדי לאגד תחתיו חברה הטרוגנית כמו החברה היהודית בארץ אחת, ולהביא אותה להישגים. אם אנחנו רוצים להיבדל מאויבינו, אשר אצל חלק מהם הרחוב הוא שולט, נתחיל כבר עכשיו להגן על המיעוט שבתוכנו. נתחיל במצעד.
הדגשתי כי על כל אדם פרטי החרד לזהות המדינה ולזכויותינו כישראלים, חלה חובה לצעוד. אולם על אחת כמה וכמה חלה חובה על מדינת ישראל כגוף ריבוני לאפשר את קיומו של המצעד. אם המצעד יבוטל בשל תירוצי בטיחות או תירוצים אחרים, לא רק שלא יהיה הבדל בין ישראל לבין כל מדינה חשוכה; גם ריבונותה ועוצמתה ייפגעו משום שנכנעה להמון אלים.
מדינת ישראל נבנתה על התורה אשר כיוונה את אבותינו לשוב לארץ ולימדה אותם ואותנו את ערכי המוסר, אך היא לא היתה קמה ללא כוח הקדמה והיוזמה של החלוצים. אם ניתן לחשכה לגבור יאבד לנו היתרון על שכנינו ויחד אתו התקווה. לפני הכל יאבד האופי.
חשוב לא להתבלבל- המצעד אינו "פוגע ברגשות" הציבור החרדי. אמירה שכזו היא זעקת הקוזאק הנגזל. היא כולה רגישות צבועה ומצועצעת. הגיעה העת להתחיל לדאוג ולהקשיב לבעלי הבעיות האמיתיות ולאו דווקא למי שצועק הכי חזק.
מתוך הציניות הישראלית, אשר מרביתנו שותפים לה בשגרה, חובה להרים את הראש מדי פעם ולראות על מה באמת שווה להילחם. לטעמי, זה המקרה. אני, על כל פנים, בוחר להשתתף במצעד.
כותב המאמר, אריאל שגיא, בן 28, הוא עורך דין במקצועו ומחבר הספר "היורשים: על תפקידו ההיסטורי של הדור השלישי במדינת ישראל", בהוצאת "אקדמון"
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| מצעד הגאווה בירושלים בשנה שעברה. צילום: הבית הפתוח
| /images/archive/gallery/552/186.jpg  |
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
