 |
/images/archive/gallery/580/895.jpg שרת החינוך יולי תמיר
צילום: אלירן חיאט  |
|
|
| דורשים לגיטימיות במרכז העיר |
|
| יואב סיון חושב שעמדתה של יולי תמיר, לפיה צעידה בלב י-ם היא התרסה, לא רק מאכזבת אלא גם משקפת דרישה מהגייז לוותר על ניראוּת במרחב הציבורי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהו המסלול המושלם למצעד הגאווה? שאלת התוואי הופכת להיות מורכבת לפחות כמו גדר ההפרדה, כאשר שיקולים גאוגרפיים מקבלים משמעות פוליטית מרחיקת לכת.
צריך להודות שמסלול מושלם לא קיים. בפוליטיקה ובגאוגרפיה יש אילוצים ופשרות ולכן שאלת המסלול המושלם לובשת צורה והופכת להיות שאלת הפשרה המושלמת.
אבל פשרה בין מה למה? מצד אחד הרצון לדרוש לגיטימיות ציבורית במרכז העניינים (ומהו מרכז העניינים?). אך מה שייתפס ברבים כפרובוקציה עלול לפגוע דווקא באהדת הציבור הרחב (ומהו הציבור הרחב?) ולכרסם במטרה של השגת הלגיטימיות הזאת.
זאת פשרה שעל "הבית הפתוח" למצוא כנציגה של הקהילה, ואיזון
האינטרסים של הקהילה הוא החלטה פנימית, שמושפעת כמובן מגורמים חיצוניים שונים הפועלים בזירה, לרבות עריית ירושלים.
אכן, פרנסי העיר ירושלים מפעילים מכבש לחצים כדי להציג את המצעד כפרובוקציה, ובכך לדחוף אותו לפרובינציה הגאוגרפית והפוליטית.
מפתיע לגלות כי לפוליטיקאים מהימין הדתי מצטרפת לא אחרת מאשר שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, בדרך כלל ידידת אמת לקהילה, כתיאורה של נעה סתת, המנכ"לית הנכנסת של הבית הפתוח.
השרה, בתגובתה ל-nrg מעריב על הודעתו של "הבית הפתוח" על קיום המצעד בירושלים, אמרה כי צעידה בלב ירושלים היא התרסה, שזאת פגיעה באורח חיים של מי מתושבי העיר.
אמת, לא מעט מתושבי ירושלים – אולי אפילו רובם – הם הומופובים. אל לנו לפקפק בכך שהם נפגעים פגיעה אמיתית, כנה כאשר חברי הקהילה צועדים ברחובות עירם כאחד האדם ומזכירים להם את קיומה של הקהילה הגאה, שאת קיומה הם בדרך כלל מעדיפים לשכוח.
הדמוקרטיה מחייבת אותנו אמנם למידה לא מבוטלת של התחשבות ברגשותיהם של אלה שאינם מצטיינים בסובלנות יתרה והשקפה דמוקרטית אינה חלק ממעלותיהם. לכן אני משער ש"הבית הפתוח" החליט לא לצעוד השנה באחת מהשכונות הדתיות בעיר ואף את הבקשה לקיום עצרת ברחבת הכותל הוא ביטל ברגע האחרון.
אבל מרכז העיר? הרי זהו בדיוק המקום שעליו לא רק שאין לוותר, אלא בו מתרכזת הדרישה ללגיטימיות, להיות חלק מהמרחב והשיח הציבוריים. לפני שנים לא רבות אפשר היה להסתפק במקומות "מתריסים פחות" שכן גם בכך היתה התקדמות, אבל כיום המאבק אינו על השוליים אלא על המרכז.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/489/196.jpg
יולי תמיר וחברים בימים יפים יותר |
צילום: רויטרס |
יולי תמיר וחברים בימים יפים יותר |
|
|
|
 |
|
 |
|
הפרהסיה המשותפת לכולם
|
|
|
 |
|
|
|
בחירתה של שרת החינוך לתאר את הקהילה כ"אורח חיים" היא בעייתית. חלק מהמצעד הירושלמי, הנעדר סממני קרנבל האופיינים לתל אביב, הוא באמירה הברורה שהעדפה מינית אינה מתבטאת באורח חיים נבדל. כמוני כמוך, כמוך כמוני.
העדפה מינית אינה מעידה על תכונות אופי או על מאפיינים פיזיים, היא יוצרת קהילה גאה שאינה רוצה לבטל את הקהילות האחרות אליהן אנו משתייכים, בוודאי בירושלים שלה אלף פנים.
מצעד הגאווה בירושלים התקיים בעבר ומתוכנן לעתיד לעבור במרכז העיר. זאת הפרהסיה המשותפת לכולם, לדתיים ולחילונים, ליהודים ולערבים, לנשים ולגברים. וגם ללסביות, להומואים, לביסקסואלים ולטרנסג'נדרים. הדרישה לצעוד במרכז העיר אינה התגרות אלא דרישה לראות בקהילה חלק מהפרהסיה, בקשה ללגיטימיות ציבורית היכן שהיא עדיין חסרה.
יש לי כבוד רב לפרופ' תמיר. אני חב לה לא מעט מהכשרתי בתיאוריה פוליטית. במרוצת עשר השנים האחרונות היא לימדה אותי מספר קורסים בפילוסופיה פוליטית במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואף נפגשנו בנסיבות פוליטיות פחות תיאורטיות. למשל, כאשר הזמנתי את יולי להתארח בחוג "עמדה" במרצ בו היא שוחחה עם קבוצת חברים על השקפותיה.
לכן, מאכזב אותי להבין מדבריה של מומחית בעלת-שם לפילוסופיה ליברלית, שאורח החיים שלי הוא התרסה כנגד אחרים.
מאכזב אותי עוד יותר לשמוע את הפשרה שהיא מציע לי לאמץ.
יואב סיון הוא רכז הגאווה וחבר הנשיאות של האיגוד הבינלאומי של הצעירים הסוציאליסטים (International Union of Socialist Youth)
| | | | | |
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
