דוגוויל
תומר וברק הימן מסבירים מדוע הם לא מתביישים בסרט שיצרו לחגיגות ה-70 של כפר ידידיה, ומזמינים את כולם לשבת עם ההומואים, המשפחות השכולות, החקלאים העייפים וניצולי השואה בהקרנה הנוספת
רציתי להביא לכפר שלי מתנה יפה ליומולדת 70. התרגשתי מאד מזה שהם בחרו דווקא בי לעשות עליהם סרט והם גם טרחו לספר לי כמה היו גאים בי בלילה שבו זכיתי עם "תומר והשרוטים" באוסקר הישראלי.
היום אני מבין שלגאווה הזאת אין ממש כיסוי. בתוך תקופה אינטנסיבית של עשייה (סדרה לערוץ 2, סדרה לyes דוקו וסרט גדול לחו"ל) בחרתי להשקיע את מירב האנרגיה שלי בסרט "הכפר שלי".
כל כך היה לי חשוב להביא לכם, חברי הכפר, יצירה עמוקה שתגרום לכם לעבור חוויה רגשית חזקה, מאתגרת ולא צפויה. וטעיתי. טעיתי בגדול. האכזבה כבר לא קשורה לתגובה הלא הגיונית שלכם לסרט, אלא למשמעויות היותר עמוקות שלה: מסתבר שההומופוביה עדיין חוגגת אצל רבים מכם (בחור צעיר ומקסים שבוחר להשתתף בחגיגות של הכפר בזמנים של חופשות מהצבא, מספר בגאווה על הקשר העמוק שיש לו למקום הזה, ומשתף אתכם בחווית היציאה שלו מהארון בצורה הכי כנה שיש. כל זה עדיין מעורר אצלכם בושה ודחייה), מסתבר שהשואה מבחינתכם היא "דבר מגעיל" ושהבחירה להעמיד במרכז הסרט ניצולת שואה היא בחזקת מעשה פורנוגרפי, מביך ונבזי. (להזכירכם, אותה גיבורה מספרת בסרט לראשונה את מסלול המוות שממנו ניצלה, ודרך הסרט זוכה סוף סוף בנה , ששלח אותנו אליה, לשמוע מה בדיוק קרה לה שם).
מסתבר שעבורכם אח שכול שחושף בכנות נוגעת ללב את הכאב הפרטי שלו לא ראוי להיות גיבור של סרט כזה.
מסתבר שחקלאי שלא נרדם בלילות בגלל השקט שנכפה עליו מאז מכר את כל הפרות ברפת שלו לא יכול להיות חלק מחגיגות ה-70. מסתבר שהנוקד ומגדל ההודים שבעצב והשלמה מבינים
"משוגעים, תרדו מהגג", מה בסך הכל עשיתי פה? רצחתי מישהו? גנבתי ממישהו? אנסתי? אתם לא חושבים שנסחפתם? לאן הגעתם שאתם מנסים בכוח להשתיק את אלו שחושבים אחרת מכם.
אני מודה, רציתי שבסוף הסרט, ברגע בו מופיעים צילומי ה-8 מ"מ מלפני שלושים שנה, ברגע בו חושפים את המצבה של בן הכפר שנפל בפעולה צבאית (רפאל מילוא), ומשם עוברים לשוט ארוך של ילדים שרוקדים עם פרחים בחגיגות השבעים על רקע גרסה חדשה, מהפנטת, של השיר "כשתגדל" בביצוע איתמר רוטשילד (שנעשתה במיוחד לסרט זה) , תשתרר דממה, מחשבותיכם ישוטטו באוויר ואתם תלכו הביתה להשכיב את הילדים שלכם, תסתכלו עליהם, תחבקו אותם, תאהבו אותם ותחשבו על העתיד שאתם בונים להם, על המקום הזה שבחרתם לחיות בו, על הארץ הזו שלא מובן מאליו להיהרג בה ועל החלומות שלא את כולם הם יגשימו.
היום אני מבין שכיבדתי אתכם יותר משאתם מכבדים את עצמכם, התייחסתי אליכם כאל קהל בוגר, אינטיליגנטי, בעל חוש הומור ויכולת התבוננות עצמית. אחרי הכעס, התסכול והאכזבה נשאר בי בעיקר עצב.
קשה להתבונן בכפר הזה שזקנתו מביישת את נעוריו ומנהיגיו בוחרים להתמודד עם הסרט והדיון שהוא פתח בדרכים אפלות ומלאות בשנאה (עצמית). הרגע שמשקף יותר מכל את חוסר הרגישות והחשיבות העצמית המגוחכת של מנהל החגיגות, הוא הרגע שבו ביקשנו ממנו להזמין בסוף ההקרנה את גיבורת הסרט (שרה אופשימני) לקבל במתנה את כרזת הסרט, והתשובה שקיבלנו הייתה "למה דווקא לה ולא לכל מי שעזר בחגיגות?" וכמובן שסירב בתקיפות להצעה.
שרה, שעברה את אושוויץ וברגן בלזן ופגשה כל בוקר את יוזף מנגלה, הגיבורה האמיתית של הסרט, הייתה ראויה לקבל את אהבתכם ותמיכתכם בערב מיוחד שכזה.
שהרי "בזכות" מה שהיא עברה בשואה, בזכות הבחירה שלה לעלות לארץ ולהתגייס לצבא הישראלי, "בזכות" השתיקה שלה לאורך כל השנים על מנת לגדל תא משפחתי נורמלי במדינה החדשה שהיא כה התרגשה להיות חלק בהקמתה, בזכות אותם אנשים צנועים וחזקים יש לנו כפר ש"זוכה" לחגוג יומולדת 70. וברגע אומלל זה שלך כשסירבת למחווה זו, מנהל החגיגות, חשפת את כל ההתנשאות, הגזענות והחשיבות העצמית שחבויים בך והוכחת שאתה לא ראוי לנהל את החגיגות.
תתבייש לך, תתביישו כל מי שעומד מאחוריו. בתגובתכם האגרסיבית והילדותית לסרט הסגרתם בעצם את העבודה שאתם מתביישים במי שבחרתי שיהיו גיבורים מרכזיים של הסרט. חשבתם מה זה אומר עליכם? ואיך אמורים להרגיש אנשים אלו שחלק מהם הם חברים ושכנים שלכם. אם אתם מתביישים ושונאים את הסרט אתם בעצם מתביישים ושונאים אתם.
אם יש לכם אומץ, כל אותם מתלהמים (שמשום מה שוכחים את שמם כשהם משמיצים אותי באינטרנט), אתם מוזמנים להקרנה נוספת של הסרט בכפר ידידיה בבית העם במוצ"ש ה-23 ליולי בשעה 20:30 (ויותר חשוב בעיניי מההקרנה הוא הדיון שיפתח את הערב ובו כל אחד יוכל להביע את דעתו ברבים) , אבל תיזהרו לכם – בקהל יהיו גם הומואים, משפחות שכולות, חקלאים מתוסכלים וניצולי שואה. אל תשכחו להביא מסכה שהריח הרע לא ייגע בכם וש"התועבה" וה"בזיון" לא יידבקו אליכם. אני מעריץ, מוקיר ואוהב את גיבורי הסרט שלי ומבחינתי הם חלק מהכפר הזה לא פחות מכם, ולהם אני אומר תודה על הזדמנות נדירה להיכנס לעולמם הפנימי. הם ראויים לסרט הזה!
במשמרת העריכה האחרונה של הסרט התלבטנו קשות. היה לנו ברור שהסרט כבד ולא פשוט לעיכול. חשבנו שאם נשבץ בסופו דמויות מוכרות מהווי הכפר הולכות ברחוב, נוסעות על הטרקטור, מאכילות פרות וכיו"ב פעולות כפריות מוכרות ונוגעות ללב, נעשה לאנשים את החיים קלים יותר.
לבסוף החלטנו להשאיר את הסוף כפי שהוא מהטעם הפשוט שחשבנו שזה מה שהכי נכון לסרט.
וזה בדיוק מה שהנחה אותנו לאורך כל הדרך – מה הכי נכון לסרט? איך עושים את הסרט הכי טוב שאפשר?
לתומנו חשבנו שזה גם מה שאנשים רוצים. אחרת למה הם פנו דווקא אלינו. הם הרי ראו את "תומר והשרוטים" ו"אביב" וידעו מה הסגנון שלנו. גם לא ניסינו להסתיר אותו. הפנייה של הכפר החמיאה לנו וריגשה אותנו. למרות שעל הפרק עמדו הצעות הרבה יותר מפתות מבחינה כלכלית החלטנו ללכת על זה. למה? כי אנחנו אוהבים את המקום הזה וחשבנו שזאת המתנה הכי יפה שאנחנו יכולים לתת לו. וכמו בכל אהבה גם בזאת יש הרבה ביקורת וסרקאזם. אז מה.
באופן אבסורדי אפשר לומר שהעובדה שהסתכלנו על קהל היעד שלנו בגובה העיניים, בלי שמץ של התנשאות או זלזול, גרם לאנשים להאשים אותנו בהתנשאות וזלזול. כל הזמן שואלים אותנו בהתרסה האם היינו רוצים לקבל ממישהו מתנה כזאת ליומולדת. אז התשובה היא כן, ברור, ורק מי שבאמת אוהב אותנו מסוגל לתת דבר כזה שיש בו כל כך הרבה רגש והשקעה.
חשבנו שביומולדת 70 אנשים כבר מרשים לעצמם להסתכל אחורנית בסקרנות ולא רק בסיפוק. חשבנו שבגיל 70 אנשים כבר בטוחים מספיק בעצמם בשביל להתמודד עם כמה אמיתות. חשבנו שבגיל 70 נמצא את הכפר הזה פתוח אבל גילינו שהוא מאד מאד סגור. חשבנו שבגיל 70 נגלה בו קצת אומץ ופתיחות אבל מצאנו בעיקר שמרנות ופחד. חשבנו שבגיל 70 אנשים לא נבהלים מהומוסקסואלים ולא חושבים ש"שואה זה מגעיל".
חשבנו שבגיל 70 אנשים כבר מספיק בוגרים בשביל לשאול את עצמם שאלות ולא לברוח מהתשובות. מסתבר שטעינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
