הו מה יהיה מה יהיה
הגיליון השני של "הו!" הוא מיצג מצער של אטימות אנכרוניסטית, שמקריב משמעות, עומק ופוליטיקה על מזבח הצורה והמשקל
חצי שנה חלפה מהופעתו של גיליון "הו!" הראשון. בשעתו הוא עורר לא מעט תגובות, סערה תקשורתית שאפשר לזקוף אותה לא מעט למניפסט פומפוזי, למערכת יחסי ציבור משומנת ולמימון גדול, יחסית לכתבי עת אחרים. והביקורות לא אחרו להגיע. כעת, הגיליון השני ראה אור ללא המולה תקשורתית, בשקט, כיאה לכתבי עת ספרותיים שנותרים בשולי התרבות.
במניפסט דאז קרא מנור להשיב לשירה את עושרה, לגמול אותה מהאנורקטיות שלה, והתוצאה: שירה נפוחה שעם חדירת המחט נותרים עם עור ועצמות. "הו!" מנסים להחזיר עטרה ליושנה ולא מעמידים אלטרנטיבה לתרבות שלטת, אלטרנטיבה תרבותית אמיתית. ובמובן הזה מוטת הכנפיים התרבותית שלהם קצרה למדי, ההשתרעות התרבותית תחומה רק לשיח ספרותי פנימי שאינו מקבל את ההנחה שאי אפשר בעצם לדבר על תרבות ישראלית בלי לגעת בפוליטיקה. במילים אחרות: הגדרת העשייה התרבותית כל כך מצומצמת בשל ההימנעות מהעיסוק או אף מהנגיעה בפוליטיקה, עד כי זו נשארת רזה ומצומקת.
בפתח הגיליון השני מנסה דורי מנור לתת מענה למקטרגים. מול הטענה כי "הו!" הוא כתב עת א-פוליטי מעמיד מנור תביעה "לדה-מקומיזציה" תרבותית, פריעה ממרחב לוקאלי ומתבחן. ברוח אותה תביעה מוקצה בגיליון הנוכחי מדור נושאי ליצירות העוסקות ביורדי ים ובמגלי ארצות, "סמל למרחב הקוסמופוליטי המובהק ומטפורה על-זמנית לתיווך ולמגע בין תרבויות". הניסיון המתמשך להשיל מאותו מרחב מובחן סממנים ספציפיים ולהתחמק משאלות לוקאליות, "נקודתיות", מדיח למעשה הן את המשבר בתרבות והן את היצירה עצמה, כחלק מאותה תרבות פרטיקולארית. אם "מסעות הגילוי" עשויים להיות מתופעלים על ידי מוטיווציות משתנות כגון: בלשי, אימפריאליסטי, צלייני או מחקרי, הרי שהמסע המוצע ב"הו" הוא מסע תיירותי שמעלה ניחוח קולוניאליסטי חריף.
גם המטרה הכמעט מוצהרת האחרת של המסע , "היציאה החוצה" וההיפתחות על מנת לראות מחדש מתגלה כחסרת כיסוי, שכן עיסוק בחומרים קלאסיים השאובים מ"ערש התרבות" אינם אלא היקבעות וביסוס של עמדה אירופוצנטרית. עמדת המשקיף האירופי שהגיע ללבאנט, מרחב משולל מולדת ולאומיות, נמצאת אפוא מדומיינת לחלוטין, כשנקודת המוצא נסמכת על פנטזייה הדוחקת לחלוטין כל סוג של דיון או משא ומתן עם עמדה ספרותית-תרבותית שכיחה, עמדה סימפטומטית לתרבות קולוניאלית הממוקמת בפרובינציה, וככזו מקיימת יחסים מורכבים עם "המרכז".
האוריינטליזם המהופך הזה מתמצה בהיעדר המימד הביקורתי, במעין נאיביות של קולוניאליסט. מטאפורת הים ממחישה זאת כמעט ללא כחל וסרק: אנחנו אזרחי אירופה הקלאסית, רק חסר צילינדר ופראק. והעיקר שהקונפליקט נותר בחוץ.
ההתרפקות של החבורה על עידן אלתרמן והרצון "להשיב לשירה את מקומה המרכזי בתרבות העברית", מסונוורת מרהב לשוני ולמעשה מתעלמת מאתוס לאומי, ממערך כולל אותה ייצג וייצר בפואטיקה שלו. בכתב העת, שמעלה על נס את החזרה לשפה לא-אנורקטית ועשירה המאגד מחברים אשר ניחנו "ברגישות קלסיציסטית" מתפרסמים שירים שמאופיינים יותר מכול באטימות אנכרוניסטית.
על איזו מלאות או עושר אפשר לדבר, כשטקסט כדוגמת זה של אנה הרמן, שיוצא מן התביעה הפורמליסטית האנטי-זכית הזו שחותרת לשפה עשירה, אלתרמנית, מציג לבסוף חריזה דלה ואדולוסנטית, מחוסרת מבנה עומק לשוני: "אני - על חבל דק בין סודותי לגילוים - הולכת כמו שכל הנחלים הולכים לים/ ראשי הולך אחורה אל עיניך התכולות;/ חלמתי שיכולתי בלי יכולת לעלות".
ויש גם בחירות אחרות תמוהות למדי, כמו פרסומה של מסה פרי עטו של רויאל נץ על שירת החרוז החדש, שאחד ממושאי הכתיבה שלה הוא דורי מנור עורך "הו!" ואנה הרמן, כותבת מרכזית בכתב העת. זהו סוג ההתמודדות הנבחר עם הטענה כי "הו!" היא חבורה ספרותית אקסקלוסיבית? הרי מדובר בשיח פנימי לחלוטין, כשאפילו
שירו של אורי הולנדר "ימי הקונסרבטוריון התל-אביבי" הוא נקודת אור בחוברת הזו:
"המעבר מן הצליל אל המילה/ היה חזרה בשאלה/ מכל מקום, ראשית מצער/ ואחרית תשגה מאוד./ אורידיקה נותרה מאחור".
דווקא בשיר זה שלא נענה לכללי הצורה והחריזה הלא מוצדקים יש מוזיקליות, אותה מוזיקליות שעל פי משנת "הו!" נעלמה מן השירה, אך כמעט ולא מופיעה בין שורותיו. הולנדר מצליח לברוא עולם מוזיקלי שלם שניזון מהתימה המאחדת של הקונסרבטוריון.
ואולי עמדה תבונית יותר ביחס לעשייה השירית מפיו של יצחק לאור בספר המסות "אנו כותבים אותך מולדת" תדגים את הפיאסקו של "הו!": "ההבנה המדויקת של לשון המשורר היא הבנת המתח והסתירה בין הרצון לעשות מוסיקה, עד כדי נונסנס קומי, חריזה ושקילה- כולם עיסוקים מוסיקליים (חוץ-שיריים) ובין הרצון להעניק למוסיקה הזאת, באמצעות אותן מילים בדיוק-מובן (שאין למוסיקה)... אני מתכוון דווקא להימנעות המשורר מהיגררות אחרי המוסיקה ש'אין לה מובן', אני מדבר על קבלת המשמעות כחלק מן 'עסקה הלשונית', על ההקפדה האדוקה, הקנאית, להישאר בתחומי השקט האופף את הביצוע החד-פעמי- השובר את התבנית מיד כשהיא נוצרת...הביצוע החד פעמי של מוסיקה מילולית, מוסיקה שיש לה משמעות, חרוז רק אם אין ברירה אחרת, משקל שצריך להחליפו מיד, או להחריבו".
נא להמתין לטעינת התגובות
