ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: התשוקה לכל כיוון

מאיר אריאל הוא משורר גדול, חכם ומצחיק, ואבינדב בגין הוא אינפנטיל יומרני ומשמים

ספר כל שיריו של מאיר אריאל , כרך מפואר בשם  "עצמאי בשטח" (בעריכת יואב קוטנר, הוצאת כינרת), מופיע בדיוק כששירת הפזמון הישראלית נמצאת אולי ברגע המשבר החמור ביותר שלה, כשהזמר המזרחי הממוסחר והעילג ברובו משתלט על רוב ערוצי השידור ועל רוב הבמות, ומותיר מעט מאוד מרחב מחייה לזן העמוק, הגאוני, של המשוררים המזמרים בנוסח נעמי שמר, מאיר אריאל, שלמה ארצי, אהוד בנאי, אתי אנקרי, ברי סחרוף, מיכה שטרית וכל יתר המופלאים שמילאו את חיינו בעשורים האחרונים, והיו למעשה היורשים האמיתיים של ביאליק ואלתרמן כמשוררי האומה. ונדמה שלא עוד. כמעט  לא עוד. כשקובי פרץ הוא המלך, מי מתעניין במורכבות כלשהי?

- מנחם בן על איילה, סער ורועי צ'יקי ארד

- קראו את הפתיח לספר "עצמאי בשטח"

מאיר אריאל היה קודם כל ולפני הכל משורר מקצועני. מה זה משורר מקצועני? זה קודם כל מישהו שיודע ששירה במיטבה היא תמיד משהו חדש, לא בנאלי, לא קלישאי. אחר-כך בא כל השאר: ידיעת העברית המצוינת, כישרון החריזה המפואר, השמיעה המושלמת של המוזיקה. מאיר אריאל ידע את כל זה ובלשון נפלאה, גם דיבורית וגם משוכללת, גם מצחיקה וגם רצינית, גם מתנגנת להפליא וגם נשמעת כמו דיבור:

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה./ זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה. / אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה". כן, הרופאים ממליצים לכולנו ביקור חודשי בשדה התעופה. לצאת קצת מעומס חיינו. להמריא. אף אחד חוץ ממאיר אריאל לא כתב ככה. לא ביטא את הגעגוע הזה. בהומור גדול. בחרוזים מקסימים, מיניים כדרכו ("עומדת שם קשתית, שני רימונים, עגיל גדול, שיער קצר").  

ומי כמוהו שר את התשוקה: "ערב כחול עמוק תולה עגיל אדמדם לרושם/ ומעשן תפרחת /קטורת של איזדרכת", כשהמתגעגעת בשיר רוצה אותו כאן ועכשיו מחדש, לזכר הזיון הנפלא ההוא. היא מתה ליפול מחדש על החרב שלו: "בא לי בזאת הפעם / ליפול על חרב, למות עליך/ למות למות עליך/ לזכר ערב שלא יחזור/ - - - לרוות עוד פעם". מי לא מכיר? מי לא נרעד? מי לא מזהה את התשוקה בשיא הכי לוהט שלה?

וכל כך הרבה חוכמה (כי מאיר אריאל היה חכם גדול, תכונה שאיננה הכרחית למשוררים), ומכאן הלעג לדארוויניזם השוטה בשיר "מה חדש במדע?": "כך סתם פגש חלבון את חלבון/ בחום היפה באור

הנכון/ ומהם יצא חלבון עם כישרון.../ והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון". העולם מטומטם, אז צוחקים.

ומצד שני, חוסר הרסן, הפראות. כי מאיר אריאל היה תמיד גם פרוע לגמרי: "צולל חופשי ללא מיצנח/ לכל הכיוונים נפתח/ והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת". והרצון הגדול להתחדש תמיד: "עני ורש ומרושרש/ מביט בנשל הנחש/ לו רק יכולתי גם אני כך להגיח". כבר אין כמעט משוררים כאלה. בעצם יש. אריק ברמן ,למשל, שלמד הרבה מממאיר אריאל. אבל מי שומע היום אריק ברמן? שומעים עידן יניב (במילעיל). הספר הזה הופך כמעט להיות עדות לתרבות שהיתה. התרבות הישראלית. איזה פ-ח-ד.

אבינדב בגין, נכדו של ראש הממשלה מנחם בגין, ובנו של השר בני בגין, זכה להוציא ספר בהוצאת אחוזת בית ("סיום הסכסוך" הוא שמו), והוא מדבר אלינו כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים.

מה שבגין ג'וניור לא מבין הוא שכל מה שהוא אומר אמרו נביאי ישראל ומשוררי ישראל הרבה הרבה יותר טוב ממנו, מישעיהו הנביא ("וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" ) ועד זלדה: "כל שושנה היא אי של השלום הנצחי-/ בכל שושנה מתגוררת ציפור ספירית ושמה 'וכיתתו'".

אתה הבנת את זה, בגין? או שאתה רוצה להציע לנו במקום זה את ההבל האינפנטילי שלך: "מבקשים שמישהו יכחיד עבורנו את האלימות בעוד זאת משתוללת בתוכנו". וואלה?

וְלֹא יִשָּׁכַח אֵיךְ בֵּין סַלְעֵי הֶעָרוּץ נִדְהֲמָה כַּלָּנִית אֲדֻמָּה/ וְאֵזוֹב רַךְ אֵיךְ נֶאֱחַז/ בִּסְבַךְ הַלַּחוּת הַקְּרִירָה

נתן יונתן היה אחד ממשוררי הנוף הארצישראלי הכי מעולים והכי מאוהבים. תסתכלו על הכלניות הפורחות עכשיו ותוקסמו איתו (מתוך "שירים בכסות הערב", הוצאת ידיעות אחרונות)

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה