תביא חיוך
ג'ון קולטריין לקח את הסקסופון למחוזות ניסיוניים של מיסטיקה ואנטי-ג'אז
את בית הספר היסודי בו ביליתי שמונה שנים מחיי ניהלה אישה מפחידה בצורה שלא תיאמן. כל הילדים (אפילו ההיפראקטיביים, שנקראו אז בפשטות "מופרעים"), פחדו ממנה פחד מוות. אחד הילדים בכיתתי נקרא יום אחד לחדרה של אותה מנהלת, כדי לבשר לו, לא עלינו, על פטירתו הפתאומית של אחד מהוריו. בדיעבד התברר שאותו ילד היה כל כך מבועת מהמחשבה שיצטרך להתעמת פנים אל פנים עם אשת החינוך הקשוחה, שכאשר נודע לו על האסון שפקד אותו, חש לרגע הקלה למשמע הידיעה. סיפור מצמרר, ואמיתי. אני בכל אופן, ויכול להיות שזו תוצאה של אותן שמונה שנים, עד היום מפחד מאנשים כועסים.
ג'ון קולטריין, לדוגמה, הפחיד אותי. לא ראיתי על אף עטיפה שלו צילום בו הוא מחייך, תמיד הוא נראה כעוס או במקרה הטוב מוטרד. על עטיפת "A Love Supreme", אחד מתקליטי הג'אז המוערכים בכל הזמנים, נראה קולטריין כאילו שעוד שנייה הוא הולך לדפוק למישהו מכות. המוזיקה שלו לא פשוטה וידידותית לאוזן הלא מנוסה, כך שלרתיעה שחשתי כלפי אחד מענקי נגני הסקסופון היה בסיס הגיוני.
היסטוריה על קצה המזלג: ג'ון קולטריין נולד ב-1926 בצפון קרוליינה, ולמד קלרינט וסקסופון מגיל צעיר. בתחילה ניגן בתזמורתו של דיזי גילספי, ב-1955 הצטרף לחמישייה של מיילס דייוויס, שזיהה לפני כולם את הכישרון הגדול. שנתיים מאוחר יותר פוטר קולטריין מהחמישייה, עקב בעיית הירואין ממנה סבל; הוא הצליח להיגמל, הקליט והופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק, הסתכסך איתו וחזר לחמישייה של מיילס. השניים שיתפו פעולה עד 1960, השנה בה הקים רביעייה משלו.
מכאן החלו העניינים להסתחרר: קולטריין עבד בלי סוף, שבר מוסכמות והרחיב את גבולות הז'אנר, חיפש ומצא צורות חדשות ונסיוניות של ג'אז, כאלה שאף כונו "אנטי ג'אז"; הופיע, הקליט והתאמן לפעמים 12 שעות ביממה; עם הזמן התחבר למימד מיסטי יותר ומת בפתאומיות בקיץ האהבה של שנת 1967.
אפשר להשוות את מה שעשה קולטריין עם סקסופון הג'אז למה שעשה ג'ימי הנדריקס עם הגיטרה החשמלית; שניהם עבדו קשה מדי, ניגנו בצורה מהפכנית שלא תמיד ערבה לאזניים בתקופתם, והסתבכו בבעיות סמים ואלכוהול. הנדריקס, אחד מקורבנות הרוק המפורסמים, מת שלוש שנים לאחר קולטריין.
למרות הכל, הצלחתי להתגבר על הרתיעה, והאלבום הראשון של קולטריין אותו רכשתי, "Blue Train", הפתיע אותי לטובה מהצליל הראשון.
ההקלטה היא מספטמבר 1957, וההרכב הוא שישייה של אול-סטארס, שנבחרו על ידי קולטריין. הוא מנגן בסקסופון טנור (מאוחר יותר התמחה בסקסופון אלט וסופרן); אליו מצטרפים לי מורגן בחצוצרה, קרטיס פולר בטרומבון, קני דרו בפסנתר, פול צ'יימברס בקונטרבס ופילי ג'ו ג'ונס בתופים. באלבום ארבעה קטעים פרי עטו של קולטריין, סטנדרט אחד ושני בונוסים - טייקים שונים שנוספו למהדורת הדיסק.
האמת, אני מעט משוחד. לי מורגן הוא אחד החצוצרנים האהובים עלי: הצליל שלו מלא ברק, האילתורים שלו שמחים ועתירי חיים, ותמיד כיף להאזין לו. הוא מת צעיר, וחבל. הצלע השנייה בחטיבת כלי הנשיפה הוא הטרומבון. כלי מוזר, שמזכיר לי מצעדים צבאיים. הוא איטי יותר מהחצוצרה, הצליל שלו עמוק יותר, המעברים בין התווים השונים רכים ולא קופצניים, והוא מהווה השלמה לחצוצרה.
קשה להעלות על הדעת רית'ם סקשן מתאים יותר לרוח האלבום: צ'יימברס וג'ונס - נגני הבית של בלו נואוט - יודעים את העבודה. הם שיתפו פעולה במאות הקלטות, הכל יושב אצלם כמו שצריך, אם מדובר בסווינג מחשמל או לחילופין בבלדה איטית. האחרון ברשימה הוא הפסנתרן קני דרו. הוא תמיד שם, מלווה את כולם בשקט, ויוצא לסולואים ברורים וזורמים, בנגינה עגולה ונעימה.
ונחזור לשניות הראשונות בחנות הדיסקים. ריף של טרומבון וסקסופון עם מלודיה שנשמעת מוכרת מאיפשהו, מזכירה מוזיקה של סידרת פעולה, ידידותית להפליא ועם הבטחה להמשך מענג פותחת את הרצועה הראשונה, "Blue Train". דו-שיח בינה לבין בס-תופים עם צליל חם ועמוק ממשיכים
בבית אני מקשיב לאלבום מתחילתו ועד סופו, ואם חששתי לרגע שמדובר באלבום של קטע אחד (דבר שקרה לי לא מעט בחיים), נכונה לי הפתעה. קולטריין מתגלה כפרשן רב מימדי של הארד-בופ; הוא זורם עם הז'אנר האופנתי בג'אז באותם ימים, אבל בסגנון היחודי שלו. הרצועה היחידה באלבום שלא הלחין מתגלה כבלדה איטית ונעימה, והיא משלימה את התמונה. אני מתבונן בעטיפה, ופתאום קולטריין נראה לי שונה, לא כועס או זעוף אלא מהורהר. לימים אני רוכש עוד עשרה אלבומים שלו, שונים בסגנונם, אבל זה לפעם אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
