ליגה ליגה
מירי אלוני ויצחק קלפטר אולי לא גמרו טוב, אבל ההתחלה היתה כל כך מבטיחה. נדב הולנדר על "אחרית הימים"
במדינה קצת יותר גדולה, או קצת יותר תרבותית, חברי להקת הרוק הראשונה בארץ היו חפים מדאגות כלכליות. אלא שבישראל של 2005, קשה למצוא שריד לתהילה בחייהם של חמשת חברי להקת "אחרית הימים", כוכב רוק מקומי שמסיבה לא לגמרי מובנת דעך קצת אחרי שדרך.
שנתיים לפני מהפכת כוורת, כשהקהל הישראלי עבר מריקוד במעגלים לצרחות, "אחרית הימים" כבר ניגנו רוק. לא סתם רוק - יש שיגדירו אותו כרוק כבד, אם להשוות למה שהתרחש באותה תקופה בחו"ל. לוי, מתופף צעיר ונמרץ שראשו היה עמוק בסצינה האמריקנית של סוף שנות השישים, אסף לו חבורה של מוזיקאים מוכשרים שהגיעו מלהקות הקצב ומהלהקות הצבאיות - זמרת בלונדינית (אלוני), בסיסט מחונן (מגן), רוקיסט יליד מרוקו (שושן) וגיטריסט מופלא (קלפטר).
הלהקה לא שרדה זמן רב. הקהל לא בא להופעות, ודי התקשה להתמודד עם החומר. ככה זה כשאתה מלחין שירי משוררים ומושך אותם על פני שבע דקות. מי שניסה להחיות את הלהקה היה דווקא אריק איינשטיין, שחיפש ומצא להקת ליווי עם אופי שונה, אלא שהמזל הרע עקב אחרי "אחרית הימים" גם להופעות ההן (אולי בגלל השם?) והסיבוב הוכתר ככישלון חרוץ.
מזל אחד בכל זאת היה להם: למרות האווירה המדוכדכת וההופעות הריקות, ובלי ציפיות גדולות מדי, הקליטו את אלבומם - שלימים יוכר כאחת מפסגות היצירה המקומית בשנות ה-70.
המדהים באלבום הזה הוא שאין בו נפילות. יש שירים טובים יותר או פחות, אבל כל אחד מהלחנים (כולם של לוי) יכול היה להחזיק להקת רוק ממוצעת ברדיו במשך כמה שנים. אלמלא, כאמור, אותו נאחס. זה מתחיל ב"אין מקום לשניים על עמוד החשמל". הטקסט, כמו שלושה שירים נוספים באלבום, הוא של חנוך לוין (שנתיים מוקדם יותר, דרך אגב,
וכעת למחווה קצרה. זו היתה יכולה להיות אנדרטה מושלמת לדליה רביקוביץ', אם מישהו היה מכיר את השיר הנפלא הזה שכתבה ל"אחרית הימים". "הנסיכה", עם הפסנתר הג'אזי והקודר של אלונה טוראל, הוא אחד השירים היפים באלבום, ונשמע היום כאילו נכתב במיוחד כדי להיות מצוטט בעמודי החדשות שהוקדשו לה:
"שנים היא הסתתרה בחיק המשפחה
ואת יופיה שמרה לא לי ולא לך
בדשא הרחב, בשמש הזהב
היתה כמו גרגר של חשיכה.
בחורף עננים הביאו לה שמחה
ורק עם בוא הקור היתה פתאום בוכה
בדשא הנובל, מול פרח שקמל
מותה נשקף לה מן החשיכה.
ושוב חזר אביב עם שפע הפריחה
ורדים ונרקיסים השיבו את רוחה
באור המלבלב בזוהר הצורב
האור הטוב השיב לה את רוחה.
ואז הקיץ בא עם שיבולי קמה
ותכלת הגלים הסעירה את דמה
בלהט השרב, בדשא הרחב
היתה כמתעלפת בחמה.
ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה
ברוח השואגת, ברוח השקטה
בדשא הרחב, בשמש הזהב
תמיד היא מחפשת את מותה".
הלאה. רביקוביץ' או לא, "פתחי לי את הדלת" הוא באמת יצירת מופת. שכבות על גבי שכבות של גיטרות, סולו בסגנון הנדריקס פינת יהודה קיסר ומלים נהדרות של עמוס קינן. "התעמלות בוקר" חוזר להומור הסרסקטי של לוין ("רוץ לקראת סופך בריא ורענן"), אבל האפוס האמיתי של האלבום הוא השיר הבא, "תחת עץ האקליפטוס". מכל מיני בחינות שאין כאן די מקום לפרט, מדובר בבן דוד המופרע והפסימי של "שיר לשלום" (שאת שניהם שרה אלוני). רק דבר אחד עמד בין השיר לבין הרדיו, או ליתר דיוק – שמונה דקות.
"חייו ומותו של מר גוסקין" הוא עוד טרגדיה לוינית טיפוסית, ושימו לב לנגינת האקורדיון: אם תריצו את המלודיה שנמצאת בסוף השיר מהסוף להתחלה, תקבלו את תחילתו של השיר. כדאי, זה כיף.
ולסיום, השיר השני שעדיין יש סיכוי לשמוע היום, "יש לי יום הולדת". השמועות אומרות שהוא הולך לא רע בקרב מי ששולח שירים בסלולרי כדי לציין אירועים מיוחדים, וגם זה משהו. העניין הוא שמעטים יודעים שמדובר בשיר המסיים את אלבומה היחיד של אחת הלהקות הטובות והמקוריות שפעלו כאן. יהי זכרה ברוך ומוצב על כל מדף דיסקים בארץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
