מחקר אלים על אלימות נשים
הדוח האחרון הקובע שכל אישה חמישית נאנסה הוא מבהיל - אך רחוק מלהיות אמיתי. כך לא עושים מחקר אובייקטיבי
דוגמה למסקנות חסרות שחר שלובשות אצטלא מדעית מספק דוח שפרסם לאחרונה ארגון "מידות" בנוגע לאלימות נגד נשים בישראל. הדוח, שמרבה להסתמך על נתונים של ארגונים פמיניסטיים, מסיק ש"אחת מכל חמש נשים נאנסה ואחת מכל שבע נפגעה מגילוי עריות בנעוריה", מוסיף כי "סביר להניח שגם נתון זה מתאר רק חלק מהתמונה האמיתית", ומקנח במסקנה ש"כמעט כל אישה נפגעה לפחות פעם אחת בחייה מהטרדה מינית, מתקיפה מינית, מאלימות כלכלית או חברתית". אלו באמת מספרים מבהילים, אבל כל קשר בינם לבין המציאות מקרי.
ניקח אונס לדוגמה: למשטרה מגיעות בכל שנה אלף תלונות על אונס. לא ברור איך מאלף מקרים לשנה (שלא כולם מגיעים לכדי הרשעה) נגזרת המסקנה שקרוב למיליון נשים נאנסות בישראל. אותו פער בין המספרים האמיתיים למה שטוענות הפמיניסטיות מתקיים גם בעבירות מין חמורות פחות. על פי נתוני המשטרה, בכל שנה מוגשות רק 5,000 תלונות בנוגע לעבירות מין כלשהן.
אפילו אם נקבל את הטענה הפמיניסטית כי רק אחת מכל ארבע נשים שנפגעות מעבירות מין מדווחת על כך לרשויות החוק - עדיין אנחנו נשארים עם כ-20 אלף עבירות מין, שב-40 אחוזים מהן התיק ייסגר מחוסר אשמה. מכאן שגם בהערכה המקסימליסטית ביותר – רק אחת מכל 300 נשים בישראל נופלת קורבן לעבירות מין – הרבה פחות מהאמירות התלושות על כל אישה שנייה או רביעית או חמישית.
מדוע ארגון פילנתרופי, שמטרתו המוצהרת היא לסייע למגזר השלישי, הוציא מתחת ידיו דוח שכל סטודנט שנה א' למדעי החברה יכול לגלות בתוך דקות ספורות שמסקנותיו אינן מחזיקות מים? התשובה נעוצה ברשימה הביבליוגרפית, שכל מי שיציץ בה ימצא את כתביהן של פמיניסטיות מובהקות כמו אורית קמיר ודורית אברמוביץ', ורשימת מרואיינים שמככבים בה נציגות של ארגונים כמו "שדולת הנשים בישראל" ו"נשים למען נשים". לסטודנטים שלי בקורס שיטות מחקר, אני אומר שלא מספיק שהרשימה הביבליוגרפית תהיה ארוכה – היא גם צריכה להיות אובייקטיבית.
למי האינטרס לשמר את אלימות הנשים בכותרות?
ועדיין, מובן שכל אלימות מינית – בין אם היא מופנית כנגד נשים ובין אם קורבנותיה הם גברים (שלא נספרים בדוח כי הם כנראה שקופים ולא ראויים לסיוע) – היא דבר נורא, שיש להוקיע ולמנוע.
לשמחתנו, אלימות מינית נגד נשים היא תופעה נדירה בישראל, והמדינה משקיעה כבר עכשיו לא מעט כסף במניעתה - 450 מיליון שקל לשנה. סכום זה, אשר מקביל בהיקפו לתקציב של משרד ממשלתי קטן, מופנה כולו לטיפול בעבריינות ששכיחותה אינה עולה על שברי אחוזים. עבירות אחרות – אלימות לא פחות ושכיחות הרבה יותר, כמו בריונות בבתי הספר או תקיפה על רקע פלילי – אינן זוכות לתשומת
לב אינטנסיבית כל כך.
חלק משמעותי מההשקעה הממשלתית במניעת עבירות מין מוזרם ישירות לכיסים של ארגוני סיוע לנשים, ש-80 אחוזים מתקציבם מגיע מהשלטונות. לארגונים הללו יש כמובן אינטרס קיומי שהאלימות נגד נשים, שמאפשרת להם לשלם משכורות ולהציע ג'ובים, תתפוס מקום מרכזי בסדר היום הציבורי והתקשורתי על חשבון עבירות פליליות אחרות כמו מרמה, זיוף, גניבה ושוד שלא זוכות ליח"צנות הפמיניסטית.
בראייה אובייקטיבית, הגיע הזמן שנקדיש קצת פחות זמן ומשאבים לעבירות מין נדירות, ונתפנה לטפל בעבירות נפוצות יותר שפוגעות בציבור רחב יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם