למה לעשות דרמה מכל דבר?

כנציגת דור הבוסקילות, שירי מימון מסיימת כל שיר כשהיא קצרת נשימה, אבל נותרת בגבולות ה"מה יגידו השכנים". אחרי הכל, גם כשהיא חצי עירומה, זו עדיין הבת של מימון, מהקריות

שי להב | 23/9/2005 11:16

מי שרוצה לבחון, בתמצית, את השינויים שעברו על המוזיקה הישראלית בפרט, ועל התרבות בכלל בשנים האחרונות, מוזמן להאזין ברצף לאלבומי הבכורה של מאיה בוסקילה, מירי מסיקה ושירי מימון (הבהרה: האמור לעיל הינו בגדר המלצה בלבד. המדור אינו אחראי לנזקים שעלולים להיגרם בעקבות יישום ההמלצות, ויהפוך כל כתב תביעה משפטי לפורפרה).

סיימתם? עכשיו קחו נשימה (עמוקה. מאוד), טלו רגיעון והאזינו לאוסף הכפול והחדש של נורית גלרון. מה נאמר? השקט שנשאר. שלוש הדיוות האמורות לעיל רוגשות, רוחשות ומצווחות, כאילו נדרשו להלך באולפן על גחלים. דרמה קווינס? מלודרמה. מלוא המלו. גלרון, למולן, גם היא מהסוג הגדול מהחיים, אבל אינגמר ברגמן סטייל. רוצה לומר - טעון, שקט וחד כתער. אין אצלה מיליגרם של התאמצות מיותרת או ג'סטה פומפוזית. מאופק וממלכתי, אבל מבעבע. ולפעמים, לא נכחיש זאת, גם משמים.

כן, חברים, ברוכים הבאים לישראל 2005, שבה הכל מוחצן, הכל בגדול, הכל מונח על השולחן. כולל דדיהן של בוסקילה, מסיקה ומימון, המוצגים לראווה בתוך כל ירחון רענן, כאילו באיטליז עסקינן. אנ'לא זוכר ולו נקבובית אחת של בשר חשוף מגופה של גלרון, למעט אולי הזרועות. או הצווארים.

וכן, אי אפשר להתעלם גם משמות המשפחה. בוסקילה, מסיקה ומימון חוגגות את ניצחון המזרחיות על פני הגלרוניות. מזרחיות שאינה מתבטאית בסלסולים, או בחי"ת ועי"ן, אלא במהות. הזעקה, העממיות, ולפרקים גם הפשטנות.

כאילו באטליז עסקינן. שירי מימון אלכס ליפקין

בלדות ממרחבי השמאלץ

מימון היא השם הלוהט ביותר כרגע מבין השלוש. זכייתה בטקס "אנשי השנה", ועוד בשנה שרק בשלהיה שיגרה לחנויות את אלבום הבכורה שלה, היא ההוכחה לכך. אבל הלהט שלה אינו מתבטא רק במונחי פופולריות. מימון, אם לשפוט על פי התיאורים שהודבקו לה בתקשורת, היא הדבר הכי קרוב כרגע לסמל סקס. וברכילותית: "קיילי הישראלית". אכן , הזמרת הקומפקטית מציגה אינספור וריאציות על הנושא: "איך ללבוש רק מטפחת לניגוב אף, מבלי לחשוף פטמה או פלח עכוז".

ועדיין, מדובר במהדורה הישראלית, המכווצת, המגוהצת, של סמל מין. ביום נועז במיוחד היינו מגדירים אותה כילדה הכוסית של מימון, מהקריות. ביתר חלקי השבוע היא סתם שירי החמודה עם הגומות, שנופלת בחיוך מבויש על כתפיו של צביקה הדר. להזכירכם: צביקו עממיקו, מבאר שבע. כי בישראל, מדינה שהשמרנות היא חלק בלתי נפרד מנשמת אפה, אי אפשר באמת ללכת עד הסוף, אם ברצונך לנשום אוויר פסגות. ע"ע ריטה, שיכולה להופיע במיני מינימלי, ולמחרת להנחות ספיישל של מעשי צדקה

עם אושרת קוטלר.

מימון עצמה, עושה רושם, היתה רוצה ללכת הרבה יותר רחוק, הרבה יותר אקסטרים. אבל האנשים שסביבה לוחשים לה (ובצדק, מבחינתם), שאם תתעקש להיות קיילי, אבל על אמת, היא עוד תגמור כמו מיכל אמדורסקי. לא עלינו. וכך, הישראליות הצליחה לאלף עוד סוררת בפוטנציה.

אלבום הבכורה של מימון, בהתאמה מלאה, מרמז על מה שהיא יכלה להיות ("עד שתבין אותי" המצוין, שאכן הצליח פחות ברדיו), אבל במרבית הרצועות עוסק בעיקר בהשבעת רצונם של מקסימום מגזרים וטעמים. יש כאן בלדות ממרחבי השמאלץ ("מרחוק"), יציאות אר'נ'בי ("כבר לא שלך"), ואפילו קמצוץ מזרחיות ("לקולך"). לא פלא שכל שיר זכה גם לעיבוד ולהפקה מוזיקלית נפרדת.

בשורה התחתונה, הרצועות כולן סבירות, מכובדות ונעימות לאוזן. לעזאזל, הן יכולות להיות שוס אפילו ברשת גימל. למי שלא הבין, המדובר בבעיה. קרוב לוודאי שכוכבותה של שירי מימון רק תתחזק בעקבות האלבום הזה. זהותה כאמנית, מצד שני, עדיין מפוקסת כעיוורת לאור היום.