נבוט ביד זה אנחנו
הדיון הציבורי הנרחב בנושא האלימות מתעלם מאחד הגורמים הכי בסיסיים ומובנים מאליהם למכה הזו: השירות הצבאי
יכולתי לספר בסיפוק שהייתי מהחיילים האחרונים שרצו לעברו כדי "ללמד אותו לקח". שהנפתי את האלה רק אחרי שחשתי במבטיו המצמיתים של המ"מ שלי. שנתתי את המכות הכי חלשות שיכולתי לנפק. הכל נכון. אבל העובדה היא, שחודש אחרי כבר הייתי בין הראשונים להכות. ואני לא באמת זוכר שהרגשתי רע עם זה. למעשה, לא הרגשתי כלום.
יש משהו מדהים בעיני בדרך שבה הדיון הציבורי הנרחב בנושא האלימות מתעלם מאחד הגורמים הכי בסיסיים ומובנים מאליהם למכה הזו. מאות אלפי גברים ישראלים נדרשים, כבר למעלה מעשרים שנה, להפעיל כוח פיזי נגד אזרחים במסגרת השירות הצבאי שלהם. הם מרביצים, מקללים, כופתים ומשפילים. והכל בפקודה. בגיל 21 הם מזדכים בבקו"ם על הקיטבג, אבל לא על השד שיצא מהבקבוק.
כי זה טיבה של אלימות. ברגע שאפשרת לה לצאת לחופשי, רק אלדין - או אללה - יוכלו להשיב אותה. כשאתה נותן אלה ביד לילד בן 18 שעד לאותו רגע היה עד למכות רק בסצנות של "סטארסקי והאץ'", ומבהיר לו שהשימוש בה הוא לא רק לגיטימי אלא גם הכרחי, פתחת עבורו - לכל החיים - את אופציית השימוש באלימות כדרך לפתרון בעיות. זה לא יהפוך אותו, קרוב לוודאי, לרוצח סדרתי, אבל זה יגביר מאוד את ההסתברות לכך שהוא יכבד בסטירה מצלצלת את המניאק שהעז לעקוף אותו בתור.
מחלקה צה"לית בשוק פרואני
קבלו דוגמית לטענה האחרונה. בשנת 1995 טיילתי בדרום אמריקה. בין המוני הישראלים שנעו ברחבי היבשת בלטה קבוצה אחת, בת 15 חברים. קראו לה בשם "המחלקה", והיא אכן הייתה מחלקת צנחנים אורגנית, ששנייה אחרי השחרור המריאה לארגנטינה. כולל המפקד, כולל המשמעת, כולל הזכרונות מהקאסבה בשכם.
ביום אביבי אחד, בשוק איכרים הסמוך לעיר קוסקו בפרו, נתקלתי בהם בפעולה. הם התמקחו עם הרוכלים המקומיים על מחירן של מזכרות שונות, זולות עד גיחוך במונחים ישראליים. בשלב מסוים, אחד מהם "תפס" את אחד המוכרים בשקר. אינסטינקטיבית, הוא אחז בחוזקה בצווארונו של הפרואני, הצמיד אותו אליו והחל לצעוק עליו בנימה שהיכרתי היטב.
מבחינתו, באותו רגע הוא היה בשטחים, והרוכל היה מפר סדר פלסטיני. זה לקח
בדיוק דקה עד שכל חברי המחלקה שלו ריסקו שם את מרבית הדוכנים, במפגן קצר, יעיל ומצמרר של אלימות. הם היו מלח הארץ. צנחנים, יפי בלורית ומראה. לצורך הסטריאוטיפיות, אוסיף שחלקם גם היו בני קיבוצים. אבל השדים המשוחררים שלהם הפכו אותם לחיות אדם.
אני לא מתיימר לטעון שהכיבוש הוא הגורם היחידי לאלימות בחברה הישראלית. אני גם לא בא לקבוע שהשימוש הזה בכוח, במסגרת השירות הצבאי, היה תמיד לא מוצדק. אחרי הכל, הייתה זו ההנהגה הפלסטינית שהביאה במכוון לעימות ישראלי מול אזרחים. ועדיין, מדובר בפרמטר מרכזי במסגרת הפיכת החברה שלנו לאלימה.
כל מי שתוהה "לאן הגענו?", ראוי לו שייזכר ב-8 בדצמבר 1987, יומה הראשון של האינתיפאדה הראשונה, ויזכה ברמז עבה וכואב. כמו אלת עץ צה"לית.
נא להמתין לטעינת התגובות
