של מי השורה הזו בכלל?

תסריט רע, אסי דיין סחי מדי. "בקרוב יקרה לך משהו טוב". זהו, שלא

יובל צוקר | 22/5/2006 10:23

יש סרטים שלא צריכים להיעשות. יש להם גם שם. קוראים להם סרטי סטודנטים. אלו לא ממש סרטים אלא תרגילים, וכמו שסטודנטים לרפואה מנתחים גופות כדי להכין עצמם לדבר האמיתי, כך סטודנטים לקולנוע עושים סרטי גמר כדי להתאמן, ולסמן כשרונות פוטנציאלים מביניהם. אך אלו לא סרטים, אלא אטיודים שצריכים להיגנז אחרי שהוקרנו בפסטיבל קולנוע כזה או אחר. "בקרוב יקרה לך משהו טוב" הוא סרט סטודנטים מובהק שאיכשהו גדל למימדי פיצ'ר ובאורח פלא הגיע לאקרנים.

סרטים מסוג כזה ניתן לזהות כבר מהשוט הראשון. גיבור הסרט, נער בן 14, יורד מהאוטובוס ומדליק לעצמו סיגריה. מייד מרגישים שהשחקן הצעיר, שמשחק את הגיבור, הוא בוסר. מתוקף היותו הדמות הראשית שעל כתפיה כל הסרט נישא, ברגע שיכולות המשחק שלו לוקות בחסר, כל הסרט מתמוטט. למרות שהיו לו מספר רגעים מוצלחים בסרט, השחקן הצעיר אדם הירש הוא לא שחקן מלידה ועדיין לא יכול להחזיק סרט.

זהו סיפורו של נער שיום אחד מגלה שאביו הסתיר ממנו את מכתביה של אחותו במשך שנים לאחר שעזבה אותם, לא ברור באיזה נסיבות. הילד הזועם על מעשה ההסתרה מחליט להתאחד עם אחותו הגרה בחיפה, אותה מגלמת טינקרבל. בין לבין הוא מתיידד עם אברהם, אותו מגלם אסי דיין, דמות תמהונית של קומוניסט מזדקן, שתקוע בזמן, איתו הוא מגדל גראס למטרות שיווקיות. הדרמה מתחילה כביכול כשקבלנים מאיימים להרוס את החורבה בה הוא גר ויחד עם הנער הם יוצאים למלחמה על הבית, מה שנקרא.

התסריט מבוסס על סיפור קצר של עוזי וייל, סופר ועיתונאי שמוכר לכולנו בעיקר בזכות העמוד האחורי של "העיר" זצ"ל. הניסיון להפוך

את עולמו ההזוי ורווי הסימבוליזם והבהחלט לא ריאליסטי של וייל לתסריט קולנועי לא עובד, ולא מיתרגם היטב לקולנוע. נראה שגם המוכשר שבבמאים לא היה מצליח לעשות את העבודה - יש מילים שצריכות להישאר על הדף.

קשה להכריע מה פוגם יותר בסרט - המשחק או התסריט, שהם אבני הבניין של כל סרט, במיוחד אם אין פירוטכניקה שתפצה על כך. אם אמשיך בקו המשחק, אציין שאסי דיין כנראה נשאב אל האווירה הסטודנטיאלית של הסרט, ובחר לקחת את דמותו של אברהם התמהוני עד כדי גרוטסקה מגוחכת ובכך להפוך אותה לדמות לא אמינה ולא מרגשת, למרות שהיא בהחלט יכולה להיות כזו, לו היתה מעוצבת באלגנטיות. זו התוצאה העגומה כאשר דיין לוקח את הפרסונה הקולנועית שלו והנוכחות החזקה שלו על המסך קצת יותר מדי.

דווקא טינקרבל, שהיא בהחלט לא מוגדרת כשחקנית מקצועית, הראתה יכולות משחק ראויות בתוך כל הסרט הבעייתי הזה. היא אמנם עוצבה מחדש בעזרת תספורת קארה מזעזעת לכדי לוק שנע בין פרחה לצפונית צעירה, אך דמותה היא הדמות היחידה האמינה והמרגשת בסרט. טינקר, בניגוד לדמות הפרועה הילדותית וקלת הדעת שעשתה ב"משהו טוטאלי", מפיקה כאן איכויות אחרות מדמותה הנשית, העצובה והנוגה. אולי בעקבות החוויה הטראומטית של הסרט, כנראה לא נזכה לראות אותה מתפתחת כשחקנית. בסך הכל, תפקידה בסרט הוא די מינורי והיא משמשת בעיקר כמושא תשוקתיו של אחיה. וכאן ראוי לציין שדווקא ברגע היחיד החזק בסרט שהוא מתחיל לממש (שלא לומר למשש) את תשוקתו אליה, ואנו מרגישים שסוף כל סוף קורה משהו מעניין בסרט. מה חבל שהסרט בורח משם ולא חוזר לשם לעולם.