עצור, אתה לא מעניין
יובל צוקר לא קונה את הבלבול המיני של גיבור "קרייזי"
הסרט "c.r.a.z.y", המגיע אלינו מקוויבק שבקנדה, מנסה להחזיר אותנו לאותם ימים עלומים בהם אבא שלך לא היה מדבר איתך אם היה מגלה שאתה הומו או שהיית צריך להרביץ לחנון של הכיתה שניסה להתחיל איתך כדי להוכיח שאתה לא הומו, או סתם לתחזק חברה כונפה כדי שכולם יחשבו שאתה בסדר. אז זהו סיפור התבגרותו של נער צעיר בפרבר אורבני של קוויבק, שם כולם מדברים צרפתית אבל מתנהגים ונראים כמו אמריקאים - תופעה תרבותית מעניינת לכשעצמה.
אפשר לתאר את העלילה בקצרה: הילד שאוהב לשחק בצעצועים של בנות גדל לנער, ומסתמן כי הוא נמשך גם לבנים, אבא שלו קצת מתעצבן עליו, הוא נוסע לירושלים, שם הוא מקבל הארה רוחנית ושוכב עם גבר ישראלי מסוקס, מבין שהוא באמת הומו, חוזר ואז אבא שלו בכלל כבר לא רוצה לדבר איתו. באמצע אנחנו מקבלים הרבה מאוד ארוחות משפחתיות ואירועים משפחתיים שבהם לא קורה שום דבר חוץ מזה שהאבא שר את אותו שיר של ז'ק ברל כל פעם עד סופו.

במאי הסרט, ז'אן-מארק ואלה, יצר את הסרט על פי סיפור חייו של חבר מסוים של אשתו, אותו הוא חשב למעניין. אך מסתבר שלא. ועם כל הכבוד לחיבוטי ההתבגרות של הומוסקסואל צעיר על רקע שנות השבעים, זו לא סיבה מספיק טובה לגזול 125 דקות מזמני היקר. באותה מידה יכלו לעשות סרט על חיי שלי כמטרוסקסואל מתבגר על רקע כיכרות חולון של שנות ה-80. אני מחכה לקולנוען שירים את הכפפה.
ובכלל, לתאר את הסרט כמאבק ליציאתו מהארון של נער צעיר הוא לא נכון. לאורך רוב הסרט הנער

וכך הסרט נע לו בין עשרות אלפי חוטי עלילה ללא כובד משקל מרכזי, בסצינות שלא מובילות לשום מקום ולא נגמרות לעולם, עד שהנער יוצא למסע לגילוי רוחניתו ומיניותו האמיתית בלא פחות מעיר הקודש אשר בציון - ירושלים. יוצר הסרט, שכנראה חשב שהסרט לעולם לא יופץ בישראל, מצייר את ירושלים כבירת הגאווה. מסתבר, על פי הסרט, שכבר הייתה סצינת גייז ערה בעיר הקודש כבר מאמצע שנות השמונים, אזור הזמן הכרונולוגי בו גיבורנו בורח מביתו אל עבר המזרח התיכון. הנער פוגש במועדון גייז כשר נער אחר שמבתק את בתוליו. שוב, כנראה שיוצר הסרט יודע משהו שאנחנו לא יודעים על ירושלים של שנות השמונים.
אך מעבר לחוסר הקוהרנטיות של העלילה והשעמום שמתחיל לכרסם לקראת חציו השני של הסרט, כשכבר מבינים שמשהו דרמטי במיוחד לא הולך לקרות פה, עדיין יש סיבה לבוא לסרט. הסיבה היא גיבור הסרט, השחקן הצעיר מארק-אנדרה גרונדאן. בשתי מילים: הבחור הורס, במובן ההראל סקעתי של המילה, למרות שסקעת היה מת להגיע אל קרסוליו. גם אני, בתור מטרוסקסואל לעילא ולעילא (ראה הסרט על חיי לעיל) המסוגל להעריך אסתטית את בני מיני, מצאתי עצמי מעריך מאוד את האדוניס הקוויבקי, על גופו החלק והנערי, עיניו האקזוטיות ותווי פניו הסימטריים. אף מצאתי עצמי מתרעם על העובדה שמכל הקוייבקיות בעולם סדרו לו איזה ג'ינג'ית כונפה בתור חברה, שכן בהחלט מגיע לו יותר.