יעל הדיה מא עד ת

על פועלה של הסופרת הזוכה בפרס ספיר לשנת 2006

NRG מעריב | 7/6/2006 11:21

יעל הדיה, בת 42, ילידת ירושלים, היא בתו של השופט המחוזי עזרא הדיה ז"ל. בנעוריה הדיה למדה בתיכון של האקדמיה למוסיקה בירושלים וניגנה בפסנתר.לאחר מכן למדה פילוסופיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית וספרות אנגלית וכתיבה יוצרת לתואר שני באוניברסיטת ניו-יורק. עבדה כעיתונאית במקומונים 'כל העיר' בו פרסמה טורים אישיים, ו'תל-אביב', וכתבה עבור העיתון 'ידיעות אחרונות'.
בנוסף לכתיבת ספרים עבדה הדיה כלקטורית בהוצאת עם-עובד. כמו כן כתבה שבעה פרקים לסדרה "בטיפול" אשר שודרה ב- HOT.

הדיה זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים מטעם קרן ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ז"ל לשנת תשס"ב. היא מלמדת בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית, ירושלים. ספרה הראשון, "הנפשות הפועלות", אשר עסק בילדות ירושלמית ובתהליכים המובילים לכתיבת ספר הופיע ב-1994 בספריית מעריב. ספרה השני, "שלושה סיפורי אהבה" אשר יצא לאור ב- 1997 בעם עובד, והפך לרב מכר, הכיל מקבץ סיפורי אהבה אשר מתרחשים בעולם הרווקות התל אביבי. ספרה השלישי, "תאונות", הופיע בספריה לעם ב-2001 ועסק בדילמות הזוגיות העוברות על בני ה-30 פלוס.

בספרה האחרון "עדן ", אשר יצא לאור ב- 2005 בוחנת הדיה את נושא ההורות מזוויות ראייה שונות.
על כתיבת ספרה "עדן", אמרה הדיה "כל זמן הכתיבה הייתי תחת הרושם שהספר הזה יותר קצר מהקודם...הייתי בהלם מעצמי. חוץ מזה, שאפתני זו לא מלה גסה. בארצות הברית זו אחת המחמאות שסופרים צעירים יכולים לקבל, אבל כשמתרגמים את זה לעברית, זה נשמע כמו משהו שצריך להתנצל עליו." אמרה הדיה על "עדן" בן ה- 674 עמודים שהופיע בהוצאת עם עובד.

מה זו השראה

על תהליך הכתיבה ספרה הדיה "כשאני מתחילה לכתוב אני רחוקה מלהיות נחושה בשום רמה שהיא. כשאני מתחילה לעבוד אני עובדת באפילה, אם כי מספר לספר האפילה הזאת מכילה יותר טלאים של אור. הדברים מתגבשים במהלך הכתיבה, לפעמים רק לקראת הסוף."

הדיה מתארת תהליך מייגע של כתיבה "כשאני מתחילה, אין לי בדיוק רעיון אלא יותר מין תחושה של איזו אווירה אני רוצה להעביר ועם מה אני רוצה שהקוראים ישארו.לגבי מה עובר עלי בהתליך הכתיבה... מדובר בדברים מורכבים, לפעמים מייגעים, ובעיקר בלתי ניתנים לניסוח. בכל אופן, מה שאני יכולה לומר זה שמדובר לא רק בהשראה אלא בהמון עבודה אפרורית...קריאה מחודשת מדי יום של הקטע של אתמול, עריכה, מחיקה, המשך, וכו´."

את ספרה "תאונות" כתבה הדיה מתוך ידיעה שזה הולך להיות רומן. " לא ידעתי כל כך מה יקרה שם, אבל ידעתי שאני רוצה לטפל בנושאים "גדולים" כמו אהבה, התבגרות מוות... בניגוד לספרים

הקודמים שלי בהם לא היה לי מושג ירוק מה אני רוצה ומה יהיה. כך שאצלי לפחות מרבית הדברים קורים (לי ולדמויות שלי) במהלך הכתיבה..."

הדיה אינה מאמינה בהשארה. כשרק החלה לכתוב, עוד חשבה לדבריה על כתיבה במונחים כמו השראה, חוסר השראה וכו´, ואילו היום היא מאמינה שהשראה היא אולי רק עשרה אחוז מהעניין. "הרוב זה עבודה, לפעמים אפרורית, לפעמים הסופר מוצא את עצמו משתעמם ו/או משעמם את עצמו למוות" הגיבה כשנשאלה מהם מקורות השראתה כסופרת.

הרומן האחרון של הדיה " עדן" נוגע בשאלת הזהות הישראלית. "האינתיפאדה התחילה, ובתור סופר יש לך מין אחריות לאומית כזאת להתייחס למצב. " אמרה הדיה בריאיון "אז יש פה קונפליקט... יש ציפור שמנקרת 'מה עם המציאות?' ניסיתי לא לתת למצב הפוליטי להיות הנושא של הספר, אלא שיהיה שם ברקע... רציתי להראות מה קורה בישראל בחודש אחד של שנת 2003 ביישוב פיקטיווי שנקרא עדן".

הוסף תגובה

הדפסה