פרק מתוך "כל הנשמות" של מריאס
המספר בספרו של חוויאר מריאס "כל הנשמות" שרואה אור בהוצאת עברית, הוא מרצה-אורח ספרדי משועמם באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. את הערבים הוא מבלה באירועי הקהילה האקדמית, את הלילות בחרדה קיומית, ואת הימים בשיטוט ברחובות העיר המוצפים בקבצנים
כל הנשמות, חוויאר מריאס צילום: כריכת הספר
או חבטה עמומה ומרוחקת של כמה ארגזים שידיים נעלמות החליטו משום מה להעבירם ממקומם אף שדבר אינו דחוף והכול סובל דיחוי, או קול מתכתי של פחית בירה שנמעכה והושלכה לפח האשפה, או רשרוש קל של דף עיתון שניתק והתעופף, או הדהוד צעדי שלי, פסיעותי הסתמיות הלוך ושוב בקצה הרציף רק כדי להעביר את הזמן. מנורות מעטות, המרוחקות עשרות מטרים זו מזו כדי לחסוך בחשמל,
מאירות בחשש את הרציפים המלוכלכים שנראים כמו מדרכה אחרי מסיבת רחוב עלובה (רק בבוקר יטאטאו אותם נשים שישנות כעת בדידקוט הזנוחה).
לאורן המהוסס של המנורות אפשר להבחין במקטעים קצרים של רציף ומסילה, ואחת מהן מאירה גם את פני המוקפים בצווארון המוגבה של מעילי הכחול-כהה וגם נעליים וקרסוליים של אישה שמלבדם היא אפופה בחשכה.
אני רואה רק דמות יושבת במעיל גשם ואת נצנוץ הסיגריות שכמוני היא מעשנת במשך הציפייה, ציפייה שהתארכה בלילה הזה (ההוא) עוד יותר מהרגיל. הנעליים, נעליה של נערה מתבגרת או רקדנית תמימה, עם אבזם, עקב נמוך וחרטום מעוגל, תופפו מקצב קליל על הרציף, כאילו זו שנעלה אותן עדיין שומעת את המוזיקה שלצליליה רקדה כל הלילה. נעליים אנגליות ללא ספק, שמשכו את מבטי והפכו את השעה האינסופית בתחנת דידקוט לנסבלת יותר. בדלי הסיגריות שלנו נפגשו על הארץ.
אני העפתי את שלי ב-papirotazo מובהק אל הפסים ולפעמים הם נותרו על קצה הרציף, והיא השליכה את שלה לאותו כיוון בתנועה שדמתה לזריקת כדור חלשה. בתום הזריקה חדרה ידה לאלומת האור, ולמשך שבריר שנייה ראיתי צמיד.
מדי פעם קמתי ממקומי כדי לבחון את פסי הרכבת החשוכים במרחק, וגם כדי ללמוד עוד משהו על האישה שעישנה ותופפה מקצב בלתי ידוע ברגליה המוארות ושיכלה אותן זו על זו לסירוגין. התקדמתי שניים שלושה צעדים לעברה ושבתי למקומי, אך לא הבחנתי אלא בנעליים האנגליות ובקרסוליים שנראו מושלמים בזכות האור העמום.
לבסוף, דקתיים בלבד לפני שהרכבת המאחרת והמותשת הופיעה בעצלתיים, קמה דווקא היא וצעדה באטיות על הרציף לצלילי קולו הבלתי מובן של עובד רכבת
ממוצא הודי, שהכריז ברמקול (במבטא כה כבד שלזר לא נותר אלא לנחש מה אמר) על הגעתה של הרכבת לדידקוט ועל תחנותיה הבאות: בנברי, למינגטון, וורויק, בירמינגהם (או שמא סווינדון, צ'יפנהם, באת', בריסטול? אני לא רוצה לבדוק במפה; שתי הסדרות שמורות בזיכרוני, אולי בלבלתי ביניהן). היא המתינה בעמידה עם שקית קטנה בידה, וטלטלה אותה מצד לצד. פתחתי לה את דלת הקרון.
שכחתי לחלוטין את מראה פניה אם כי לא את צבעיהם (צהוב, כחול, ורוד, לבן, אדום), אבל אני יודע שהיא האישה שבמבט חטוף ראשון ריגשה אותי יותר מכל אישה אחרת בחיי הצעירים, אף שאני גם יודע שהערה כזאת נאמרת באופן מסורתי, בספרות ובמציאות כאחת, רק על נשים שגברים צעירים לא זוכים להכיר בפועל.
חוויאר מריאס צילום: יח''צ
אני כן זוכר, לעומת זאת, שגם אם היא לא נראתה צעירה דיה להיות סטודנטית, עדיין הייתה צעירה מאוד ולכן לא אלגנטית במיוחד, ושצווארון מעיל הגשם שלה היה פתוח מעט וחשף שרשרת פנינים (אינני יכול לקבוע אם היו אמיתיות או לא) מהסוג שנערות אנגליות מטופחות נהגו לענוד לפני כמה שנים בהתאם לצו האופנה, אם כי שאר לבושן היה ספורטיבי או לפחות לא מהוקצע (וכזאת בדיוק היתה היא: נקייה ומסודרת, לא אלגנטית). עוד אני זוכר שהאישה נראתה לי, בשל תסרוקת הקארה ותווי פניה ששכחתי, כאילו יצאה היישר משנות השלושים.
חוויאר מריאס, כל הנשמות, מספרדית: אסף אשכנזי, הוצאת עברית
נא להמתין לטעינת התגובות
