היופי השקט של המצולה השירית
ספר הביכורים של אלי אליהו "אני ולא מלאך", שזכה בפרס שר המדע, התרבות והספורט לשנת תשס"ח, הוא ספר חשוב ומרשים של משורר שמכיר מילים ושהמילים מכירות אותו
אני ולא מלאך, אלי אליהו צילום: כריכת הספר
נדמה כי אלי אליהו כותב ללא מאמץ וגם אם כן, אגלי הזיעה לא מטפטפים בין השורות. הקורא נהנה מיופיין של המילים, שהן טעונות ופשוטות גם יחד, משזירתן זו בזו באופן מצמרר ומסופם שהוא לעיתים מפתיע. שירתו פשוטה מאד אך בו זמנית מלאת רבדים ונטולת כל פאתוס משתפך או פעלולי אקרובאטיקה מרשימים.
באחד מן השירים היפים בספר, מספר אליהו על אובדן אביו:
'נִשְׁמַט אָבִי. אָבִי נִשְׁמַט.
מֵהָעוֹלָם הַזֶּה אֶל הָעוֹלָם הַבָּא. מִילָדָיו,
מִמֶּנִּי בְּנוֹ, נִשְׁמַט
וּכְבָר אֵינוֹ, וּכְבָר יָדוֹ קָרָה
וְאֵין מִלִּים מוּל
הַמִּטָּה הַמִּתְרוֹקֶנֶת
לְאִטָּהּ.'
(נשמט אבי, עמ' 63)
הקצב בשיר הזה הוא כשל מנטרה, כמו בתפילה ממנה עולים וצפים הכאב וחוסר האונים אל מול אובדן בלתי ניתן לעיכול. הִשָמטות הדרגתית ומתפשטת לאורך השיר עד שלבסוף 'המיטה מתרוקנת לאיטה'. החזרה על המילה 'נשמט', שהצליל שלה מעלה אסוציאציה למילה 'נשמת', ממחישה לנו איך יכול כאב להפוך ליופי פואטי. נשמט הגוף ועולה הנשמה, ונשמת אביו ניכרת בכל גרם שירי, בכל תנועה.
גם האכזריות מוגשת שקט ומדוד
הספר מחולק לחמישה מדורים, חמישה פרקים מחייו של אליהו. בפרק הקרוי 'והגדת לבנך', מספר אליהו על שירותו הצבאי, כנראה בשטחים. המעניין בפרק זה הוא כיצד הופך אליהו את הפוליטי לאישי ואת האישי לאנושי ובכך מגיע לדקויות של רגשות מטלטלים. כמו, למשל, בשיר 'ציפור כלא':
יָשַׁנּוּ בְּבֵית סֵפֶר מֵת מִילָדִים.
בְּמִגְרַשׁ הַמִשְׂחָקִים קָפְאוּ כָּל הַלַיְלָה
שְׁנֵי אֲסִירִים כְּפוּתִים. אֲנִי זוֹכֵר שֶׁבְּבֹקֶר הַמָּחֳרָת
מָצָאתִי אֶת גּוֹזַל הַצִּפּוֹר. שְׁלֹשָׁה יָמִים שָׂרַד
עַד שֶׁנִּרְמַס תַּחַת תִּיק כָּבֵד. קָשֶׁה לְהַאֲמִין
שֶׁדַּוְקָא בְּאוֹתָם הַיָּמִים קָרָאתִי
אֶת "צִּפּוֹר כֶּלֶא".
כַּמָּה סִפְרוּתִיִּים יְכוֹלִים לִהְיוֹת הַחַיִּים
וְאַכְזָרִיִּים כְּמוֹ יֶלֶד.
(צפור כלא, עמ' 51)
מהשורה הראשונה אנו מגלים בית הספר 'מת' מילדים. ההקבלה הזו של הריק למוות מתפשטת אל תוך השיר עד לסופו הקשה. האירוניה שבמפגש בין העולם הספרותי שמקיף אותו לבין העולם המציאותי מטלטלת את המשורר ואת הקורא כאחד.
הילדים בשיר זה אינם תמימים ונחמדים. הם אכזריים ומבשרים למין תחילתו של השיר על המוות הממשמש ובא. האכזריות מוגשת לנו בצעדים שקטים ומדודים. העדינות הזו וההתרחשות הכביכול אגבית הופכת את אליהו למשורר בעל קול נדיר מאין כמותו.
אלי אליהו. משורר אמיתי שמכיר מילים צילום: דן פורגס
'אִלּוּ הָיוּ לִי כְּנָפַיִם הָיִיתִי עָף
אֲנִי וְלֹא שָׂרָף
הָיִיתִי עוֹשֶׂה בְּכוֹרוֹת
בְּכָל מִינֵי דִירוֹת שֶׁל בַּחוּרוֹת שְׂכוּרוֹת
אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.'
(אני ולא מלאך, עמ' 32)
אליהו משתמש רבות בדימויים כמו: מלאכים, אלוהים, לילה ובדידות ודומה כי אלו מהווים לו מקור השראה ('אני מטפס מקרקעית הלילה/ בעקשנות של צמח המתרחק משורשיו'). שורש שיריו של אליהו כמו מצוי בלילה הזה, בבדידות, במחסור, בגעגוע, בשאלות שאין להן מענה, בגעגועים לאביו ובעוד דברים שהוא אינו מגלה לנו והכול עטוף ביופי, בעדינות ובשקט סוער מאד:
'כַּמָּה נְשִׁימָה
הָיָה עָלַיי לַעֲצֹר כְּדֵי
לַחֲזוֹת בַּיֹּפִי הַשָׁקֵט שֶׁל הַמְצוּלָה.
כַּמָּה בֶּהָלָה עַד
הַשִּׁיבָה אֶל פְּנֵי הַמַּיִם.'
(מחוץ לגוף, עמ' 20)
היופי השקט של המצולה מלווה את הספר הזה, והנשימה העצורה היא שלנו.
הערה קטנה לסיום: לא מובנת ותמוהה בעיניי הבחירה לציין על גבי כריכת הספר כי אלי אליהו הוא בנו של נגר ונכדו של אופה. פרטים אלה מופיעים בגוף השירים שבספר וציונם על גב כריכה של ספר ביכורים מיותר ומצמצם בעיניי.
אלי אליהו, אני ולא מלאך, הוצאת הליקון, 66 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
