מודי בלוז
בועז כהן חוזר בזמן עם המודי בלוז. ככה הוא, אישי כזה
אחרי שני תקליטים Go now ו-The Magnificent Moodies שיצאו באמצע שנות השישים, פרשו דני ליין וקלינט וורוויק ובמקומם צורפו ג'סטין היוורד (גיטרות) וג'ון לודג' (באס). כאן, למעשה, מתחילה ההסטוריה החדשה של המודי בלוז. הרוק הסימפוני והפסיכדליה הרכה החליפו את הרית'ם אנד בלוז.
בין יוני 1967 לבין ינואר 1972 מודי בלוז משחררים 7 תקליטים שכל אחד מהם הוא יצירה מגובשת סגנונית ורעיונית וכולם יחד מהווים גוף עבודה משמעותי ומהודק עד כדי כך שאפשר להתייחס אליהם כאל "קופסה" שלמה. מעין תיבת האוצרות של החבורה מברמינגהאם. שבעת האלבומים יצאו עכשיו במהדורות משופרות סאונד, עם בונוסים וקטעים נדירים ועטיפות הכוללות הערות שוליים של חברי הלהקה וסיפורים אישיים.
האזנה קשובה ל"כל כתבי מודי בלוז" כפי שנוסחו בין 1967 ל-1972 היא חוויה מדהימה רעיונית, לא פחות מאשר רגשית. הם עבדו בקצב מטורף, תוך ריכוז עצום, עם המון השראה ושותפות יצירתית של כל החברים (אפילו אדג', המתופף, כתב ושר). כל העטיפות בתקופה הזו מצויירות, עם אותו קו פסיכדלי-חלומי-אגדתי מאפיין. ילד מביט במטוטלת ופניו מוארות כמו בציור פלמי, חוקר ארצות בכובעו לראשו, גולגולת מול עובר, מדבר שומם נמתח אל האופק. מושפעים מתרבות הסמים ומהספרים של טולקין הם השאירו מורשת נכבדת לכל מי שאוהב את קו התפר שבין שנות השישים לשנות השבעים של המאה הקודמת. תופעה. די מדהים כיצד מצליחה להקה לעבור מתיחת פנים כה דרמטית ולנפק שבעה(!) תקליטים מצויינים שכאלה תוך פחות מחמש שנים(!). הנה הם, אחד לאחד.
קיץ 1967 היה הקיץ של סרג'נט פפר של הביטלס, הקיץ של האהבה בארה"ב אבל גם הקיץ שפתח את תקופת המפץ הגדול של ההרכב המחודש. הוא הוקלט עם "תזמורת הפסטיבלים של לונדון" ונחשב לאלבום הרוק הראשון שהוקלט בסטריאו. שילוב שאפתני ויומרני, מכושף ומתוק של רומנטיקה ופסיכדליה רכה, פופ ומוזיקה קלאסית. ימים של של עתיד שחלף הוא סימפוניה מודרנית בת שבעה פרקים, כשכל פרק מוקדש לזמן אחר ביממה מבוקר ועד לילה. הפרק האחרון הוא זה שכל מי שאזניים בראש מכיר
המעניין הוא שחברת "דקה", שיזמה את הפרוייקט והמפגש בין להקת הרוק לתזמורת הסימפונית, תיעבה את התוצאה שנחתה על שולחנה ובמיוחד את השיר Nights in White Satin וביקשה לגנוז אותה, עד שבסופו של דבר שיכנע המנהל המסחרי את המנכ"ל שמכיוון שממילא הושקע הון תועפות בהקלטות, כדאי אולי בכל זאת להוציא את התקליט לשוק. כל השאר הוא הסטוריה.
נישאים על גלי התהילה וההצלחה המסחרית של האלבום הקודם, יצאה מודי בלוז לחיפוש אחר האקורד האבוד. האלבום יצא באוקטובר 1968 ובמקום תזמורת ענק השתמשו כאן בשלל מלוטרונים וכמעט ואין כלי נגינה שלא נעשה בו שימוש כאן כדי להשיג את התחושה המרחפת ועוטפת של ענני החלום הפסיכדליים. סיטאר ופסנתר קלאסי, גיטרות 12 מיתרים וצ'לו ואפקטים שונים.
זהו התקליט הכי מורכב של הלהקה Ride my See-Saw ו-House of Four Doors הם הקטעים הבולטים ביופיים, אבל אי אפשר להתעלם מ- Legend of the Mind, שכתב ריי תומאס כמחווה לטימותי לירי – אותו פרופסור ביזארי לפסיכולוגיה, שהיה חובב גדול של פטריות הזיה וכדורי אל.אס.די וסמל חשוב של תרבות הנגד של שנות השישים. כדי שלא לקפח את המתופף גראהם אדג', נתנו לו לכתוב שני קטעים לתקליט. אחד באורך של 40 שניות ואחר של 48 שניות.
"Are you Sitting Comfortably" שכתבו ג'סטין היווארד וריי תומאס ושני שירים שכתב והלחין תומאס לבד "יומני היקר" ו"Lazy Day" הם הקטעים שבגללם אתם חייבים את הדיסק הזה בבית. וכן, גם "המסע" של מייק פינדר הוא שיר מהפנט. האלבום הזה מושפע באופן מובהק ממה שקרה מעבר לים, בחוף המערבי של ארצות הברית, במחצית השניה של שנות השישים. 36 דקות שבנויות כיצירה אחת, ללא הפסקות, עם זרימה טבעית בין שיר לשיר, באווירה טריפית אך גם כפרית-אנגלית. כל חמשת חברי הלהקה כתבו כאן שירים וכולם גם שרים.
To Our Childrens Childrens Children- דצמבר 1969
אלבום נוסף יצא עד סוף שנות השישים. ב-17 בדצמבר 1969הופיע "לילדים של הילדים של הילדים שלנו". ריי תומאס התותח תרם את "Floating” המרעיד אבל גם הלחין את הטקסט של היוורד לשיר האחרון בתקליט. הצמד הזה חתום על המאסטרפיס החלומי שחותם את התקליט הזה, Watching & Waiting . זהו התקליט האחרון שבו יצרה הלהקה שכבות על שכבות, רבדים על מרבדים של צליל וקולות מוכפלים שוב ושוב. הפקה עשירה שבמהדורת הרימאסטרד החדשה בוהקת ומעוררת השתאות רבה מול היכולת של החמישיה להפיק מעצמם מנעד כה רחב של צלילים והרמוניות.
אוגוסט 1970
להקה אחת מברמינגהאם (בלאק סאבאת) מוציאה תקליט בכורה קשוח. להקה אחרת מברמינגהאם (יס) מקליטה ב"אטלנטיק" תקליט רוק מתקדם. "מודי בלוז" לא יכולים להתעלם ממה שהולך בעיר, ומנסים לעשות שינוי ולפתח שרירים. התוצאה היא "שאלה של איזון", שבו נעשה ויתור מכוון על ענני הקטיפה לטובת באס תופים יותר מאסיביים והזרקות אנרגיה כלליות. אז רוק כבד זה לא בדיוק מה שזה, אבל מודי בלוז מצליחים לשמור על איזון נבון ונכון בין שלל המרכיבים והיוצרים בתקליט הזה, כשהטקסטים מעידים על תחושות נפשיות קשות, פרטיות ופוליטיות, של חברי הלהקה. שיר הפתיחה "שאלה" שכתב ג'סטין הייוורד עוסק בתהיה הפילוסופית העתיקה "מדוע יש רוע בעולם" ואיך זה שאין לנו תשובות לשאלות הכי מהותיות: למה יש שנאה? מלחמה? מוות?
ולמרות שמדובר באלבום הכי דרמטי ועוצמתי של המודי'ז, עדיין נשתלה גם בו רצועה רכה שהפכה לקלאסיקה, השיר שאלפי נערים מתבגרים בשנות השבעים יכלו להרגיש כאילו הם כתבו אותו או לפחות השיר שנכתב במיוחד ואך ורק עבורם. "איש מלנכולי" של מייק פינדר.
I´m a melancholy man, that´s what i am,
All the world surrounds me, and my feet are on the ground.
I´m a very lonely man, doing what i can,
All the world astounds me and i think i understand
That we´re going to keep growing, wait and see.
ואי אפשר בלי שתי מלים על העטיפה הנהדרת, עבודה של האמן האנגלי פיל טראוורס.
כל ילד טוב זקוק לחסד הוא אחד התקליטים היפים ביותר של מודי בלוז בפרט ואחד האלבומים המקסימים ביותר שיצאו בשנות השבעים בכלל. זה מתחיל בקטע שכתבו כל חמשת החברים, "פרוסשן", ונמשך עם הגיטרה המהירה והפרייזינג המעניין של היוורדן The Story of your Eyes, "משחק הניחושים שלנו" של תומאס הוא הבא בתור לפני שמגיע "השיר של אמילי" של ג'ון לודג', מעין שילוב בין שיר עם כפרי לבין טים באקלי/ניק דרייק. זהו התקליט הפשוט והמפוייס ביותר של מודי בלוז מבין השביעיה והוא נחתם עם "השיר שלי" של מייק פינדר – שש דקות בגן עדן.
Seventh Sojourn- ינואר 1972
האלבום שסוגר את התקופה הפסיכדלית של המודי בלוז. המתחים האישיים בין החברים הגיעו לשיאם, ההקלטות היו סוג של סבל מתמשך וג'ון לודג' הפגין דומיננטיות, השתלט על ההפקה המוזיקלית וגם כתב והלחין, במפתיע, שני להיטים גדולים באלבום, ביניהם השיר הסרקסטי והכל כך לא אופייני ללהקה – "אני רק זמר בלהקת רוקנרול".
מעריצי המודי בלוז נטו להתייחס בביטול יחסי לתקליט הזה, אבל האזנה לגירסה המחודשת שלו מגלה יצירה מאוד מהודקת עם פנינים בוהקות. ג'סטין היוורד ניסה לשחזר את הצלחת "לילות משי לבן" והביא את "אופקים חדשים". אז מסחרית הוא לא הצליח, אבל אמנותית הוא נגע ברקיע השביעי (לטעמי, השיר הזה טוב לפחות כמו לילות משי לבן...) וריי תומאס הבריק עם השיר בעל הטאץ' הצרפתי For My Lady - עם גיטרה אקוסטית ואקורדיאון. שיר שאי אפשר שלא להתאהב בו.
נא להמתין לטעינת התגובות
