דיסק השנה?
איתי שטרן מתלבט: האם החדש של הג'ירפות הוא אכן הדבר האמיתי?
בחור ובחורה מחובקים, מצולמים בתמונת פולרואיד. בעוד הבחורה עומדת ומחייכת אל הצופה שמחזיק במסגרת, ראשו של הבחור קטוע. נוכחותו נפקדת. מעבר למחווה היפה שביצע כאן כהנא לאי אלו פוסטרים הוליוודיים משנות החמישים והשישים, הוא מצליח לאפיין את האלבום כולו כמפגן אהבה עצוב לעיר ולמקום ממנה הוא יוצר. הכרך האורבני נפער מתחתיו, יושב שם במקום ראשו הכרות ודורש בלא מעט אגרסיביות: תיצור!
הג'ירפות היא אחת מאותן להקות שמנסות לחמוק מהגדרות. אלבומם הראשון שיצא לפני שבע שנים הצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהיכנס לתודעה הכלל ישראלית, למרות תכניו ההזויים. להיטים כמו "וואו" ו"רמי מואשם באחזקת סמים קלים" הפכו לקאלט בעודם בחיים ומשם הדרך לאלבום השני נראתה מובטחת. או אז הגיעו קריירות הסולו של כמה מחברי הלהקה וכהנא בראשם. הבחור, שידוע בתעשייה כתמנון רב זרועות וכישורים, הפיק מוזיקלית לא מעט אמנים והוציא גם שני אלבומי סולו. משהגיעה הידיעה על אלבום שלם, התקבצו לא מעט גרופיות (ואני) בכדי לראות מה יצרו החבורה הזו, שבע שנים אחרי המבול.
אז ככה. הג'ירפות שהכרתם מהאלבום הראשון, אלו שידעו לצייר סצנות אבסורד קיצוניות, נשארו בספארי. באלבום החדש לא תוכלו לשמוע הזיות בנטוראל. לעומת זאת, אם אתם בעניין של טקסטים מופלאים, סאונדים מעודכנים והומור קצת פחות מקאברי, אתם הכי מוזמנים לדיסק הרוק הישראלי של השנה. בואו נתחיל דווקא מרותם דרור. הבחורה הזו, שמתפעלת את הקלידים והקולות בלהקה, מצליחה להעיף אותו הכי גבוה שאפשר. הנוכחות האוורירית שלה, עם המאעאוול שמגיע כבר בשיר השני, מוכיחה שכל זמר בינוני (ועם כל חיבתי לכהנא, הוא עדיין לא הופך לכוכב רוק עם נוכחות מספקת) יכול לקבל
אחרי שסיכמנו את עניין הליווי אפשר לעבור למנה העיקרית. המוזיקה והטקסטים של כהנא, שכל כך מבקשים שיכתבו עליהם עבודות סמינריון בעברית, הם חומרים שמזמן לא קיבלו כאן (במרכז המוזיקלי ישראלי) במה. אם לחפש השוואות, למרות שבאמת לא חייבים, אפשר לומר כי הטקסטים של כהנא הם כמעט המשך ישיר לעבודות של מאיר אריאל. המילים, שרגילות לקבל משמעות מעצם הכרותינו עמם הופכות בחלק מהשירים למצלולים וצלילים חדשים לגמרי. הצלילים שמגיעים מכלי הנגינה (המגוונים, יש לציין) מייצרים עמם דיאלוג מופשט ומלא חיים.
והחיים של הג'ירפות, איך לומר זאת בלי לצאת וולגרי: מבושמים היטב. אווירת הסטלה שורה על האלבום כולו. שטיחי הקלידים, הסימפולים האלקטרוניים, החצוצרות שמגיעות כמו בריזה טובה והוויב הכללי, מכניסים אותך להזיה טובה במיוחד. אפילו בשיר "כנרת" בה יוצאים כביכול מהעיר המגוננת ורואים את האגם הצפוני שהתמלא, מדובר בלא יותר מפנטזיה מלאת נוזלי הרגעה. לא מעט מלנכוליה יש באלבום החדש של הג'ירפות, גם עצב לא חסר, אבל בסופה של האזנה, אין ברירה אלא לחייך. לחייך, כי בסופו של דבר, אולי עוד שבע שנים, יגיע עוד אלבום שלהם שיהפוך לנו את הקיץ- לנסבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
