מי מסתתר מאחורי המסכה
יונה וולך כבייביסיטרית, הפצצות של מיגים בתעלה, התרסקות האגו באמסטרדם, הרומן עם ברי סחרוף, הצעת הנישואים הטלפונית והילדה בעלת האש בעיניים. רמי פורטיס, האיש שלא היה עובר אפילו שלב אחד ב"כוכב נולד", חוזר לתחנות המשמעותיות ביותר בחייו. עד עכשיו
נולדתי וגדלתי בקריית אונו. זה היה רק עד גיל ארבע, אבל מאוד משמעותי בשבילי. ולא רק משום שלבייביסיטר שלי קראו יונה וולך. אגב, גם בגיל 15 היא היתה משונה, היא והחברות שלה היו עושות קרקס בעליית הגג. בכל מקרה, סבתא שלי מהצד העיראקי גרה לידנו, בסביון. כן, היתה לי סבתא בסביון. רק שאז זו היתה מעברה.
עברנו לתל אביב, וביסודי למד איתי אחד, דויד ברוזה. באותו זמן הלכתי לאיזו בר מצווה, ועל הבמה היתה להקה. לגיטריסט היתה גיטרה אדומה וזה עשה לי שוק נוראי. שנים היו לי הזיות מטורפות על איך אני שר עם גיטרה כזו. אלה היו הרבה יותר הזיות מתקווה אמיתית. ב-1969 הלכתי לקולנוע אסתר בתל אביב, להקרנה ראשונה של הסרט 'וודסטוק'. ראיתי שם את פיט טאונסנד עושה את התנועה של הפרופלור עם גיטרה אדומה, ועוד פעם התחרפנתי. זאת היתה מכה איומה ששינתה לי ת'חיים. עד אז לא עשיתי מוזיקה. לא נגעתי בכלי נגינה. הייתי שומע מוזיקה ישראלית ובורח. בקיצור, החלטתי שאני רוצה גיטרה. ההורים שלי התאמצו וקנו לי אקוסטית, אבל זה לא הוציא ממני את התוצאות המקוות. . . הלכתי לעבוד וקניתי לי איזו חשמלית מאיטליה. אדומה, עם ציפוי שנראה כמו טפט. רק אז הבנתי שצריך גם מגבר, ונגמר הכסף. אז הצלחתי לחבר את הגיטרה לרדיו הגדול בסלון. הסאונד היחיד שהוא הוציא היה דיסטורשן. לא ידעתי אקורדים, כלום. ההורים שלי היו בטוחים שהתחפפתי.
שירתי בנ"מ, ופתאום נהייתה מלחמת יום כיפור. הייתי בסיני, וחטפתי את כל הסרט: מיגים מעליי, פיצוצים לידי. אללה יוסתור. בזמן אמת, בגיל 19, זה לא עשה לי כלום. המלחמה הרגישה לי כמו ג' אז. הכל אלתורים. הבלגנים התחילו אחר כך. כל הפחדים והחרדות, שמלווים אותי עד היום. נגיד, כשגרתי בתל אביב והייתי שומע סירנה של אמבולנס, פשוט השתגעתי. אבל המלחמה גם היתה טריגר בשבילי להתחיל ליצור. מרגע מסוים פשוט התחלתי לשפוך שירים. ניצנים ראשונים של חיפוף.
בתקופה הזו התחלתי להופיע עם גיטרה ספרדית בבתים של אנשים, פשוט דפקתי בדלת ונכנסתי, טריפ קיצוני של חשיפה שהיא ממש משונה בשבילי. כי אני, ביסודי, בחור ביישן. לא יודע מאיפה היה לי האומץ. באותו זמן מוטי פליישר פתח בנמל מועדון בשם התחנה, ושם נתתי את ההופעה הראשונה בחיי. התגובות היו ממש טובות, וזה דרבן אותי להמשיך. השירים של'פלונטר' בעצם נוצרו בשנים האלה. התקליט עצמו יצא רק אחרי כמה שנים, בחברת סי-בי-אס. רוני בראון, שהיה מנהל המחלקה הישראלית בחברה, החתים אותי. רוני בראון! היום אין סיכוי שזה היה קורה. אין לי את הלוק. ראבק , ב' כוכב נולד' לא הייתי עובר שלב ראשון. זו היתה החתמה ממש מוזרה, ובאמת לא קרה עם התקליט כמעט כלום.
ב-1975 התחלתי לעבוד כעוזר חשמלאי, למרות שלא היה לי מושג בחשמל. ואז עוד היו מחברים את החשמל באולם ככה, בלי הארקה. כשהיו יוצאים ניצוצות, הייתי בורח. . . וככה התגלגלתי לעבוד עם להקת תמוז שבדיוק התחילה. עשיתי להם גם תאורה. הבאתי איתי חבר, אמרתי לו'יש עבודה, לסחוב ציוד'. בסוף הוא הפך לתאורן מספר אחת בארץ. קוראים לו במבי. בקיצור, היתה שם אווירה ממש משפחתית. ההופעה הראשונה היתה בבית ספר בליך. אחרי ההפסקה אריאל זילבר אמר'לחשמלאי שלנו יש שיר', ואז עליתי ונתתי את'אינקובטור', כשלהקת תמוז מלווה אותי. שלום חנוך מלווה את החשמלאי...זה נהיה מסורת, ובכל פעם בהפסקה הקהל כבר היה צועק 'פורטיס, פורטיס'. נהייתי פרסונה.
אחרי שיצא 'פלונטר' פגשתי את ברי בפעם הראשונה. חבר משותף הכיר לי אותו, והגעתי לבית של ההורים של ברי, ברמת אביב. הוא היה בן 17, אני אחרי צבא. התחלנו לנגן, וישר היתה כימיה. זה מישהו שתוך שנייה היה לי דיבור איתו. ושנינו עוד נולדנו באותו יום. ובאותה מידה, אנחנו שונים לגמרי. אני הרעשן, הוא השתקן. הכימיה בינינו עדיין עובדת. באלבום האחרון שלנו כתבנו אפילו את הטקסטים ביחד. כל התקליט הזה בכלל נולד מזה שנתקענו יחד באיזה מלון ליד פריז והתווכחנו שעות על דברים שקשורים במדינה. כל הוויכוח הזה התגלגל לדיסק. אם לא הדיסק, לא היינו חוזרים בכלל להופיע יחד. השירים החדשים היו העניין.
ברי קשור לעוד שני רגעים משמעותיים בחיים שלי: אחד זה הפרידה המוזיקלית בינינו. הוצאנו שלושה אלבומים יחד, והיינו כבר ככה-חנוקים. עם השנים, ברי הלך והתפתח מבפנים. אני רק החוצה. כל הזמן אמרתי לו 'אתה חייב לשיר בעצמך' והוא לא הסכים. גם כשהוא הוציא כבר אלבום סולו משלו ועוד הופענו יחד, לפני כל הופעה הוא היה מוחק את השירים שלו ברגע האחרון מרשימת השירים. זה היה תהליך ארוך אצל ברי, ובסוף הפרידה היתה בלתי נמנעת. מבחינת שנינו. זו היתה החלטה לא פשוטה בשבילי, כי ברי תמיד היה הגב המוזיקלי הרחב שלי. הוא מוזיקאי, אני רק משתמש במוזיקה. ופתאום מצאתי את עצמי... זו היתה החלטה משותפת, שהביאה אותנו לכדי דמעות, ובדיעבד היתה קשה יותר לי.
אחרי הרבה שנים, ב-1999, הוצאתי אוסף ראשון ואז חטפתי את השטוזה. זאת היתה כתבה ענקית ב-'7 ימים', שטענה שאני מקנא בהצלחה של ברי ושבגלל זה אנחנו גם לא מדברים. הייתי בהלם טוטאלי. קיבלתי תמיד תקשורת טובה, ולא הבנתי מה עשיתי פתאום רע שנפלה עליי התקפה כזו. רק אז הבנתי שהתקשורת חייבת תמיד בשר, ואני הייתי הבשר. הכי הכאיב לי זה לא שכתבו שאני מקנא בו, ברי הוא כמו אח שלי, וגם אם אני מקנא בו זו קנאה טובה, טבעית. מה שהטריף אותי היה שכתבו שאנחנו רבנו. איך יכול להיות שרבתי עם מישהו, שבאותו זמן הקלטתי איתו שירים, או הופעתי איתו על הבמה? זה הדבר הכי נורא שקרה לי בעסק הזה. הם התקשרו לעשרות אנשים, הוציאו מהם ציטוטים רעים עליי, ובסוף כל האנשים האלה שלחו לי פרחים בתור סליחה. אבל מי שנכווה הכי קשה מהכתבה היה ברי. מאותו יום הוא פשוט לא מסכים יותר להתראיין.
ב-1980 נסענו אני, ברי, מלכה שפיגל וסמי בירנבך לאמסטרדם. אני הגעתי לשם לגמרי בסרטים, הייתי משוכנע שכל אירופה מחכה לגאון הישראלי. אבל אף אחד לא חיכה בשדה התעופה... גם לא ידענו בכלל לאן ללכת. הקמנו להקה בשם Sob, השתתפנו בתחרות להקות צעירות והגענו למקום האחרון. שיא הזוהר שלנו היה כשנכנסנו לאולפן כדי להקליט את השיר שהשתתף בתחרות, וראינו את להקת פוליס חדר ליד. אמסטרדם היתה אז מפוצצת בלהקות, ובכל ערב כשראינו הופעה האגו שלי התקצר בכמה סנטימטר, עד שלא נשאר ממנו כלום. בסוף השנה חזרתי לארץ והייתי בטוח שגמרתי עם המוזיקה. החלטתי שצריך למצוא עבודה רצינית ולהפסיק עם הקשקושים.
התחלתי להופיע בתל אביב עם כרומוזום ואז עם ז'אן קונפליקט. יום אחד ברי הגיע לביקור בארץ, ונפגשנו באיזה בית קפה של זקנים בכיכר מלכי ישראל. הוא אמר לי 'מה יש לך לעשות כאן?', ושכנע אותי לחזור ללהקה. מינימל קומפקט הפכה לאחת החוויות הגדולות שלי בחיים. הטורים הארוכים, ימים ארוכים בדרכים, הופעות על הבמות הכי מדהימות. זה בית ספר שפשוט אין בארץ. רוק זה לא רק ללחוץ על הדיסטורשן. צריך לשבת עם החבר'ה חודשים בדרכים, לריב איתם, לשנוא אותם, להסריח כי אין זמן לכביסה. לנסוע כל יום 500 קילומטר ולהגיע ממוטטים לסאונד צ'ק, רק כדי לקטוף את הדובדבן - ההופעה עצמה. פה אתה נוסע עד חיפה, ועד שהדינמיקה הקבוצתית מתחילה אתה כבר על הספה בבית. רוקנרול זו עבודה שחורה, בדיוק ההפך מ'כוכב נולד'. זו תרבות שפשוט לא נקלטה פה.
בטורים האחרונים של מינימל, בשביל להצחיק את הלהקה בדרכים, הייתי ממציא שירים בעברית ושר להם. לאט לאט זה הפך למסורת, והתחלתי לזכור את המילים. אמרתי לברי 'אתה יודע מה? בוא נעשה תקליט בעברית כשנגיע לחופש בארץ'. בדיוק פנה אלינו ניצן זעירא, שנראה לי בעייתי ומופרע מספיק כדי שנסכים. הגענו לפה, הקלטנו את'סיפורים מהקופסא' בשבועיים וחזרנו. לא היה לנו אפילו מתופף. השתמשנו במכונת תופים. בינתיים, המצב במינימל הידרדר. היינו על סף פריצה לאמריקה, השמיעו אותנו מלא בתחנות רדיו של קולג'ים ונסענו להופיע שם, אבל בדרך לשדה התעופה שמענו שלא קיבלנו רשיון עבודה. זה היה מפח נפש עצום ומאז הכל התחיל להתקרקש. מלכה שפיגל נכנסה להיריון, חיפשנו בסיסטים במקומה והבנו שבסיסט בלגי זה לא רעיון טוב. לברי גם נמאס מהשמים של בלגיה שהיו נמוכים מדי. ואז ניצן התחיל להתקשר אלינו כל יום בהתרגשות ולספר שהתקליט עושה בלגן בארץ, אז חזרנו. בהתחלה רק זמנית. הרבה זמן גרתי פה במלון בכלל כי לא האמנתי שזה לתמיד.
לא היו לי הרבה חברות. היו לי בעיקר מפגשים, מה שהיום קוראים 'סטוצים'. והיתה גם מלכה שפיגל. אבל אז באה נעמי. הכרתי אותה כשבאנו עם מינימל להופעה בארץ. היא רקדה אז אצל רינה שיינפלד. טיק טיק טיק, נהיה סיפור. מאז התכתבנו. בזבזתי ים של כסף על טלפונים. יום אחד גם החלטנו בטלפון שאנחנו מתחתנים. עשינו חתונה בבית יצחק, המושב של ההורים שלה. ברי החזיק את החופה. נעמי נסעה איתי לאירופה ועסקה שם במחול. בדיוק כשחזרנו לארץ היא קיבלה הצעה מאוהד נהרין לעבוד בבת שבע, ועד היום היא שם. גם היא עשתה היסטוריה עם הלהקה שלה.
ביום שנולד הבן הגדול שלי, גיא, לפני 16 שנה, יצאתי מבית החולים לשתי הופעות. הראשונה היתה מול סיירת מטכ"ל, על חוף ניצנים. במה מאולתרת, גנרטורים. מפקד היחידה הגיע פתאום, אמר שהם צריכים לזוז לזמן קצר והם תכף יחזרו. מסוקים נחתו על החול, כל היחידה נעלמה וחזרה אחרי שעתיים. הם היו מתודלקים לגמרי. לא נתנו לנו ללכת להופעה הבאה, שהיתה ברוקסן. גיא מנגן גיטרה מגיל עשר. הרבה דיסטורשן, מפוצץ ווליום. לפעמים, כשזה מפריע לי, אשתי אומרת 'שלא תעז להגיד לו להחליש. אתה האחרון שמותר לו!'. הבת שלי, אנני, בת 11, היא פורטיסית לגמרי. מגלה סימני שיגעון. יש לה את האופי שלי, את האש.
לפני ארבע שנים נסענו לטיול משפחתי בניו יורק. החלטנו לנסוע להארלם ביום ראשון בבוקר כדי למצוא איזו כנסייה שיש בה מקהלת גוספל כזו. מצאנו כנסייה ונכנסנו. אנשים קשי יום, אבל כולם לבושים שחבל על הזמן. אנחנו, הלבנבנים היחידים, נכנסים. מחלקים לנו מניפות כאלה, עם תמונה של מרטין לותר קינג. על הבמה יושב כומר עם ראסטות. לידו טלפון, אולי אלוהים יצלצל. מסביב מקהלה של 30 איש, נגן אורגן ומתופף. הכומר מתחיל לשאת דרשה ובאיזשהו שלב נהיה ג'יימס בראון ומתחיל לשיר. המקהלה מצטרפת, בצליל סוף העולם, ופתאום אחת הזמרות - אישה בת 60 - לוקחת צעד קדימה ושרה סולו. ואז כולם מרימים ידיים לאוויר, גם אשתי. פתאום אני קולט שיורדות לי דמעות. אני רטוב לגמרי. מסתכל על נעמי, גם היא בוכה. כל הכנסייה בוכה. ואז עוברות בחורות עם טישו ומחלקות לכולם. זה היה סרט מטורף לגמרי. אחרי שגמרנו לבכות הכומר הציג אותנו, אמר שבאנו מרחוק, וכולם מחאו לנו כפיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
