דדי, שוגר דדי
24 שנים אחרי "לא רוצה לזמביה", שבמהלכן עקר לחו"ל, חזר, גנז תקליטים באורח סדרתי והקים אולפן הקלטות מוערך, עופר אקרלינג שוב בחנויות. הפעם תחת השם "מיסטר לינג", ובליווי שתי זמרות צעירות, שגם מדגמנות ביריות
באחד הקטעים היותר מבריקים שלו, שיר בשם "הליקון" מ-2003, פברק עופר אקרלינג שיחה עם מנכ"ל הליקון רוני בראון, שבה הוא מודיע לבוס על אלבום חדש ונענה בצעקות: "תביא לי עוד זמביה! ". 24 שנים חלפו מאז יצא "לא רוצה לזמביה", ונראה שזו בעצם העננה שמעיבה על הקריירה של אקרלינג, אותו חיפוש אחרי הצלחה בפרונט, שתוכל לשחזר את האימפקט של אותו אלבום.
שני עשורים וחצי של חיפוש עצמי, ניו יורק, שיבה לארץ ורצף של אלבומים גנוזים בזה אחר זה, באים השבוע לידי סיום עם "מיסטר לינג- 5/5", שאמור סוף סוף גם להגיע לחנויות. ולהבדיל מהאלבומים הקודמים, הפעם באמת נראה שאקרלינג עושה את הכול כדי שישימו לב אליו, גם אם הוא מסתתר תחת האלטר אגו שלו, "מיסטר לינג".
אקרלינג מהלך על פני האדמה כבר 46 שנה, אך נראה צעיר לפחות בעשור. "זו האהבה, המוזיקה והאופטימיות", הוא יורה קלישאה ושוקע במחשבות. "אני חושב שזו גם הילדותיות שבי. אני פשוט מוצא את עצמי צעיר כזה". למען האמת, לפחות בכל מה שקשור לאלמנטים הוויזואליים, מיסטר לינג נראה ב"5/5" כמו שיבוט מוצלח של אקרלינג האב טיפוס. צעיר, מהונדס, עובר דרך עשרות פילטרים של מחשבה ומעדיף לעמוד בצל. נתעלם לעת עתה מהממצאים המדאיגים, בדמותן של שתי זמרות הליווי שלו, חגית נדרי ולי טריפון, שמרוחות על עטיפת האלבום וגם בחוברת עצמה בשלל תנוחות מיניות שאמורות להעביר איזושהי ביקורת או מאבק פנימי בין האקר לבין הלינג.
"אני דווקא חושב שמיסטר לינג הוא שועל, ואפילו שועל לא צעיר בכלל", הוא יורה. "כלומר, אני מאוד מאמין במקום הזה שכל מי שעושה מוזיקה צריך להיות ילד נאיבי עם דרייב. גם מיסטר לינג תחרותי מטבעו".
כחתול מתחם נוגה זה שנים ארוכות, יש לו לאקרלינג נטייה קצת מוזרה. הוא מתראיין על אלבומו שלו, הראשון שיוצא גם לקהל הרחב מזה זמן רב, אבל מעדיף לדבר דווקא על אחרים, על זמרות הליווי, על פילוסופיה, על האמנים הרבים שאיתם עבד כסאונדמן וכמפיק במהלך הקריירה. רק לא על אקרלינג. כשהוא כבר מדבר על עצמו זה קורה בגוף שלישי, מעין גרסה אינטלקטואלית של אלון מזרחי. "זה לא פיצול אישיות", הוא מתמרד. "יש לי פשוט הרבה כובעים. אני עוסק בסאונד, בהפקה, בהלחנה, בכתיבה".
אבל אתה עדיין מבחין כל הזמן בינך לבין מיסטר לינג.
"אני לא חושב שזו דמות אחרת. דיברתי בטלפון עם ז'אן פול זימבריס למשל, שבכה מהתקליט, והתגובה שלו היתה חמה. הוא אמר לי שהוא עבר מהלך דומה עם החברים של נטאשה. כתבו הרבה להיטים על דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. צריך להבין שלינג קיים עוד מהתקופה שבה 'יצאתי לתרבות רעה'. זאת לא דמות חדשה".
אבל אז הוא היה שונה לגמרי, פאנקיסט זועם ואחר כך פופיסט קל דעת.
"ברמה הביוגרפית אני זוכר את עצמי כילד שאם היה אפשר היה אז, היו מאבחנים אותו כסובל מהיפראקטיביות. הייתי משתעמם מהר ממסגרות ויצרתי לי עולם משלי, שהעיקר בו היה למידת אנציקלופדיות בעל-פה, התבוננות על חרקים דרך מיקרוסקופ. הייתי בונה פצצות ועושה ניסויים כימיים. אני חושב שמשם, באיזשהו מקום, בניתי לי את העולם של המוזיקה. בחנות הספרים הייתי קונה מגזינים, ורציתי להיות הכוכבים שבתמונות. מהר מאוד מצאתי את עצמי מקים להקות, כבר בגיל 14, ושם התחיל מיסטר לינג לפרוח. אני פתוח ועובר המון סגנונות לעומק לאורך השנים, לא רק מוזיקה שאני יוצר אלא גם מוזיקה שאחרים יוצרים ויש לי את הכבוד לקחת בה חלק".
ושוב, אתה מאוד לא אוהב לדבר על עצמך ומעביר את הזרקור לסיפורים על אחרים.
"אני חי בשלום עם עברי. הנה, אנחנו יושבים כאן ומדברים. אני ומיסטר לינג זה אחד. אם הייתי רואה את זה כפיצול אישיות לא הייתי יושב כאן, אלא מטייל בביבים של תל אביב".
ואם נחזור לרגע לאחור, לתזזיתיות, האלבום הזה נשמע יחסית נינוח, לפחות מבחינת הסאונד.
"אני לא יודע למה, אבל כשאתה שואל את זה אני נעשה פחות נינוח. אני לא רואה את מיסטר לינג כנינוח. להפך, הוא סוער. אולי האווירה קצת נינוחה, כי אני מרגיש רוגע במקום שבו אני נמצא היום. כלומר, יש את אותו טירוף, אבל ממקום יותר רגוע. זה לא אומר שבעוד שנה או שנתיים אני לא אוציא את 'שש מתוך חמש' והוא יהיה אגרסיבי".
אולי קצת התעייפת?
"אני כבר מזמן לא חי בקיצוניות של גיל 25-18. אם הייתי חי באותה אינטנסיביות הייתי גומר במקומות שבהם יוסי אלפנט גמר. אנשים שחיו ככה לא עמדו בלחץ ובטיסה הזאת. זו היתה תקופה מאוד אובססיבית, יצרית וטוטאלית. להיות רוקרים אמיתיים זה סקס, סמים ורוקנרול, לא הצגה של ילדים חנונים".
אתה לא מתגעגע?
"הריגושים האלה זה דברים שאני חווה אותם גם פה. להיכנס לכאן עם רוקפור למשל זה חלק מהחיים שלי, ולחוות איתם את הקלטת השירים לאלבום 'סופרמרקט', או עם גבע אלון ועם אינפקציה. אם לא הייתי עובר את התקופה ההיא, לא חושב שיכולתי לעשות מיקסים לכל האנשים האלה היום".
יכול להיות ששמונה השנים בארצות הברית הרגיעו אותך?
"אין איזה כפתור שלוחצים ואתה רגוע. בגדול אני חושב שהחזרה והגשמת החלום - הקמת האולפן - הרגיעו אותי. אבל זה די על תנאי, הרוגע שאני משדר. בפנים מסתתרת המפלצת של מיסטר לינג. יכול להיות שהיא תתפרץ פתאום".
אחד הדברים היותר תמוהים באקרלינג הוא היחס לקהל. ארבעה אלבומים שלו יצאו במהלך ארבע השנים האחרונות ואף אחד
אבל במקרה שלך הקשר הזה ממש לא קיים. עברו יותר מ-20 שנה מאז ההופעה האחרונה שלך.
"אתה נוגע בנקודה רגישה. אני מאוד רוצה להופיע ומקווה שאמצא את הדרך לעשות את זה. בינתיים הבמה שלי היא כאן, באולפן, ואני יוצר כאן מפגשים כמעט מדי יום עם זמרים ונגנים מדהימים. זו גם סוג של הופעה".
לא ממש.
"נכון. זה מאוד חסר לי ועכשיו הגיע הזמן. הייתי עסוק בלעבור מהפקה להפקה, ואני חושב שבתקליט הזה יש לי את הדחף שמושך אותי למקום הזה. זה יקרה".
יכול להיות שמלחיץ אותך קצת לעמוד על במה?
"זה לא שאנחנו מפציצים כורים גרעיניים או עוסקים במיגור מגפות. זה לא כל כך מלחיץ. זה כמו נהיגה, אולי באמת נחזור לזה, בין ההקלטות כאן באולפן".
נחזור לרגע לעטיפה המדוברת. אקרלינג מצולם שם עם משקפי שמש כהים, חגית ולי מחובקות לצדו עם ביריות ומבט סקסי. למיסטר לינג, הנשוי לנגבה ואב לשני ילדים, זה לא ממש מפריע, ומבחינתו זו גם ממש לא פרובוקציה או ניסיון למשוך את העין. "אני רואה את זה כדבר נורא רציני", הוא מסביר. "זו אמנם הפגנה קצת מוקצנת, אבל זה היופי במוזיקה, שאפשר להקצין דברים".
זה לגמרי משדר שוביניזם, סוג של שוגר דדי.
"אני חושב שזה לא בא ממקום שוביניסטי. מיסטר לינג, לצורך העניין, חי לו בתפר, בקונפליקט, בין יציאה החוצה אל הכאוס, אל החמדנות, אל הזימה, אל השקר, אל הכאב, אל הזיוף, אל המסכות. כל מה שאנשים משלמים בדרך כדי להגיע למקום שכולם מחפשים, של אמת ואהבת אמת".
אז זו בעצם אירוניה, ביקורת?
"ברור שזו ביקורת. אני חושב שיש שתי דרכים במקומות האלה. אחת היא דרך של נאמנות והשנייה היא של בגידה, קודם כול בעצמך. המסע של מיסטר לינג הוא חלק מהחיפוש של איפה צריך להיות: בצד הכובש, החמדן, הדורס, האגו; או במקום של ללכת בדרך רגועה ושלווה, בדרך של אמת והשגת יציבות. אני נשוי עם שני ילדים, ואני מוצא את עצמי מתעורר עם נגבה בכל בוקר במיטה ואני לא רואה את זה כדבר מובן מאליו. בסופו של דבר, וככה אני מרגיש בשיר האחרון, היופי הוא המקום הזה של לשרוד באהבה. וזה המסע שאני צריך להעביר לעצמי".
איך הילדים ונגבה הגיבו לתמונות?
"הילדים נורא מתלהבים כי הם כבר יורשים. אחד בן 13 שמנגן גיטרה, והקטן בן חמש שכבר שר. נגבה נותנת לי חופש אולטימטיבי לבחור במה שאני רוצה, והיופי הוא שהבחירה שלי היא תמיד בה ובילדים. אני במסע אינסופי אחרי תשוקותיי האמנותיות, ותשוקה זה דבר שלא צריך לדכא כל כך. צריך לתת לזה חופש ואפשרות כדי להתפתח במוזיקה".
ובכל זאת, את מרבית זמנך אתה מעביר בעבודה על סאונד, לא ביצירה.
"זה ממש לא ככה. ישבתי במיקס עם מיקי שביב ובזמן העבודה הוא אמר לי'אני מנגן על גיטרה, אתה מנגן על 24 כלים בו זמנית'. דרך זה נפתחים הרבה ערוצים, כמו על המיקסר. יש הרבה יתרונות בלהכיר את הצד הטכני".
ואתה שולט בהם.
"זה מקום שאני מבלה בו כבר שלושה עשורים. אם אני מדמיין את המקום הזה כסטאר טרק, כחללית שטסה בשמים על פני מרחבים אינסופיים, אז אני אף פעם לא בא מוכן ולא מבין מה אני עושה. לא משנה אם אני עובד עם שמוליק קראוס או עם טאלנטים חדשים. אני מנסה תמיד לבוא ממקום נקי ופתוח לגמרי, תמיד. מקומות חשופים הם לדעתי מדהימים. זו הזכות הגדולה, בעיקר בלקחת חלק בדרך הזאת. זה להגשים חלומות בעצם".
אילו חלומות למשל?
"אני נזכר ברואי לוי משוטי הנבואה שגר כאן בשכנות. ישבנו על מפתן הדלת עם גיטרה והוא השמיע לי שירים ואמר לי שמיפו תצא הבשורה. והיא באמת יצאה. זה רגע קסם מבחינתי. אנחנו עוברים דרך במסעות האלה, וכל אחד בא עם הסגנון והמטען שלו והשוני שלו. פרויקט נגמר ופרויקט מתחיל, כל הזמן קורה משהו. זה מדהים".
ולא מעניין אותך גם להצליח קצת?
"האמת היא שאני חושב שהדרך היא המהות. על כל תקליט שהצליח שהייתי מעורב בו היו גם כמה שלא הצליחו. השאלה היא מה זאת הצלחה. אני חושב שהצלחה טמונה בכל רגע ורגע בתקליט עצמו. אני לא חושב שהצלחה זו שאלה של כמה מכרת או כמה כסף עשית. מה שנשאר אצל אנשים זה הריגוש שהם חוו בשיר. אני לא חושב שמאזינים קונים תקליטים כי הם הגיעו לפלטינה".
ואם נחזור לשיחה הפיקטיבית ההיא עם רוני בראון, אתה לא רוצה לעשות עוד "זמביה" ?
"נשמע לי בולשביקי לעשות משהו בשביל משהו. אמנים צריכים ליצור בשביל חופש טוטאלי, אחרת מה חידשנו לעצמנו ולאחרים? זה נורא מתנשא לכוון מוזיקה. הרי אחד הדברים הוא שמייצרים משהו שרוצים וכיף לייצר ושיוצא באופן טבעי. אם הוא מרגש, אמיתי ונכון ויפה, אז זה מדבר לכולם, בלי הבדלי צבע, דת, גזע לאום או מעמד. מוזיקה היא שפה".
ועדיין יש אמנים שמנסים לכוון לגלגל"צ למשל.
"ומה יוצא להם מזה, הם משיגים יותר זיונים? מוכרים יותר? איך אפשר לבוא ממקום כל כך קפוץ? ולגבי גלגל"צ, הרי כמה כבר התחנה הזאת יכולה להכיל. יוצאים עשרות אלבומים בחודש, אי אפשר להכיל את כולם. אני לא יודע אם זה מה שעוצר את הפריחה. יש המון תחנות אחרות שמיישרות קו בגלל פראנויית רייטינג. זה קצת עצוב בעיניי, שאין אופי ודינמיות לכל ערוץ תקשורת. ובצד המסחרי, יש כאן גופים גדולים וארגונים כמו אקו"ם ואשכולות והפדרציה לתקליטים, ויש להם תקציבי עתק. יש המון כסף, השאלה היא אם הוא מגיע לאמנים. אני לא יודע אם העץ כל כך רקוב, כך שהענף שאני יושב עליו בין כה וכה ייפול. אני רוצה להתעסק באהבה למוזיקה ולהמשיך לשרוד בזה. זו זכות עצומה בעיניי. להמשיך לייצר וליצור עד הפרקינסון".
נא להמתין לטעינת התגובות
