"הרגשתי שאני הולך ונקבר תחת ההר הזה"
בסרטיו הקודמים בחר יוסף סידר לעסוק בעולם הדתי-לאומי שממנו בא, וההמולה סביב "בופור" מסמנת את מעברו למרכז הבמה הישראלית. רגע אחרי הזכייה בדוב הכסף בברלין, הוא מדבר על משמעות המלחמות ולקיחת הסיכונים בישראל, ועונה לביקורת כלפיו על שליהק לסרטו שחקנים שלא שירתו בצה"ל
אף על פי שהוא יושב בסלון הביתי בתל אביב, בין מכוניות הפלסטיק של הילדים, מעדיף זוכה פרס דוב הכסף לנהל שיחה ספרותית-פילוסופית על הרעיונות שמאחורי סרטו החדש "בופור". אחרי "ההסדר" ו"מדורת השבט" המצליחים, שם סידר מאחוריו את החומרים האישיים, כעת הוא בוחן מיתוס לאומי; ממש כמו שעל הבמה בברלין, בחודש שעבר, הוא היה תמציתי, שקול, כמעט ממלכתי. ההתרגשות, אם היתה, לא ניכרה לעין.
"נהייתי די אלרגי לנאומים רגשניים", הוא מאשר. "זה משהו שאני לא קונה, בטח כשהם באים משחקן. יש ברגשנות משהו שמרחיק בעיני. היה לי מה להגיד, ומה שאמרתי הוא לא משהו קר, הוא משהו שאני מאמין בו. השתמשתי שם בשתי מילים, ב'פחד' וב'אומץ'. בדרך כלל חושבים שלסיים מלחמה זה אקט שבא מתוך פחד ולהתחיל מלחמה זה צעד שמבטא אומץ. בעיני זה הפוך: נדרש אומץ לסיים מלחמה ופחד להתחיל אותה. וזה גם קשור ישירות לסיפור שאנחנו מספרים בסרט".
וכשעמדת שם, שנייה אחרי שקיבלת את הפרס, התרגשת?
"מה זה אצלך להתרגש?".
דמעות שחונקות בגרון, רעד קל בידיים. אתה יודע.
"בסדר. יש אדרנלין כזה שמוזרם לדם, והאדרנלין הזה עושה לכל אחד משהו טיפה אחר".
מה הוא עשה לך?
"לי הוא נותן יותר פוקוס".
נדמה שמאז הטקס בברלין, הפוקוס של סידר רק הולך ומתחדד. גם בראיון הזה חשוב לו לרדת לעומקם של דברים, להבהיר את הבחירה שלו דווקא במלחמת לבנון, ודווקא באותו מבצר צלבני ארור, שהפך סמל לאומץ ולהקרבה, אך גם לשליטה הישראלית ברצועת הביטחון. בסרטיו הקודמים קרצף סידר היטב את הפאנלים של ילדותו ונערותו בשכונת בית וגן הירושלמית; עכשיו התפנה לסייד גם את קירות הבית ולבדוק את הנושאים שהטרידו דור שלם בישראל של שנות השמונים והתשעים, ובראשם משמעותה של מלחמה ומשמעותה של הקרבה.
"העובדה שכבר אלף שנה יש שם מבצר ואנשים צעירים מתים עליו שנה אחר שנה, העובדה שקיימת מחזוריות וכל מספר שנים מתחלפים האנשים ששומרים על ההר הזה באנשים אחרים, כל זה מצביע על כך שיש בו משהו", אומר סידר. "בכלל, בכל קרב שבו כובשים הר, נשאלת השאלה איך גורמים לאנשים צעירים לרצות את ההר הזה מספיק כדי לשלם בחייהם? הלוא זה עובד נגד כל האינס? טינקטים הבסיסיים של בן אנוש. צריך משהו שגורם לא? נשים לעשות את זה, ולבופור יש את זה. הוא כל כך יפה, הוא כל כך נחשק, ויש עליו כל כך הרבה הילה והיסטוריה. כשמנסים לנתח את המהלכים של כיבוש הבופור ב-82', אפשר לראות שם מהלך שהוא כמעט מיני, ואני לא מדבר על מורשת קרב, אלא על ניתוח יותר מופשט וספרותי או רומנטי של האירועים".
בשיחה בינינו מתאר סידר את כיבוש הבופור כאילו מדובר באגדת עם העוברת מאב לבן. הוא מציין שאינו יודע עד כמה כל הפרטים שבידיו מדויקים, ובכל זאת נראה שמה שהדביק אותו לבופור הוא דווקא כיבוש המבצר, שבו לא יחזו צופיו. "בופור" של סידר, המבוסס על רב המכר של רון לשם "אם יש גן עדן", מתאר את ימיו האחרונים של צה"ל במבצר, ולא את הכיבוש שלו ב-82' על ידי סיירת גולני, שטיפסה במשך כל הלילה מצדו הת ? לול של ההר. עם שחר, בקרב הקשה נגד המחבלים ביעד המבוצר, נהרגו שישה חיילים, ביניהם מפקד הכוח, רס"ן גוני הרניק. שעות אחדות לאחר הקרב הגיעו למקום ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריק שרון, ובירכו את
"סיירת גולני התאמנה על כיבוש הבופור במשך שנים", פותח סידר. "בשבילם זה הפך כמעט לעניין של תאוות חיזור אחרי הבלתי מושג: רק הידיעה שעכשיו זה הולך לקרות, הדבר שעליו התאמנו ועליו חלמו ועליו פנטזו, היא לבדה גרמה אצלם לדחף עצום לצאת למשימה הזאת. מי שאימן אותם לקראת המבצע הזה היה גוני הרניק ז"ל שבדיוק השתחרר מהצבא. אף על פי שכבר עשו לו מסיבת שחרור ושהוא כבר חזר הביתה, כשהוא מבין שהחיילים שלו יוצאים לכבוש את הבופור, הוא חוזר לצבא. אבל בשלב ההוא יש כבר מי שהחליף אותו בפיקוד - סגן הרמטכ"ל כיום, משה קפלינסקי.
"אני לא יודע מה קרה בשעות האלה, אני רק יכול לדמיין מה עבר לו בראש. גוני הרי יודע שיש מישהו אחר שצריך לבצע את המשימה של כיבוש ההר הכי חשוב בלבנון, הכי יפה, הכי אסטרטגי, הכי מסובך לכיבוש, והוא לא שם. הוא יושב בחפ"ק עם גבי אשכנזי, אז סמח"ט, ושומע בקשר שהכוחות מגיעים לארנון, הכפר שמתחת לבופור. הוא גם שומע בקשר שקפלינסקי נפצע ושצריך להחליף אותו, וברור לו שהוא יוצא כדי להחליף אותו.
הוא עולה על נגמ"ש כדי לחבור אל הכוחות, אבל הנגמ"ש מתהפך בדרך. מכאן והלאה ישנן עדויות שונות על מה שקרה שם. אולי זה רק בדמיון שלי, אבל גוני רץ את הדרך אל הפקודים שלו, לבד בתוך שטח אויב, כשהוא חבול ופצוע מהתהפכות הנגמ"ש. הכוחות שנשארו ממתינים למי שיוביל אותם לכיבוש ההר המדהים הזה, והוא רץ ורץ, והוא נופל והוא מועד, ובסוף הוא מגיע אליהם ואומר להם בקשר'כאן קודקוד נוקם'. זה היה שם הקוד שלו, רק הוא מסתובב עם השם הזה. כשהם שומעים'נוקם' הם מבינים מי בדרך אליהם. וכשהוא פוגש אותם הוא נותן להם נאום, שכשקוראים את הטקסט הוא נשמע לקוני, אבל כשחו? שבים על המעמד הזה שם אז מבינים כמה זה היה נאום מדהים. הוא מבטיח להם: 'אנחנו הולכים לקחת את הבופור'.
"בכל מהלך הקרב הזה היו כל כך הרבה סימנים, מכשולים ומעצורים שיכלו למנוע את הכיבוש הזה, ובכל זאת הצורך שלו ושל החיילים לעשות את זה היה כבר חזק מהם. הם בתוך התהליך, הם לא יעצרו באמצע ויהי מה, למרות שכל הסימנים מראים אחרת".
סידר מספר כי משיחות שניהל עם אנשים שהיו שם, עלה כי ככל הנראה אלוף הפיקוד דאז אביגדור קהלני פקד לעצור את כיבוש הבופור, אלא שבאופן לא ברור הפקודה לא הגיעה ליעדה. "אבל בעיני גם אם הפקודה היתה מגיעה, זה היה מאוחר מדי. החיילים האלה היו כמו קפיץ מתוח לקראת הכיבוש של ההר הזה, ששום דבר לא היה יכול לעצור אותם. וזה משהו שדורש הסבר. זה כאילו שההר מגדיר את כוח הגב? רא של מי שהולך לכבוש אותו. זה באמת חשק וצורך פיזי לכבוש ומרגע מסוים אי אפשר לעצור אותו. זה מה שקרה בבופור, וגם בכל הכניסה שלנו ללבנון. הערגה הזאת לכבוש, היה שם משהו שהרגיש כמו רכבת עם מומנטום שפ? שוט אי אפשר לעצור, ושרון שרוכב על הקטר, ושום דבר לא יעצור אותו, לא המנהיגים מעליו ולא הפקודים מתחתיו, כי יש איזה דחף עצום לכבוש".
ומרגע שכובשים?
"במשך 18 שנה מנסים להחזיק אותו, וגם את זה אפשר להשאיל ממערכת יחסים בין גבר לאישה. מרגע שכבשת אותו אתה עדיין צריך להחזיק אותו, ושם זה מתחיל להיות מסובך ומורכב וכרוך בהמון צער וטרגדיה. ובסוף צריך לשחרר את ההר, וזה הסיפור של הבופור, וזה סיפור של כל קרב וכל מלחמה כמעט. סיפור שמתחיל בצורך חייתי לכבוש ונגמר באימפוטנציה. בסוף של הבופור יש משהו מהאימפוטנציה. הניסיון של לירז, מפקד המוצב (אושרי כהן - מ.ב), לתלות את הדגל שם בחזרה, רגע לפני שעוזבים, הוא דוגמה לזה. הדגל תלוי, אבל הוא לא מתנופף. זאת אימפוטנציה".
בניגוד לסיפור ההרואי מ- 82', הבופור של סידר הוא קלס סטרופובי, מאובק, מצחין מזיעה קרה של פחד חיילים-ילדים. הוא אפור וירוק צבאי, הוא רע ובודד, מייאש ומדכא. בבופור שלו אין בנות, וגם הדמעות באות במשורה. על ההר של סידר אין צחוק משוחרר או איזו תקווה אווילית. מוזיקת הפגזים הנופלים מחרישה את הלב ומדביקה את הצופה לכיסא. תחושת הכאוס מצליפה בו, מאלצת אותו להישאר ולצפות, אינה מוותרת.
בתיאור המחילות והמבוכים בבטן הקשה של הבופור מספר סידר כי הושפע מ"צוללת", סרט גרמני מאמצע שנות השמונים, ומסרטי החפירות של מלחמת העולם הראשונה. "אי אפשר היה לצייר על מפה את ההישגים של החיילים במלחמת העולם הראשונה, ובכל זאת מתו שם המון אנשים. הבופור מאוד קרוב לזה במהות. עם השנים הביצורים שם נערמו: ככל שהנשק התפתח בצד השני היו צריכים בצד שלנו לפתח משהו שיהווה מענה. זה יצר מין מעגל כזה, שכל פעם שטיל חדש הגיע לחיזבאללה, אז צה"ל היה צריך לפתח הגנה חדשה. בצד אחד נערם הנשק, בצד שני נערם הבטון, וזה נראה כמו משהו אינסופי".
"בופור" צולם בקלעת נמרוד, המבצר הצלבני שעל החרמון, לא רחוק מהגבול עם לבנון. הנוף דומה, וחורבות המבצר כמעט זהות לשרידים שעל ההר המקורי. יעקב איטח, מהנדס צבאי משוחרר, שבנה למעשה את מוצב הבופור המקורי בלבנון ושמר על קשר עם הצוות הישן שלו, גויס לעבודה על המוצב המשוחזר, תחת פיקודו של מיגל מרקין, מעצב הסרט. "הוא גייס את הצוות שלו, ועוד לפני שקלטתי מה קורה אני רואה 50 משאיות עמוסות בטון מזדחלות במעלה הכביש הצר בדרך לאתר הצילומים. אני זוכר שעמדתי על ההר הריק ביום מקפיא והצצתי במנוף הענק שפרק את המשאיות. הרגשתי כאילו הבטון הזה הולך ונערם על הכתפיים שלי. אלף טון של בטון. עד אותו רגע חשבתי שאוכל איכשהו לחמוק מהסיפור, לדחות אותו, לשכתב אותו, משהו. . . אבל רק כשגושי הבטון האלו נערמו סביבי הרגשתי שאני הולך ונקבר תחת ההר הזה, לטוב או לרע. הסרט הזה הוא לא רק בראש שלי, הוא גם על הקרקע".
סידר קיווה שיצליח ליצור אצל השחקנים תחושה אותנטית של חיילים התקועים על הר בודד במשך תקוס פה ארוכה: "רציתי שהפיצוץ הסופי של המוצב ירגיש שיא דרמטי להפקה ולשחקנים כמו שהיה עבור החיילים בליל הנסיגה ב-2000. כשהגענו סוף סוף לשבוע האחרון של הצילומים, משהו מדהים קרה. מחלקת הארט כבר החלה לפנות את הסט, לאסוף ציוד, לארוז. צוות האפקס טים המיוחדים התכונן לפיצוץ, מדד את הסט ופיזר פתיל רועם בכל מקום. ובאותה שעה בדיוק צילמנו סצנות שהיו כמעט מקבילות למה שהתרחש מאחורי הקלעים: חיילים אורזים, מאיר החבלן מפזר מוקשים. כשהגיעה השעה לפוצץ את הסט, בלילה האחרון של הצילומים, כולנו, צוות ההפקה והשחקנים, עברנו תהליך זהה למה שעבר על הדמויות בסיפור. מצאתי את עצמי מסתובב בסט, לבד, ומפנים בעצב שארבע שנות עבודה הגיעו לסופן ושמחר הסט הענק הזה וכל האנשים שהקיפו אותי ייעלמו".
סידר מספר שגם אושרי כהן היה במצב רוח רגשני באותו שבוע. נפרד מכולם, חיבק, ואסף מזכרות מהצילומים: "כשהגיע הרגע, מיד אחרי השקיעה, איש האפקטים המיוחדים התחיל לספור לאחור במכשיר הקשר, בדיוק כמו בסרט, ואני חושב שבשניות האלו, כשאני מחכה לפיצוץ, ההזדהות שלי עם לירז היתה מוחלטת. זו הרגשה מוזרה ונדירה. לא הייתי זקוק למילים או להוראות בימוי. כל הנוכחים בסט הבינו היטב מה עובר על לירז. התחושה הזו, שהיתה כל כך עמומה ומסובכת כמה שבועות קודם, הפכה מזוקקת לגמרי, חדה, עם שורשים שחדרו עמוק לתוך הניס סיון המצטבר שלנו במהלך ההפקה. אני לא יכול לתאר לעס צמי משהו מתגמל יותר עבור במאי".
והתחושה שלך, כשזה קורה, כשהכל מתפוצץ?
"צריך לראות את התמונה, אי אפשר להסביר איך זה נראה לפוצץ את הבופור האמיתי. אני לא יכול להימנע מההשוואה עם אשת לוט, שחייבת לראות את העיר סדום נשרפת וכמובן שהיא יודעת שאם היא תביט לאחור, יקרה לה משהו, אבל בכל זאת היא מסתכלת והופכת לנציב מלח. גם לירז לא יכול שלא להסתכל".
ואתה כבמאי גם יודע שאתה יכול לעשות את זה רק פעם אחת. אי אפשר לפוצץ פעמיים.
"זה נכון, אבל את הקלוז אפ שלו מסתכל על ההר שמת? פוצץ אפשר לעשות הרבה פעמים".
אבל אז זה מרחיק אותך מהדבר האמיתי.
"זה סרט, אין שום דבר אמיתי. זו הגדולה של סרט: היכולת לייצר תחושה אמיתית מתוך אמצעים מלאכותיים. זה גם קשור לעניין הזה של השחקנים 'כן שירתו' או 'לא שירתו', הדרישה מדברים מאחורי הקלעים להיות אמיתיים היא דרישה שמתעלמת מהאתגר הכי גדול בעשיית סרט - לקחת משהו מלאכותי, הרבה דברים מלאכותיים, לחבר אותם ולהפוך את זה למשהו שמרגיש אמיתי".
כמו ספרו של לשם עוסק "בופור" בחוויה האישית של החיילים. הממד הפוליטי נוכח בו באופן מרומז בלבד. כך, ארבע האמהות זוכות לכל כינוי מלעיג אפשרי מצד החיילים בסרט. הן נתפשות על ידי הלוחמים הצעירים כחבורה פאתטית במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע. גרסה גברית שלהן מספק אביו של זיו שמתראיין לתוכנית טלוויזיה לאחר שבנו נהרג על הבופור.
גדעון לוי, המראיין אותו בתום השבעה על בנו, שואל אותו אם הוא כועס או מחפש אשמים. "לא. אני מאשים רק את עצמי", עונה לו בסרט השחקן עמי ויינברג. "מה זאת אומרת את עצמך? למה אתה?", מקשה המראיין. "אפשר להאשים את הצבא. את הגנרלים. אבל הגנרלים האלה לא באמת אחראים לבן שלי. הם לא מכירים אותו בכלל. אני אחראי עליו. הוא הבן שלי. אני חינכתי אותו. כנראה שחינכתי אותו לא טוב", עונה האב השכול, ומוסיף: "כשאני הייתי ילד, ההורים שלי נתנו לי להרגיש שאני הדבר הכי יקר בעולם. אבן יקרה שצריך לשמור עליה בצמר גפן. ברגע זה שאני מדבר איתך, אין לי מושג איפה הבנים שלי נמצאים. אחד חזר לטיול בדרום אמריקה. השני עדיין חייל, קצין. וזיו-אני יודע איפה הוא. בקבר. כנראה לא גרמתי להם להבין כמה החיים שלהם חשובים. שאם קורה להם משהו, עולם שלם מתמוטט, מתרסק. זה התפקיד של הורה. אני מרגיש שהפקרתי את הילד שלי".
סידר מגלה כי את המונולוג הזה לקח כמעט בשלמותו מאביו. שבת, אחרי התפילה, היא הזמן לשיחות נפש: "אבא שלי גדל בבית שהקפיד הרבה יותר על הביטחון של הילדים מאשר הבית שבו הוא חינך ילדים. וזה לאו דווקא דברים שקשורים בצבא. לאחים שלי יש רשיון צלילה והם עושים סנפלינג במדבר יהודה, והם הולכים לטיולים במזרח הרחוק, עוצרים טרמפים, והוא בעצם לא יודע איפה הם רוב הזמן, כי ככה הילדים בדור שלנו גדלו.
"אני כל כך גאה במונולוג הזה, כי הוא באמת מנותק מפוליטיקה עכשווית, הוא משהו שמתעסק בשאלות שהורה שואל את עצמו על ערכים שהוא מקנה לילדים שלו שהם לא ערכים מילוליים, שעוברים באווירה בבית ובאווירה בבית הספר. מאוד נהניתי מאיך שגידלו אותי, אבל זה היה שונה לגמרי מאיך שאבא שלי גדל. כשהוא היה יוצא מהבית אז ההורים שלו ידעו בדיוק לאן הוא הלך, ואם היה קר אז הוא לבש סוודר, ואם הוא לא לבש סוודר אז אמא שלו דחפה לו סוודר, ואסור היה לו לחצות את הכביש עד גיל 14.
פשוט נותנים לילד תחושה שהוא הדבר הכי יקר בעולם, ושאם יקרה לו משהו זה סוף העולם. כשאבא שלי עלה לארץ, הוא שם את הילדים שלו במקום שמאפשר לסביבה לעודד אותם להתעמת עם סכנות, כל הזמן. זה לקפוץ מהיהודיה ברמת הגולן, או להתגייס ליחידה הכי מסוכנת והכי מיוחדת. אז אנחנו שואלים את עצמנו - אבא של זיו, אבא שלי, וגם אני כאבא - האם אנחנו חוטאים לילדים שלנו בזה שאנחנו מעודדים אותם לקחת סיכונים בתמורה לקבלה חברתית ובתמורה לאיזשהו רעיון אידאולוגי? זה גם מה שהמראיין שואל אותו שם. איך באמת אתה שומר על הילד שלך ועדיין נותן לו את החופש? ואין לזה תשובה. אבל זה משהו שהורים מתמודדים איתו. אותי דחפו מכל כיוון, גם בבית, גם בבית ספר, גם בתנועת הנוער, וגם החברים. עודדו אותי ללכת ליחידה קרבית מסוכנת. זו היתה תוצאה של לחץ חברתי בעיקר, אבל עודדו אותנו לעשות את זה, וכשקורה משהו, וילד נהרג במלחמה, אז חייבת להתעורר השאלה אם העידוד הזה הוא דבר חיובי או לא".
ואתה , איך אתה תנהג כאב?
"אעריך מאוד את הבן שלי אם הוא יראה בשירות ביחידה קרבית אתגר, ואני עוד יותר אעריך אותו אם הוא יראה בזה אידאל, לא בגלל שאני חושב שזה אידאל מיוחד לשרת ביחידה קרבית, אלא בגלל שיש לו אידאל שהוא מוכן לסבול בשבילו, זה נראה לי דבר חיובי. אבל אני מתאר לעצמי שבאותה מידה, אם הבן שלי יהיה מוכן ללכת לכלא בשם אידאל, אני אעריך אותו לא פחות. אין לי תשובה חד משמעית, אבל באופן כללי החברה שלנו גידלה דור שהפך את ההרפתקנות הצבאית לערך חיובי, ובעיני זה דבר שלילי. גיבורי התרבות שאני גדלתי עליהם הלכו לפטרה בשביל ההרפתקנות הרומנטית המקסימה, אבל המאוד-מאוד מסוכנת. אני אשתדל שלילדים שלי יהיו גיבורי תרבות שערך החיים שלהם גובר על הצורך בהרפתקנות כזאת".
אל הנסיעה עטורת התהילה בברלין לקח איתו סידר לא רק את השחקנים ואת רעייתו, אלא גם את הוריו. אם בסרטיו הקודמים עסק סידר במקומות ובאנשים שהיו חלק מחייו, ואף בדמויות מוגדרות למדי מסביבתם של ההורים שלו, הוא נהנה הפעם מפטור להתעסק בדילמות כל כך אישיות. הבירור נעשה מעט יותר נוח, כאשר אינו נישא על כתפי המשפחה הקרובה. את הצטרפותם של ההורים לנסיעה הוא מסביר בפשטות כסוג של התבגרות: "כשיש ילדים אז מבינים קצת אחרת את הקשר עם ההורים שלנו.
המילה נחת היתה תמיד מילה מעיקה בשבילי, מילה שבדרך כלל הצביעה על מחויבות שלי לייצר נחת מלאכותית עבור מישהו אחר, בדרך כלל בדברים שלא באמת גורמים לי סיפוק. מאז שהפכתי להורה הפכה המילה הזאת להיות מהות החיים. היום אני מבין שבתוך שלוש האותיות האלה יש משהו שהוא הכל, זה פשוט מהות החיים, נחת. כי זה לא שמחה, זה לא סיפוק, זה לא גאווה, זה נחת. זה משהו שאולי הוא מאוד יהודי, ואם אפשר לגרום נחת אז אפשר גם להרגיש נחת. וחשבתי שהסיטואציה שם עם הורים גורמת נחת, ואי אפשר היה לוותר על זה.
"אבא שלי בשנת אבל, והוא צריך להתפלל מניין שלוש פעמים ביום כדי להגיד קדיש, אז לפני שנסענו הוא שאל אותי אם אני יכול לעזור ולסדר לו מניין. הבטחתי לו שיש לנו שם קשר עם חב"ד והוא מצא מניין, אבל ביום של הפרימיירה לא היה מניין לתפילת מנחה. אז אמרתי את זה למפיקים ולחבר'ה, וכולם, כל הצוות, כל מנהלי הקרנות והשחקנים, כולם התייצבו למנחה כדי שיהיה לו מניין".
אבל הבופור לא היה רק סמל אלא גם מקום אמיתי, שאנשים המשיכו להיפצע ולהיהרג בו. רועי כהן היה תלמיד שלי. חינכתי אותו מכיתה י' עד י"ב. הוא היה נער מקסים שנאבק עם כל העולם כדי להגשים את החלום שלו ולהתגייס ליחידה קרבית. בפברואר 2000 עמד רועי בתעלת לחימה במוצב הבופור יחד עם צחי איטח ז"ל. חוליית מחבלים שיגרה לעברם טיל ממרחק של למעלה משני קילומטרים. צחי נפגע קשה ומותו נקבע במוצב. הוא היה אחרון החללים עד ליציאה מרצועת הביטחון. רועי אושפז במצב קשה. הוא איבד עין ונפגע קשה בידו וברגלו. שעות ארוכות ישבתי ברמב"ם עם בני משפחתו, מתפללת שישרוד. והוא שרד.
את כל זה אני מספרת לסידר כדי שיבין מדוע אני מתקוממת מול הבחירה שלו בצוות שחקנים ששלושה מהם לא שירתו בצבא. לטעמי, השחקנים האלו קוצרים עכשיו את פירות התהילה של תפקיד שלא היה בהם הכוח לגלם בחיים. אבל משהו בסידר, המודע כל כך לסמלים ולמשמעותם, הרגיש כל כך לניואנסים של סיפור המוצב, נאטם: "אני מבין את זה, אבל למה השאלה מופנית אלי? ".
אתה בחרת בהם לשחק בסרט. רצית אותם.
"כן, אבל איך זה קשור לסרט, אני לא מבין? אני לא שחררתי אותם מהצבא".
זו לא הטענה. לסרט הספציפי הזה יכולת לבחור בשחקנים אחרים.
"אז מה, אני אקח שחקנים פחות טובים בגלל זה?".
יש שחקנים לא פחות טובים.
"איך את יודעת?".
לכל אחד מאיתנו יש תחליף. את הכתבה הזאת כל אחד אחר בעיתון יכול היה לכתוב. לכל אחד יש תחליף.
"הדיון על חלוקת הנטל במדינה הוא דיון חשוב, ויש לו הרבה צדדים, אבל הדיון הזה לא קשור בכלל בעשיית סרט. זה כמו לשאול אותי אם יש לי בעיה להשתמש במצלמה תוצרת גרמניה. גם זה וגם זה לא רלוונטיים לעשיית סרט. כשעושים סרט עושים את כל המאמצים לקחת את המרכיבים שיש ולה? פוך אותם לסיפור מרגש, ושום דבר לא עומד בדרך".
אני טוענת שאי אפשר לעבוד בחלל ריק. אתה צריך לקחת אחריות לשיקולים שאולי לא קשורים ישירות לסרט, אבל בהחלט קשורים לחיים כאן בישראל.
"זו טענה מגוחכת בעיני. כי הייתי חוטא לעבודה שלי אם הייתי מערב שיקולים שאינם מי השחקן הכי מתאים לתפקיד. ואם אנחנו מנתקים את השיחה הזאת מהדיון על ליהוק שחקנים על פי העבר הצבאי שלהם, ומדברים באמת על חלוקת הנטל, אז כשבודקים את פני הדור הצעיר מגלים שהרבה אנשים לא מוצאים את האתגרים שלהם דווקא בצבא. זה לא משהו שקשור ספציפית לאותם אנשים, לאותם נערים צעירים, זה משהו שקשור לחברה. ולכן הדיון על חלוקת הנטל ועל אם שירות ביחידה קרבית זה ערך או לא, הוא משהו שקשה מאוד לבוא בעקבותיו בטענה לשחקן ספציפי. העובדה שהוא לא התגייס היא שיקוף של משהו שהוא הרבה יותר רחב. האם זה שיקוף של משהו טוב או לא, על זה אפשר להתווכח.
"יש איזו התחסדות בטענה כלפי חיילים או נערים שמצאו את ההגשמה שלהם לא בצבא, כי הצבא שחרר אותם. הצבא מפעיל מנגנוני סינון לאנשים שלא מתאימים, ואם אפשר לבוא למישהו בטענה פרקטית זה כלפי הצבא ולא כלפי מי שהשתחרר, כי בתוך הצבא-וכל מי שהיה בצבא יודע את זה-80 אחוז מהחיילים, מאה אחוז מהזמן, מנסים למצוא את הדרך הכי קלה לעבור את השירות, ומי שיכול משתחרר. יש כאלה שמצליחים ויש כאלה שלא. אבל אי אפשר לבוא בטענה לדור שלם על זה שהוא מנסה לברוח מהמטלה שלו, וזה מה שיש. הרי על מה אנחנו מדברים, אחוז וחצי ממדינת ישראל עושה מילואים, אז איך אפשר לבוא בטענה אל שחקן כזה או אחר שהוא לא שירת? זה המצב של מדינת ישראל היום".
לקראת סוף הראיון אני מחזירה את סידר לדבר על סמלים. אני מספרת לו שכשראיתי בטלוויזיה אותו ואת אשתו (ורד קלנר, כתבת "סופשבוע") הולכים ברגל בשבת לפני הטקס בברלין, זה הזכיר לי את פיני גרשון בדרך לפיינל פור, הולך ברגל כדי לא לחלל שבת. סידר צוחק בפעם הראשונה בארבע שעות.
"יצאנו בצהריים לטייל קצת ברגל, וחזרנו למלון בערך חצי שעה לפני צאת שבת", הוא מספר. "כולם כבר חיכו לנו שם, כולל המלווים מטעם הפסטיבל. ואז אמרנו שאנחנו לא יוצאים מהמלון עד שהשבת יוצאת. עלינו לחדר, וכולם למטה הסתכלו לשמים כדי לראות אם הכוכבים כבר יצאו. גם אנחנו הסתכלנו מהחלון של החדר, ובכוכב השלישי התקלחתי, התלבשתי וירדנו".
אתה מאלו שלא מתקלחים בשבת?
"לא, אני דווקא מהמתקלחים".
אז מה? החלטת להדר במצוות כדי להגדיל את הסיכויים לזכות בפרס?
"לא. אבל יש משהו ברגע כזה, שאפילו בשביל הסיפור ובשביל הקטע, גורם לך להקפיד על קוצו של יו"ד. ואם לא מכינים משבת לחול, אז לא מכינים משבת לחול. זה כל כך כיף להקפיד בנסיבות האלה. אי אפשר היה לברוח מהאירוניה של הרגע הזה, של להיות חצי שעה לפני צאת שבת בברלין, לפני קבלת פרס, ולעמוד על העקרונות. זה פשוט משהו שהנטייה הדרמטית שלי לא יכלה לפספס את הפוטנציאל שבו".
נא להמתין לטעינת התגובות
