ועכשיו למישהו שונה לגמרי
"כשעליסה בארץ הפלאות פוגשת את פסיכו", כך מגדיר טרי גיליאם את סרטו החדש, "טיידלנד". בגיל 66 הוא מוסיף להיות במאי מוטרף, לשנוא את הוליווד ולא להאמין שמונטי פייטון יתאחדו
גיליאם לא ישתנה לעולם. העולם שלו כבמאי יישאר מוזר, פנטסטי, צבעוני, אפל, כמו מסע ברכבת שדים, או כמו שהוא מגדיר את סרטו "טיידלנד": " כשעליסה בארץ הפלאות פוגשת את פסיכו". נראה שהסצנה שזעזעה את פאלין יותר מכול הייתה כשהשחקנית ג'ודל פרלנד, בת ה-12, המגלמת את ג'ליזה-רוז, מבשלת הרואין לאביה נח, שאותו מגלם ג'ף ברידג'ס. "הקטע עשוי כמו ריקוד", מסביר גיליאם את פשר הזעזוע. "זה לא משהו אפור או מלוכלך. זה סרט יפה ויזואלית ובסצנה הזאת רציתי שאנשים יחשבו, כי ילדה שמתעסקת עם הרואין זו באמת תחתית הבור, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא היחסים שלה עם אביה. שאלתי אנשים: 'ומה אם היא הייתה נותנת לו אינסולין?', אז הם ענו'זה בסדר'".
אתה מרוצה מהסרט?
"אני חושב שהוא אחד הטובים שעשיתי. אני גאה בו מאוד. הוא יפה, עצוב, אבל באותה מידה מצחיק. הוא מטריד אנשים, גורם להם לחשוב והרבה אנשים לא אוהבים לחשוב. היו תגובות וזה מה שרציתי. הן היו מאוד קיצוניות, כי מי שאוהב אותו לא מבין איך אפשר לא לאהוב אותו, ומי ששונא אותו לא מבין איך יש רגע אחד שבו אפשר ליהנות".
גיליאם מצא את התסריט במקרה. מתוך ערמה גדולה ששוכבת דרך קבע במשרדו הוא שלף את ספרו של מיטץ' קאלין, שבסך הכול רצה שהבמאי יזרוק ציטוט מפרגן, שאותו יוכל לשתול בעטיפה
"היא הייתה אדירה", הוא קובע. "היא מתנהגת כמו השחקנית הכי מבוגרת על הסט. גאון. אינטליגנטית בצורה מדהימה וזו לא רק הילדה, גם אמא שלה הבינה את התסריט ותמכה וזה חשוב, כי ג' ודל היא עדיין ילדה שמסתכלת על הכול בצורה תמימה".
מה אתה מחפש בשחקן?
"אני בא עם רעיון וכשאני מדבר עם המועמד, אני רוצה שיהיה קליק ושהוא יבין את הראש שלי. אבל אני אוהב שהשחקנים מפתיעים, שהם תופסים את הדמות בדרך אחרת ממה שאני רציתי. כשאתה מתכנן סרט זה כמו לטפס על האוורסט, ואתה צריך סביבך אנשים שיסכימו לעלות על אותו הר".
הופתעתי לקרוא שאתה אוהב את ג'ורג' קלוני, הסמל ההוליוודי.
"כי הוא שחקן מצוין, ומה שמעניין אצל קלוני זה שהוא לא מוציא מעצמו את כל מה שהוא יכול. הכול יוצא לו בקלות. עם קצת מאמץ הוא יהיה עוד יותר טוב".
יש סיכוי שפעם תעסוק במציאות היומיומית?
"רוב הסרטים שלי הם קרב בין מציאות לפנטזיה. אני לא יודע מה זו מציאות ואני לא רוצה שהיא תהיה מושפעת ממה שיש בטלוויזיה ובעיתונים. אני רוצה למצוא את המציאות שלי. פנטזיה או דמיון הם בסך הכול גרסאות של המציאות".
העולם לא מספיק מעניין?
"הוא פנטסטי, אבל מוגבל בצורה שמסתכלים עליו. אנשים סוגרים את הראש שלהם, כי קל לחיות את החיים שלך. לפתוח בבוקר את הדלת ולראות את הגינה, אבל יום אחד אולי תפתח את הדלת והגינה לא תהיה שם".
כמה פעמים יוצא לך לראות את הסרטים שלך?
"אני לא אוהב לראות אותם. אני מעדיף להמשיך הלאה. חלק מזה נובע מזה שאנשים אומרים'עשית סרט נהדר' ואני לא רוצה להתאכזב. אבל לפני כמה שבועות הייתי צריך לתת הרצאה ואז צפיתי בכמה. אתה יודע מה, הם הפתיעו אותי לטובה".
די מוזר, לא?
"זה לא שאני לא רואה אותם. בעריכה בטח ראיתי מאה, 150 פעם, אבל כשהסרט יוצא אני אומר'מספיק, בא לי לברוח ממנו'. ראיתי את הדי-וי-די של'האחים גרים' והסיוט שלי התממש, כי כנראה איזה טכנאי, בסוף השורה, לא הקפיד, ואז כשנכנסים ליער האפל והחשוך יש יותר מדי אור והוא בכלל לא מסוכן, הוא נחמד. מכיוון שהסרטים שלי הם ויזואליים אז לאור ולצבעים יש חשיבות גדולה".
קשה לך לשמוע תגובות, ביקורות?
"לא. כשאני עורך אני מראה את הסרט לקהל ושומע תגובות בכל כמה שבועות, אז אני יודע איך הוא נתפס. במקרה של 'טיידלנד' ידעתי שחצי מהקהל לא ידע מה הוא חושב וזה בסדר. ב'ברזיל', שנחשב לאחת הקלסיקות המודרניות, כשהוא יצא לאולמות חצי מהקהל עזב. אף אחד לא זוכר את זה, אבל זו עובדה. הם לא אהבו, לא הבינו. המפיק שלי ב'12 קופים' אמר פעם שהבעיה שלי היא שאני עושה סרטים חמש שנים לפני שהקהל מסוגל לקבל אותם".
אז אולי זו הבעיה שלך עם הוליווד, שמחפשת להיטים?
"מה שמוזר הוא שהסרטים שעשיתי בהוליווד, 'פישר קינג', '12קופים', היו הקלים ביותר לעשייה, כי ברגע שהיה לי כסף הם לא עשו צרות. יש אמנם אנשים שמסתובבים ושואלים שאלות מצחיקות, אבל זהו. כשאתה עושה סרט עצמאי הלחץ גדול יותר. לאנשים שהשקיעו את הכסף במימון יש פחות כסף מאשר לאנשים בהוליווד, לכן הם יותר עצבניים".
אתה לא אוהב את הוליווד.
"הבעיה היא שנראה שאני כן אוהב. אז למה אני נגדה כל כך? כי כנראה בקלות הייתי משתלב שם. הולך לכל המסיבות, מסתובב ברחובות, אבל בניתי הגנה נגד המקום, כי אני נמשך אליו מאוד. כילד, החלום שלי היה להיות יוצר הוליוודי. היום אני חי בלונדון, מרחק של שעות טיסה, רחוק מהפיתויים".
בכל זאת, אתה שונה מהמקום.
"מה שאני לא אוהב בהוליווד זה שהיא מצליחה וכוחנית כל כך וגורמת לקהל ללכת לפי הטעם שלה. מספר מאוד מצומצם של אנשים מחליט אילו סרטים ייעשו ואילו ייצאו לשוק בסכומי כסף אדירים. הם גרמו לריסוק הסרטים הזרים ברמה הבינלאומית, כי אי אפשר להתמודד איתם. אנשים שרואים סרטים הוליוודיים, מתעניינים פחות באחרים. סרטי הוליווד הם כמו מקדונלד'ס, זולים וקלים. אם אתה מתרגל לראות אותם המוח שלך חוזר למצב התחלתי. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי יותר ויותר בפסטיבלים, כי שם זו ההזדמנות, אולי היחידה, לראות סרטים ששאר העולם עושה ושלא יגיעו לקולנוע הקרוב".
האוסקר לא מעניין אותך?
"לא הייתי מועמד אפילו פעם אחת כבמאי. כשהייתי צעיר זה היה מלהיב ועכשיו זה לא מזיז לי. אני לא יודע מה הוא מייצג, בטח לא איכות. אני לא רוצה לסיים כמו סקורסזה שהיה נואש לקבל את הפרס".
אבל רצית לביים את "הארי פוטר".
"לא ממש רציתי. ג'יי קיי רולינג ביקשה שאני אביים, אבל ידעתי שאני לא אקבל את העבודה, כי זה אולפן הוליוודי גדול. אבל לפחות הייתה לי טיסה במחלקה ראשונה ללוס אנג' לס והיו לי כמה סידורים שם, אז זה היה לא רע".
בכל זאת כעסת כשדחו אותך.
"כעסתי על עצמי, כי הגעתי לאולפנים לפגישה וידעתי שרוב האנשים שם נגדי, אבל כשהתחלתי לדבר על הפרויקט, שכנעתי את עצמי שיש לי רעיונות ממש טובים וככל שהשיחה התארכה, התלהבתי יותר. מה שמעניין זה שהייתי רגוע ולא עצבני, ואולי בגלל זה גם הייתי פורה מאוד. בסוף הפגישה אחד היה בעדי, אבל שניים ממש נגדי והצטערתי, כי יכולתי לעשות סרט טוב. עזבתי את החדר וכעסתי על עצמי שפיתחתי ציפיות. פעם נוספת נפלתי קורבן להוליווד ".
כריס קולומבוס נבחר במקומך.
"והסרט שלו היה נוראי. היחידי בסדרה שממש אהבתי היה של אלפונסו קוארון. אני חושב שהוא תפס את הנושא.'הארי פוטר' זה סרט גדול. אתה מדבר על 150 מיליון דולר ובסרטים כאלה האולפנים יושבים על הבמאי. אני, לעומת זאת, יוצר זול: '12 קופים' עם בראד פיט וברוס וויליס עלה 29 מיליון דולר. בשביל אולפן זה סרט בתקציב נמוך, עם שני כוכבים ענקיים, אז הם היו רגועים. אם התקציב היה 150 מליון דולר לא נראה לי שהיו עושים לי חיים קלים".
אתה? זול?
"אחת הבעיות היא שאנשים חושבים שאני יוצר יקר, אבל אני בעצם זול. אני אמביציוזי מאוד. עבדתי לפני שלוש שנים על הפרויקט 'גוד אומנ'ס'. בנינו על 75 מיליון דולר וכשנתנו לסוכן שלי את התסריט דיברו על 130 מיליון דולר. אמרתי 'לא, זה 75 מיליון דולר'. אף אחד לא האמין שאני מסוגל לעמוד בתקציב והפרויקט נפל. הייתי צריך להגיד שזה יעלה 130 מיליון דולר ואז היה קל יותר לקבל את הכסף ".
מה אתה אומר על כוכב שמקבל 20 מיליון דולר לסרט?
"אלה סכומים מגוחכים, אבל הם היו תמיד. ככה הוליווד עובדת. זו תעודת ביטוח למנהלי האולפנים. יש להם את טום קרוז, אז זו חייבת להיות הצלחה והוא עובד במה שמבקשים ממנו. מזלי שחברים שלי מקבלים חלק מהסכומים האלה ואם אני אבקש מהם לעבוד בחינם, אולי יהיה להם מספיק כדי להסכים".
לך חסר כסף?
"יש לי מספיק. מה אני אעשה בעוד כסף? כשיהיה לי יותר אני אחשוב איך לבזבז אותו ואין לי זמן לזה. אני לא קונה בגדים. אני נוסע באותה מכונית אולי עשר שנים. אחד הדברים שכן למדתי הוא אף פעם לא להשקיע את הכסף שלי בסרטים".
כאחד שסירב לביים את "פורסט גאמפ" ו"רוג'ר ראביט", אתה חושב היום שמדובר בהחמצה?
"הבעיה שאני אובססיבי על דברים שאני עובד עליהם, ולכן כשמגיעים אליי תסריטים חדשים, הם לא אומרים לי כלום ואז אני מסרב בנימוס. רק אחרי שהם יוצאים מתברר שהם להיטים ענקיים ".
פרט מפתיע ברזומה שלך הוא שביימת פרסומות של נייקי.
"נכון, לגביע העולם ב-2002. פעם בחמש-שש שנים, כשאני ממש בדיכאון והסרט שלי לא עומד על הרגליים, אני עושה פרסומת ואחרי זה נשבע שלא אעשה עוד אחת".
הביקורות היו דווקא טובות.
"אני לא אוהב אנשי פרסום, הם עצבניים וקשה לעבוד עם אנשים עצבניים. הם אפילו עצבניים יותר מהמנהלים בהוליווד. מה שיצא לי מכל האירוע היה שהכרתי את אריק קנטונה והוא היה מדהים. אני כל הזמן חושב שאני צריך לשלב אותו באחד הסרטים שלי. אני משוכנע שהקטע, באמצע המשחק, שבו הוא קפץ ליציע ובעט באוהד גזען היה רגע מופלא. אפילו הנגיחה של זידאן בבלם האיטלקי, בגמר המונדיאל האחרון, הייתה ההחלטה הנכונה". אתה אוהב את מי שלא הולך בשורה. "הבחורים האלה ציירו לעצמם קו ואמרו שהאיש ההוא הלך רחוק מדי. הם הפעילו שיקול דעת אישי".
אבל יש חוקים.
"חוקים הם דבר חשוב, אבל אתה צריך לדעת לחשוב מעבר להם, להבין את המצב. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה חוקים כמו שיש באנגליה וזו שיטה להימנע מלקבל להחלטות".
תפסתי את גיליאם, בן ה-66, בדיוק כשארז לקראת נסיעה ללאס וגאס, שם עלה המיוזיקל המבוסס על "מונטי פייטון והגביע הקדוש". עשרות שנים עברו והחבורה הזאת חיה ובועטת עדיין. "אני חושב שלאס וגאס היא מקום מטריד מאוד", הוא נאנח. "אני יוצא משם עם כאב ראש. שום דבר לא הגיוני. הכול הוא רווח, הפסד וכסף. זה טירוף. כל אמריקה רצה לשם, כי זה החלום שעומד להתגשם, אבל הוא לא. זה סיוט".
לפחות תיפגש עם החבר'ה.
"בטח לא כולם יגיעו. אנחנו עדיין חברים. רק לפני יומיים הייתי בארוחת ערב עם מייקל פאלין וטרי ג'ונס. אחד הדברים שמחזיקים אותנו יחד זו העובדה שהתוכנית והסרטים עדיין רצים ומוכרים מזכרות, הרבה מזה זבל, אבל אנשים קונים. אם אני מסתכל לאחור, כל מה שאני עושה היום הוא תוצאה מהשתייכות לחבורה. זה כנראה הדבר הכי חשוב שקרה לי".
איך אתה מסביר את זה?
"אלה היו שישה בחורים מוכשרים, אינטליגנטים והיה להם חופש לעשות מה שהם רוצים. לא מנהלים, לא מפיקים. אף אחד לא אמר לנו מה לעשות, איך לפעול וזו הסיבה שזה עדיין עומד ומצחיק, כי בצורה קצת משונה זה טהור".
אתה מתגעגע לימי הנאיביות?
"אני חושב שאני מתגעגע לימים שהיו שלושה, ארבעה ערוצים בטלוויזיה והיה דיאלוג בין אנשים, כי הם ראו אותם דברים. כשיש דיאלוג אפשר לצחוק. היום אין דיאלוג, כי לאנשים אין כמעט מכנה משותף".
"מונטי פייטון" הייתה מצליחה היום?
"אני לא חושב שזה היה פועל באותה צורה, כי אנחנו היינו בנויים על דיאלוג עם הקהל והיום אנשים לא היו מסכימים עם הצורה שבה אנחנו רואים את העולם. היום מי שמצחיק זה ג'ון סטיוארט, כי הוא צוחק על פוליטיקה, ובפוליטיקה כולם מקבלים את אותה אינפורמציה".
אבל ניסיתם להתאחד.
"וזה לא הלך, כי לא היה מתח. אנחנו אוהבים יותר מדי זה את זה. בזמן הכנת סרט, אם כולם נהנים והאווירה רגועה, אני יודע שזה סימן לא טוב. אם אתה מתכוון לשאול אם נעשה בעתיד דברים חדשים, לא נראה לי שזה יקרה".
גיליאם, לא כולם יודעים, היה אחראי על חלק גדול מהאנימציה המבריקה בסרטי "מונטי פייטון". העיתון הבריטי "הגארדיין" ביקש ממנו לפני שש שנים לבחור את עשרת סרטי האנימציה האהובים עליו בכל הזמנים. מרבית הבחירות שלו לא חצו את קו סוף שנות ה-60 ורק "סאות' פארק" מתקופתנו נכנס לרשימה.
"שרק" לא מספיק טוב?
"למרבה ההפתעה אני אוהב את'שרק'. הוא היה מצחיק. לא אהבתי את העיצוב שלו. אני חושב ש'תזיזו את הרגליים' היה אחד הסרטים הכי מוזרים שראיתי בחיי. פינגווינים ששרים שירים של גלוריה גיינור ולא אוהבים ריקודי סטפס? לא הבנתי את ההיגיון שעומד מאחורי זה. חלק מסרטי האנימציה המודרניים הם מבריקים, אבל לעתים פועלים על פי אותה נוסחה ואותו קצב. אתה יודע מראש איך תהיה הדמות וזה הופך למכני. אבל 'צעצוע של סיפור' למשל הוא סרט גדול. היוצרים הבינו את הצעצועים".
גיליאם היה פעמיים בישראל. בפעם הראשונה ארנון מילצ'ן, שהפיק את "ברזיל", הביא אותו לכאן ב-1985 ובשנה שעברה הוא חזר, במסגרת מופע עם סלאבה הליצן, שעלה בתיאטרון גשר. גיליאם נזכר שכבר שנה הוא לא בקשר עם הליצן.
איך התרשמת מהביקור?
"ישראל השתנתה. אנשים לא התווכחו כמו אז ב-1985, ומה שהדהים אותי היה ש-20 אחוז מהאוכלוסייה הגיעו מרוסיה. בטח יש אנשים ששואלים את עצמם האם איחוד הגלויות הזה היה רעיון טוב".
ישראל לא דומה לסרט שלך? משהו בסגנון 'עליסה בארץ הפלאות שפגשה את פסיכו'?"
העולם בחוץ לא מבין את כל הבעייתיות באזור. אני מעורב בארגון שנקרא'חלונות לשלום' ואני יודע שרוב האוכלוסייה רוצה שקט ויחסים נורמליים, אבל הפוליטיקאים הם הקיצוניים. ישראל היא ארץ מופלאה, אבל קשה לעקוב אחרי כל הקונפליקטים שהיא מכילה".
נא להמתין לטעינת התגובות
