הייאוש לא נעשה יותר נוח
הבילויים אוחזים באלבום חדש, ובהופעת ה"אי השקה" שלו הם לא ניסו להתחבב על הקהל או אפילו לפתח איתו סמול טוק קטן. עמית יולזרי שמח מאוד להיסחף לזרם התודעה המיוסר שלהם
בארבע השנים האחרונות, מאז פרצו לתודעה, רכשו לעצמם הבילויים קהל גדול ומסור שנהר אחריהם מהופעה להופעה והתאהב באלבום הבכורה שלהם. כמה שירים משם, כמו "נפלא פה" ו"כשנפוליאון יכבוש את עכו", נקלטו היטב בתחנות הרדיו, אך בהופעותיהם היו אלה בעיקר בני נוער שנתנו את הטון והתמסרו לאנרגיות האנטי-ממסדיות, לטקסטים השנונים והאליטיסטיים של נועם ענבר, הסולן הכריזמטי, וימי ויסלר הגיטריסט הדומיננטי ובעיקר לתחושות הניכור והייאוש הקשות שנידפות מהם.
הבילויים מודל 2007 הם להקה שנמצאת במעבר בין קהלים. לא עוד הרכב שמרתק אליו בעיקר תיכוניסטים עם שיער ארוך שקופצים בהופעות כתיישים וצורחים "אין בגטים בגטו", תוך השלכת בגטים על הבמה, אלא כזה שפונה לקהל מחוכם שאוהב שמתחכמים איתו וכך חש עוד יותר מחוכם. גם אלה וגם אלה הגיעו להופעת "אי ההשקה" בבארבי: הצעירים מרוכזים מקדימה, צפופים וקופצניים כמו שהם אוהבים, ואילו המחוכמים מפוזרים מאחור, שבויים בפוזה מהורהרת וב"בריין-דאנס" פנימי.
צילום: רותם פלדנר, עריכה: ענבל שמביק
שיאה של ההופעה הוא בשירים הסוחפים והמהירים, כמו "שיר בחסות המועצה לפירות הדר" ו-"חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד", שמשלבים סגנונות רבים כמו פולקלור עממי רוסי ומקצבים בלקניים שיכורים, באדיבות יוני סילבר שמתסיס את האווירה כמו שצריך עם הכינור והסקסופון שלו, ומאיה דוניץ, שכורעת בימים אלה ללדת, על הקלידים הקופצניים והגרובים. יופי של הרכב מוזיקלי התחבר שם, וכשאסף תלמודי מלהקת הכלייזמרים "אוי דיוויז'ן" מצטרף אליהם על האקורדיון בכלל נהיה אונצה-אונצה במיטבו.
לאורך כל ההופעה לא מנסים הבילויים להתחבב על הקהל
זו רק דוגמה אחת לצורה בה כותבים ויסלר וענבר את השירים שלהם. הם מרבים לשזור בהם חרדות פרטיות, כמו פחד הטיסה של הגיטריסט, לצד חששות קיומיים ולאומיים על עתידנו. "מצד ימין אפשר לראות איך ההרים דוהרים לכאן", הם ממשיכים. "מצד שמאל אישתך שולפת שוקר – היא רוצה עוד מסיכת חמצן".
סוד כוחם של הבילויים על הבמה, וגם באלבומם הטרי טמון במפגש בין השירים הנוקבים, כמו "ערבב את הטיח אחמד" של אהוד בנאי, שזוכה בהופעה לעיבוד מחוספס וצמא דם כפי שמתבקש, לבין בלדות נוגות שמושרות בקול מתקתק ועדין, כמו "שוש אלמוזלינו" הנפלא והתלוש שמזכיר בלדות פול מקרתניות קלאסיות, ו"תנשב הרוח" שמבכה את האתוס הציוני בצורה חדה ומספיד אותו.
אז הייאוש של הבילויים מהמצב לא נעלם, וממש לא נעשה יותר נוח, אבל התסכול מורגש גם בקהל בחלקים מההופעה. כמה מהשירים המלנכוליים המופיעים באלבום החדש, כמו "עצות מאמא" ו-"שירו של האנץ", לא מספיק מעניינים ועל הבמה הם נטולי אנרגיות. התוצאה היא ירידת מתח ניכרת, שמורגשת גם באלבום.
עם זאת ולמרות הכל: אחרי הופעת הבכורה של "שכול וכישלון" אפשר לומר בפה מלא שהבילויים היא ללא ספק הלהקה המסקרנת והמרעננת ביותר בישראל. תירגעו, זה לא תואר שמחזיק כאן הרבה זמן ובדרך כלל מחליף ידיים כמעט כל שנה. בקיץ שעבר היו אלה הג'ירפות, שחזרו אחרי פרידה של שנה מהקהל והוציאו אלבום מוצלח שלווה בסיבוב הופעות ממגנט, לפניהם היו אלה הדג נחש וכעת מגיע תורם של הבילויים, שממררים על המציאות הכעורה, שבסופו של דבר מספקת להם את חומר הבעירה היצירתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
