אהבו אותי עד שהתחלתי להתפרע
בראיון לוחמני, ערב הצגה חדשה שכתב על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אמנון לוי לא מהסס לחשוף צד פוליטי פרובוקטיבי. הוא גם בטוח ש"שומר מסך", תוכניתו בערוץ 10, היא התשובה הכי נכונה לתלאות האזרח הישראלי. אז מה אם המבקרים, שפעם היו חבריו, מעקמים פרצוף
"אמרתי למודי, 'אני לא יכול לעשות את זה', וזה לא היה פשוט. גם היו פה עניינים כלכליים, כי מה אני אעשה עם כל המערכת, אולי צריך לפטר אותם, לא ברור מתי 'שומר מסך' תחזור בכלל. היה עלי לחץ מאוד רציני. אבל לא הייתי מסוגל".
איך הגיבו במערכת?
"שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה כתבתי מאמר מאוד חריף נגדה, שאני מאוד גאה בו היום. אבל בחודש הראשון הרגשתי מאוד מבודד, גם מבחינה חברתית וגם במערכת. היתה פה גם חרדה כלכלית לעובדים, מה קורה, מה יהיה, ואני לא רוצה להשתלב בשידורי המלחמה, והתוכנית לא משודרת, כבר עמדנו בפני אפשרות שנסגור את הבסטה. וחטפתי, גם מחברים. אני זוכר ערבים לא נעימים בכלל, ולפחות מקרה אחד שבו ממש יצאתי בזעם מהחדר אחרי שחברים אמרו 'אתה השתגעת'".
במקרה הזה הפכה עמדתו של לוי מהר מאוד לקונצנזוס, אבל הוא לא חיכה הרבה עד שזרק לטוקבקיסטים נתח מדמם נוסף: קצת אחרי שהתפוצצה פרשת עזמי בשארה, פרסם לוי מאמר תמיכה נוקב בחבר הכנסת הנמלט. "יותר מדי זמן אפשרנו למה שקרוי 'נימוקי ביטחון עלומים' להפחיד אותנו", כתב . "חסימת פיו (של בשארה) והברחתו מהארץ היא לא רק חציית קו אדום, היא גם מעשה אידיוטי: יש כאן ניסיון לרדד את הוויכוח הפוליטי הרעיוני הקשה עם בשארה לעימות בטחוני בנוסח הימים של הממשל הצבאי מפעם. במקום להתעמת איתו מעל דוכן הכנסת, החזירו גורמי הביטחון את הוויכוח אל חדר החקירות. וכך חזרנו לתפקיד הקלאסי של הערבי
המאמר , כצפוי, גרר מאות תגובות, וסימן את לוי, בימים כתיקונם המנחה הבלתי מזיק של "שומר מסך", כאויב העם. "בדרך כלל אני מקבל גם תגובות תמיכה, ופה קיבלתי פחות תמיכה, מן הסתם", הוא אומר. "אבל ככל שעובר הזמן אני יותר מתחזק בדעתי. ההאשמות עמומות לחלוטין, שום בדל ראיה לא הוצג על השולחן, ואנחנו אמורים פשוט להאמין. אני לא בדעותיו של בשארה, שלא יהיה ספק בכלל. אבל מוכרים לנו כל מיני הדלפות מהשב"כ ואנחנו אמורים לעבור לדום? יש ראיות, יובאו מיד. אין ראיות, אל תבלבלו את השכל".
דבר דומה אתה יכול לומר גם על פרשת טלי פחימה.
"אני חושב שעשו חוסר צדק עם טלי פחימה. ברור. יותר מזה, פגשתי אותה במקרה בבית קפה, ניגשתי אליה ואמרתי לה את זה. תראי במה האשימו אותה לעומת הדבר שהיא בסופו של דבר הועמדה עליו לדין. זה בדיוק הדבר שמפחיד אותי, תקדים טלי פחימה. אני לא מזכה אותה מכל מה שהואשמה בו, אבל 90 אחוז התברר כלא נכון".
אז בוא נלך עוד צעד אחד קדימה. ואנונו.
"היום? צר לי, אבל גם בעניין הזה אני חושב אותו דבר. מדובר בבנאדם אומלל, לא לגמרי שפוי, ומה שעושים לו מזעזע אותי, מבחינת הפגיעה בנו, בזכויות הפרט ובדמוקרטיה. על מה? על זה שאיזשהו בנאדם חלוש דעת התראיין? מה, אסור להתראיין? תראי מה עשו לקלינברג, שהוא לא יכול היה לשוטט בלי 14 שומרי ראש, כי בטחון המדינה יזדעזע. והיום הוא חי בפריז, ומדינת ישראל עומדת על תלה. בכלל, יש איזושהי פרנויה נורא גדולה, מה יקרה אם ידברו. לא יקרה כלום. ואנונו, את מה שהיה לו להגיד, כבר אמר מזמן".
כמה מצופי הפריים טיים יודעים לדעתך שאתה גם אדם מעורב, פוליטי?
"בכל פעם שהייתי כותב מאמר - במלחמה זה נורא בלט - היו המון טוקבקים,'בואו נתארגן להחרים את 'שומר מסך' '. אני לא אגיד לך שזה עובר עלי בקלות. ואם מישהו לא יראה את'שומר מסך' בגלל זה, צר לי, עליו ועלי. אבל זה לא יכול למנוע בעדי מלהביע עמדה, כי אני באמת לא רואה שום קשר בין לחשוף מחדלים באסם לבין להביע עמדה בעניין בשארה. דווקא העובדה ש'שומר מסך' כל כך א-פוליטית ואין סכנה שייכנסו אליה שיקולים זרים, מאפשרת לי לכתוב את דעתי המזוקקת".
התנגשות אחת בין שני האמנונים צפויה להתרחש ביום חמישי הקרוב על במת הקאמרי, עם הצגת הבכורה של "גפן בלאדי", הצגה חדשה שכתב וביים עם שותפו הקבוע רמי דנון: זוג יהודי ופועליו הערבים מנסים להחזיק בחיים מסעדה וכרם שקועים בחובות, ובעיקר להתמודד עם חלומו של הבעל (בגילומו של גיל פרנק) להקים לתחייה גפן עתיקה מהתקופה הביזנטית. ההצגות הקודמות שכתבו וביימו-"שיינדל'ה", " תיקון חצות" ו"הצמה של אבא"-היו שלושתן שוברות קופות שזכו לאהדתו הבלתי מסויגת של הציבור הישראלי; גם עכשיו, כשהוא מדבר על המחזה החדש והאקטואלי במובהק, הוא מקפיד להדגיש את הצד הרגשי על פני זה הפוליטי.
"זה מחזה שהמשמעות הפוליטית שלו ברורה לכל אדם, זה משל הכרם. אבל רמי ואני עושים כל מאמץ לעשות מזה סיפור אנושי על בני אדם. אחת הבעיות שהסכסוך הזה סובל מהן היא קלישאיות יתר. אם תנסי לגזור גזירה פוליטית, מה צריך לעשות לפי'גפן בלאדי', לא תמצאי כלום. אם תנסי להבין מי אשם לפי המחזה, גם לא בטוח שתדעי. יש מספיק אשמה לכולם".
אבל לך, כאמור, יש דעה בשאלות האלה.
"הדעות שלי בנושא הסכסוך הרבה יותר קיצוניות ופרובוקטיביות, אבל אני לא מביע עמדה פוליטית במחזה. אני מביע עמדה אנושית לגבי המצב הפוליטי. בא לי לבכות כשאני רואה את המצב בשטחים, ואת הבא לי לבכות הזה אני מביא לסיפור".
אבל ה"בא לבכות על המצב" הזה, שהוא דבר חשוב אולי, יש בו גם משהו מאוד קל. כי על זה שהמצב דפוק אין חולק. אין היום דבר יותר פופולרי מאשר אמנות שעוסקת במצב, במובן זה שיש ביצירה ערבים ויש בה יהודים, ויש מסקנה שהמצב רע, עצוב, דפוק, קשה. ושכולנו בני אדם. זה המקסימום. זה קצת קל ומתחנף.
"אז מה היית רוצה? אמירה? ב'גפן בלאדי' הרי יש אמירה נורא חזקה, אמירה אנושית. לא רציתי שהצופה ייצא מהמחזה עם תוכנית לפעולה. לדעתי זה שטחי וקלישאי. ניסיתי להראות מורכבות. מעבר לכך, יש פה בכלל משהו אחר שמעסיק אותי, גם מהזווית המזרחית, של קשר לארץ הזאת ולישראליות. זה מעסיק אותי פעמיים, גם כמזרחי וגם כישראלי. למה אנחנו פה? החזון המיסטי היהודי של העם היהודי שחוזר לביתו נחמד בעיני, אבל הוא לא התשובה המלאה. והגפן הזאת. . . זה נראה לי דבר שהייתי רוצה לעשות בחיים. להתחבר לארץ דרך אדמה, דרך דבר שהוא יותר עתיק, שייתן לי הצדקה. שייתן לי איזושהי זהות".
מלבד הסימבוליזם הפוליטי, מתכתב המחזה עם לוי, 52, ברמה האישית ביותר: שמו של גיבור המחזה הוא שאול, כשם אביו המנוח של לוי, וכשם בנו, שאולי, שנולד לו ולרעייתו, האמנית ענבל רשף, חצי שנה אחרי מות אביו בגיל 68. האב, שהגיע לארץ מסוריה והיה במשך שנים ארוכות פועל בבית חרושת לשמן, מת לפני שהספיק להשלים עם הכיוון המקצועי שבחר בן הזקונים. "שלחתי את המחזה לגיסי והוא אמר,'אולי במקום לקרוא לגיבור על שם אביך ובנך תלך לפסיכולוג ודי?', אבל המלך שאול הוא הדמות האהובה עלי בתנ"ך. דמות טראגית ויפה, איש שהומת בגלל אצילותו. וגם אבי, שבעיני היה סוג של גיבור טראגי, היה אדם אציל. החיים שלו היו חיים לא פשוטים, ודווקא כשהגיע אל המנוחה והנחלה הוא חלה ומת. במחזה יחסי האב והבן כרוכים במשבר ציפיות קשה, בסוג של בגידה אישית אחד בשני".
במחזה הבן, וואליד, מורד באביו, עבאס. גם אתה מרגיש ככה כלפי אביך? שאם היה חי היום, לא היה מרוצה ממה שאתה עושה?
"זה לא שהוא לא היה מרוצה, אבל הוא היה מפחד מזה מאוד. התחלתי להנחות תוכנית קבועה בטלוויזיה, את 'תיק תקשורת', חודש אחרי שהוא נפטר, אבל גם לפני כן הופעתי כפרשן בכל מיני תוכניות, יצא הספר שלי, ואבא שלי מאוד פחד מכל הדברים האלה. היה לו משפט נורא ואיום כמסר לילדים:'אל תתבלט. תתבלט-תמשוך אש, תמשוך אש-יהרגו אותך'. זה פחד כזה של בן מהגרים עני שהגיע חסר כל, והאמת היא שזה הוטמע בי. יש בי את הפחד הזה, שההתבלטות עוד תעלה לי ביוקר".
לפחות במובנים מסוימים, אבא של לוי צדק: ההתבלטות של הבן כבר עלתה לו ביוקר, ואת מערכת היחסים הסבוכה שהוא מנהל עם האליטה התקשורתית הישראלית, זו שנמנה עימה בעבר, הוא נושא על גבו בכאב מסוים גם עכשיו. הוא התחיל את דרכו כדובר מפ"ם, ומשם עבר ל"חדשות" זצ"ל: בתחילה סיקר את משרדי האנרגיה, התקשורת, הקליטה והדתות, ובר מהרה התביית על תפקיד הכתב לענייני חרדים, שהפך אותו ליקיר הברנז'ה, וגם הניב את רב המכר "החרדים". בין לבין שימש ככתב העיתון בניו יורק וכתב טור סאטירי למוסף.
אחר כך עבר לטלוויזיה. בהתחלה התבצר בגבולות תו התקן: הוא הנחה את "תיק תקשורת", ואז , במשך ארבע שנים את "ערב חדש". ואז התפטר יאיר לפיד מהגשת "סוגרים שבוע". ללוי הוצע להחליף אותו באופן חד פעמי; לוי הסכים, ונשאר. באופן הבלתי צפוי ביותר הפך לוי-"גבר אפור צדעיים עם גב כפוף וצוואר מכווץ", כפי שכתב עליו פעם רוגל אלפר, וכפי שלוי עצמו מרבה לצטט, בספק עלבון, מאז, כאומר: "תראו לאן הגיע הגבר אפור הצדעיים, עם הגב הכפוף והצוואר המכווץ"-למנחה הכי פופולרי של תוכנית בידור, שהכפילה בתוך שבועות את הרייטינג והפכה למספר אחת.
בשתי העונות הראשונות, ברוממה, זכה לביקורות מהללות; בשתיים האחרונות, בזכיינית ערוץ 2 המנוחה "טלעד", נקטל עד עפר. התוכנית הפכה ערוץ שתיימית בדרגות שלא היו מביישות את לוח הקיץ של ערוץ 2 התשס"ז, עם "משחק האמת והשקר" המפורסם, שהפך מטרה לאינספור חצי לעג, תחרות קילוף הביצים המיתולוגית בין שבי זרעיה לרפי רשף, וכיוצא באלה פנינים. "אם מישהו מהחלל החיצון ינסה לברר למה רע לנו כל כך", כתבה אורנה לנדאו, אז מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", " צריך להראות לו את התוכנית של אמנון לוי". רוגל אלפר כתב: "מסיבת ההפתעות של אמנון לוי היא ניסיון מאומץ, מיוזע, להציל את מה שאי אפשר להציל, עדות מגוחכת לפשיטת רגל. . . מסיבה עצובה של אנשים מנוונים, ריקים, שנלחמים על חייהם".
"הייתי ארבע שנים בתוכנית אירוח, שנתיים כתבו עלי סופרלטיבים שהביכו אותי לא פחות מאשר שימחו אותי, ואחר כך היה סוויץ' וכתבו עלי כל קללה שרק אפשר לחשוב", אומר לוי. "להגיד לך שכל השנתיים הראשונות של התוכנית היו באמת נפלאות? היו כמה תוכניות שהתחבאתי מתחת לשטיח מרוב מבוכה. ולהגיד לך שכל השנתיים האחרות היו רעות? היו כמה תוכניות שאני מאוד גאה בהן. אחת הבעיות היא שמעט מאוד מבקרים מסוגלים לעמוד נגד הזרם ולהביע דעה עצמאית. הרוב זה פשוט עדר שלא יאומן. לשני הכיוונים. גם הביקורות הטובות עלי בשנתיים הראשונות של'סוגרים שבוע' היו בלי שום פרופורציה. אני זוכר שהיתה תוכנית נוראה, גרועה, שום דבר בה לא עבד, וביום ראשון אני פותח ביקורת של אורי קליין ב'הארץ', שכותב :'פעם ראשונה שאני רואה את התוכנית, והבנתי על מה כולם מדברים'".
מאז הספיק לוי לנטוש את כס הבדרן, להגיש תוכניות פוליטיות ב"טלעד" ( "השבוע" ו"בארבע עיניים" ) ולהיוולד מחדש בדמותו של מגיש "שומר מסך", אבל את התדמית התקשה לקלף מעליו. "קחי למשל את תוכנית פתיחת העונה הנוכחית שלנו. מתוך 33 דקות נטו בתוכנית, 23 עסקו בשתי חברות שמוכרות לחצני מצוקה לקשישים ועובדות על הקשישים בעיניים. ועוד עשר דקות על אדם שמתחזה למהנדס.
מבקר הטלוויזיה של 'הארץ', חגי חיטרון, כותב ביקורת על המהנדס, לא מזכיר במילה שזה האייטם המשני, ואומר, 'תראו במה אמנון לוי מתעסק, בנוכל הקטן'. עובר חודש, ובאותו עיתון עצמו, בני ציפר כותב אותו דבר. זו היתה תוכנית ששני שלישים ממנה עסקו בשערורייה במפעל המזון 'מזרח ומערב', שמחדש תוויות של פג תוקף, ובסוף הבאנו פרפראה, כמו שיש בכל עיתון, על מחזיר אהבות שלוקח את הכסף ובורח. שמונה דקות. הוא כותב: 'מסמר התוכנית אתמול היה מחזיר אהבות', לא מזכיר במילה שזה היה הפרפראה בסוף, ובסוף אומר, במה אמנון לוי מתעסק, בנוכלים קטנים".
"בכל מקום יש את העיסוק הצדי בפרפראות. גם ב'מעריב', בעמודים האחוריים, יש את הקוף בפרגוואי שניצל מציפורני חתול. גם אצל אילנה דיין יש את זה, וגם אצל אמנון לוי יש את זה. אבל אצל אילנה דיין משום מה רואים יותר את הישראייר, ואצל אמנון לוי רוצים לראות את המחזיר אהבות".
ומה ההסבר שלך לזה?
"כי אני נתפש אצל הרבה אנשים שמאוד העריכו אותי ומאוד אהבו אותי בימי 'חדשות' כמי שבגד באליטה התקשורתית. האליטה התקשורתית שהולכת עקב בצד אגודל, ומסר תכלת ימינה ושמאלה ועושה רק דברים שמתקבלים במיליה. אני הייתי אחד הבנים האהובים של המיליה הזה, והמטופחים, מורעפי האהבה והכבוד, והנה השתנתי לאוהל שבו גדלתי".
ברגע שערקת לטלוויזיה?
"ברגע שבו הלכתי לעשות תוכנית בידור. 'ערב חדש' זה בסדר. לו הייתי יושב עד היום ב'ערב חדש', מהנהן מול שר הבריאות בניזרי ומתעניין בכמות הבקטריות שעלתה לאחר רונה בצנון מיובא מסין, עדיין הייתי אהוב האליטה. כלומר, הייתי אהוב קצת עבש, אבל אף אחד לא היה יורד עלי. אבל לקחתי כמה החלטות מאוד דרמטיות מבחינת מה שנהוג לעשות או לא לעשות. הלכתי ועשיתי תוכנית אירוח, ולאט לאט קלטו שבתוכנית האירוח הילד מתפרע, ואחר כך הלכתי ועשיתי כל מיני דברים אחרים, ואיבדתי את האהדה הבסיסית שהיתה אלי. אני אוהב את זה? לא. אני מת מזה? גם לא ".
אתה מתחרט על זה?
"לא, לרגע לא. אני כל כך מרוצה מהקריירה שלי, במובן זה שהיא מלאת פניות חדות. אוי ואבוי, הייתי מת משעמום אם הייתי עדיין כתב לענייני חרדים, וכמה שבחים הרעיפו על ראשי ככתב לענייני חרדים. די, עברתי הלאה, עשיתי דברים אחרים. ואני האחרון לטעון שכל מה שאני עושה טוב. מישהו לא עשה דברים לא טובים? כולם עשו תמיד מוצרים מדהימים, כל חייהם? לא. עשיתי גם דברים שהמבוכה שרתה עליהם. נכון".
אתה מתכוון לתחרות קילופי הביצים?
"דווקא לא. הביצים היה סתם אירוע. זה היה חכם? לא. להגיד לך שאני גאה בזה? לא. אבל את יודעת כמה כתבו על הביצים? מה עשו מזה? אני מדבר על דברים אחרים, שאני לא זוכר, ואולי מה שאנחנו שוכחים זה לא במקרה".
"תשמעי, את אומרת שאת בוגרת 'כל העיר' (המקומון של רשת שוקן בירושלים-נ.י). אני זוכר פגישה לילית עם דורון גלעזר ורותי יובל, הוא היה אז עורך העיתון והיא הסגנית, שמתקשרים אלי ואומרים לי,'אתה האיש שצריך לערוך את 'כל העיר'. ואני אומר להם,'חבר'ה, אין לי את זה'. ' לא, אתה יודע, אתה עיתונאי, אתה יכול להוביל' ומה לא. אני לא יודע מה השניים האלה חושבים עלי עכשיו. אני מקווה שטובות. אבל גם אם הם חושבים עלי דברים אחרים, אני לא מצטער שאמרתי להם לא. השיר של רחל מדבר על הזכות להיכשל, ויש לי גם את הזכות להיכשל. יש שיגידו שניצלתי אותה עד תום, שהייתי רחב לב בניצול שלה. אני לא חושב ככה, אבל אני בהחלט חושב שניצלתי אותה. ואני ממליץ לכל אחד".
אתה מתגעגע לפוליטיקה? אולי לתוכנית אירוח פוליטית, כמו שעשית בעבר?
"לא. לא מעניין אותי. יש לי מדי פעם הצעות, ולא מעניין אותי. ראיינתי את פרס 300 פעם, את שמיר 400 פעם, את נתניהו 532 פעם. די. אני אשב היום מול אולמרט, מה אני כבר אשאל אותו, באמת? משעמם נורא. כשאני מתגעגע לאמירה פוליטית אני כותב מאמרים".
ובכל זאת, כאיש טלוויזיה, כעיתונאי, יש לך הכוח, או לפחות יכול להיות לך כוח לנסות לעצב תודעה בהתאם להשקפת עולמך.
"יש מלכודת נוראה בעניין הזה שיש לך כוח, והיא השטחיות. אני רואה הרבה פרשנים, ואני קצת מגחך על כל מיני אמירות שלהם למצלמה, 'טור אישי' למצלמה. מה אתה, מי אתה? זה משאב ציבורי, טלוויזיה, וצריך קצת צניעות. משהו בכל המעמד הזה קצת מרתיע אותי. אני לא חושב שדעתי כזאת חשובה שצריך להגיד אותה בטלוויזיה. בעיתונות פרטית זה דבר אחר: בין 900 טורים אחרים, יש גם את דעתי".
יום וחצי אחרי הראיון לוי מתקשר. לפי השעה- כמה דקות אחרי שמונה בערב, מוצאי שבת- חיכה כנראה בקוצר רוח עד לרגע הראשון שבו להתקשר ייחשב מספיק מנומס. הוא התבאס מעצמו כל השבת. מהדברים שאמר על המבקרים. הלא מה שכותבים עליו לגיטימי לגמרי. הוא לא יודע את זה? יודע, בוודאי. אבל יודע בראש, בשכל, ובראיון דיבר יותר מדי מהיצר, מקרביו. עכשיו הוא מפחד שיצא מתחסד. הרי הוא בעצמו, בימיו ככתב, כתב על אנשים דברים גרועים בהרבה ממה שכותבים היום עליו. יהיו ודאי כאלה שיקראו את הראיון ויגידו, ובצדק יגידו, אתה בעצמך עשית בדיוק ככה. אז מה אתה רוצה?
"אני מתבאס מעצמי שנגררתי לדיבור הקטנוני הזה", הוא אומר, "גם כי אני באמת יודע שהמבקרים בסך הכל עושים את עבודתם, וגם כי אני כבר לא נמצא במקום הזה. ביקורת יכולה להיות חוויה מאוד קשה, אבל מה שאבא שלי לא הביא בחשבון זה את היכולת להתחסן. הורגים אותך, אז אתה קם, ואחרי כמה פעמים זה פחות כואב".
גם כשב"ארץ נהדרת" הציגו את המערכון ההוא, שבה כל מערכת "שומר מסך" יושבת ומתמוגגת מצילומי תחקירניות שמוטרדות מינית?
"אם היה לי כוח, הייתי תובע אותם תביעת דיבה. בגללם יש את המיתוס שב'שומר מסך' עוסקים הרבה במין ושאני שלחתי תחקירניות שייגעו בהן. העובדה הפשוטה היא שבכל שנותיה של 'שומר מסך', פעם אחת, אחת, גבר לא נגע בתחקירנית, לא בזרת ולא בקצה הזרת. אני מתנדב כבר שלוש שנים וחצי במרכז לנפגעי תקיפה מינית, ובחיים לא הייתי נותן שדבר כזה יקרה. מילולית-כן, אבל מעשים? בחיים לא. נו, וזה עוזר לי? בכל מקום שכתוב 'אמנון לוי', כתוב :'הבנאדם ששולח את התחקירניות שלו שרבנים ילטפו אותן'. רב אחד לא ליטף תחקירנית אחת אף לא פעם בשש שנות 'שומר מסך'. ' אגב, ב'כלבוטק' זה קורה כל הזמן'".
אז למה "ארץ נהדרת" עשו את המערכון?
"יש לי כל מיני מחשבות למה. כי יותר קל לפחד מרפי גינת, שאז התחיל בדיוק להיות עורך 'ידיעות אחרונות', מאשר מאמנון לוי, ועד לסתם עצלות מחשבתית. יכול להיות שאפילו סתם, הם עשו כבר מערכונים על גינת, אז עכשיו החליטו לעשות על אמנון לוי. זה אפילו לא היה נגדי. התקשר אלי העורך של'ארץ נהדרת' מולי שגב, לפני השידור, ורצה לצלם את המערכון על הסט שלי. הוא חשב שזה מחמיא לי, את מבינה? ".
הוא אמר לך על מה יהיה המערכון?
"בוודאי! ואמרתי לו, 'מולי, אתה השתגעת? בחיים לא היה דבר כזה ב'שומר מסך'!', אז הוא אמר,'עזוב, בחייך, זה כאילו צחוקים, עניינים'. הוא הזכיר איזשהו סיפור שבעלת עסק פרטית הוטרדה מינית על ידי גובה של מס הכנסה, ואנחנו צילמנו. אמרתי לה לפני כן בפירוש שלא תיתן לו לגעת בה, ובסוף הוא כן נגע בה. אז מולי אמר לי,'הנה, אבל הוא כן נגע בה במקרה ההוא'. אז אמרתי לו, 'אבל זו לא תחקירנית שאני שלחתי, הוא לא הפשיט אותה, הוא רק ניסה לנשק אותה, זה בכלל לא דומה למה שאתה מדבר עליו'. אבל יש מיתוס" (מולי שגב בחר לא להגיב - נ.י).
איך אתה היית מגדיר את "שומר מסך", אם היית צריך לשים לידה שתי מילים במדריך השידורים?
"תוכנית אקטואליה אזרחית".
כלומר?
"בואי נלך על הביקורת הכי נפוצה נגדי, שאני מתעסק בנוכל הקטן. 'הנוכל הקטן! למה אתה מתעסק בנוכל הקטן?', אבל - וזה ההסבר שלי לכך ש'כלבוטק' ו'שומר מסך' הן תוכניות כל כך מצליחות - אנחנו חיים במדינה שהמשטרה לא מתפקדת בה. אין שום סיבה שמישהו שנפגע על ידי נוכל ילך למשטרה, כי המשטרה לא תעשה כלום, זה ברור. אז באים אלינו, ויש איזושהי הרגשה של מיצוי צדק, לא רק לנוכל הפרטי שמופיע בטלוויזיה אלא לכל האנשים שמרעילים לנו את החיים בכל מיני נבזויות קטנות".
אבל לתפיסה של אינסטלטור כזה או אחר אין באמת ערך, מלבד הבידור. עם כל האקשן והמצלמות הנסתרות.
"את אומרת לי, 'אמנון, אתה לא עושה צדק ב'שומר מסך', אתה מוכר אשליה של צדק'. נכון . אבל מה האלטרנטיבה? שאפילו לא תהיה אשליה של צדק? שלא לדבר על סיפורים גדולים מאוד שהבאנו מתחילת העונה: החברה שעובדת על קשישים, התחקיר על חברת 'קר' עם פנינה רוזנבלום, חברת המזון 'מזרח ומערב' שמזייפת תוויות, פזגז וסופרגז שעובדות על הלקוחות בנושא של העברת ברז גז, וכמובן התחקיר על אסם. זו עבודה עיתונאית פר-אקסלנס, ואני מאוד גאה בה".
פר-אקסלנס או לא פר-אקסלנס, את עיקר האש בעונה הנוכחית חטפה "שומר מסך" אחרי התחקיר על חברת "קר",שהבטיחה ללקוחותיה כמות בלתי מוגבלת של טיפולים להסרת שיער, מאוחר יותר החליטה להגביל את מספרם ואחר כך הפנתה אותם אל פנינה רוזנבלום, שעימה חתמה החברה על סוג של שותפות עסקית. תחקירני "שומר מסך" נשלחו אל משרדה של רוזנבלום, שהתעצבנה מאוד, וסירבה לאפשר להם לצאת מהחדר עם הקלטת שצילמו. רוזנבלום אף פנתה לבית המשפט בטענה שאינה קשורה לחברת קר ובניסיון למנוע את השידור, אך בית המשפט לא השתכנע, והאייטם בגון צהוב- פלטינה שודר בקול תרועה רמה. הטענה העיקרית כלפי לוי היתה שרכב על גבה הסלבריטאי של רוזנבלום וגירה אותה לפרובוקציה.
את הביקורת הזו לוי אפילו לא מתיימר לנסות לקבל בשוויון נפש. "מתי פנינה רוזנבלום אמרה, 'למה לא פניתם אלי, הייתי מתראיינת?', מתי? רגע אחרי שהיא מבינה שהיא יצאה מביכה בצילום הסתר. אם היא היתה אומרת ברגע הראשון, בצורה רגועה, 'תקשיבו, אני לא מוכנה עם מצלמה נסתרת, תבואו אלי עם מצלמה גלויה, אני אתראיין', היינו עושים את זה, ולא היה נוצר סיפור. אבל היא התפרעה, ופתאום נוצר סיפור אחר בכלל".
לא היית מרוצה שהוא נוצר?
"אם אני אתפשט פה עכשיו ואקפוץ על השולחן, הסיפור יהיה יותר טוב. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שהיא באמת ירתה לעצמה ברגל".
התחושה היא שהדגש על מה שקורה מסביב, בדרך לתחקיר, בא על חשבון התחקיר עצמו. שהדרך והאקשן חשובים יותר מהמטרה.
"אני חולק עלייך ב-180 מעלות. זה לא הופך את התחקיר לפחות רציני אם יראו את ישיבת המערכת שבה עוסקים בו. תשמעי, אני עשיתי פה מהפכה. התוכנית הזאת היא בלי אולפן, היא סרט דוקומנטרי של 40 דקות. את יודעת שאין דבר כזה בטלוויזיה? אנחנו מראים את היחסים בינינו, אנחנו מראים את מאחורי הקלעים, אנחנו מראים את עבודת ההכנה. זה שינוי קונספטואלי מהותי, אבל אין לזה שום קשר לבידור".
אז מה זה נותן?
"זה יותר צנוע. אני לא בא אליכם, הצופים, וצועק שככה הם הדברים, כמו חלק מתוכניות התחקירים, אלא שככה הם לדעת אמנון לוי וצוותו. הגיע אלינו מידע, בדקנו, זה מה שנראה לנו שיש. בעיני זה יותר אנושי, להביא את זה עם הלבטים ועם הכשלים. זה לא דבר אלוהים חיים, זה בסך הכל דבר אמנון לוי ".
נא להמתין לטעינת התגובות
