ביבי קינג

יוני בינרט חושב שדי להביט ברשימת נבחרי השנה של 'קשת' כדי להבין שאנחנו על סף אסון גדול. סליחה, אנחנו כבר בתוכו

יוני בינרט | 7/9/2007 2:13

האמת היא שקל מדי לרדת הארדקור על טקס "אנשי השנה" שהפציץ את עינינו ואונותינו העייפות אמש. כמעט מפתה לחשוב על איזו זווית אחרת לכתבה, משהו חיובי ורענן אבל אני פשוט לא מצליח. רציתי לומר משהו על הבמה המוענקת לפעילים החברתיים המסורים שהתחרו על תואר "איש השנה בעשייה חברתית", על הבחור המקסים שמארגן מסעות קניות של תושבי המרכז בשדרות המבועתת והמתפוררת, על שמץ התקווה לה זכתה קריית שמונה מוכת האבטלה בזכות הצלחת קבוצת הכדורגל שלהם. רציתי אבל אני לא מצליח. ריח הבאשה שעולה מהרווחים שבין נקודות האור האלו, המעטות מדי, הכניע אותי. בא לי להקיא.

חוסר הרלוונטיות והתוחלת המשוועים של הטקס והתארים שהוענקו בו במרקם התרבותי-פוליטי-חברתי מוכה הבינוניות, הרוע והחידלון בו אנו חיים בולטים מדי לעין. הטקס משיג את המטרה ההפוכה לזו שיצא להשיג, מוצא את עצמו מתנפנף כמו כרטיס אדום ענק לחברה שנוהגת לטפוח לעצמה על השכם פעמים רבות מדי ובשל כל הסיבות הלא-נכונות. ידעתם שזו השנה הכי טובה לקולנוע הישראלי מאז ומעולם? הישג מרהיב למדינה בה יותר ממיליון אנשים קמים מחר בבוקר כשהם רעבים ללחם, מדינה בה ראש הממשלה מודיע חגיגית על 80 שקלים אקסטרה בחודש עבור קשישים ניצולי שואה כאילו מדובר בסנוקרת ישירה.

מספיק להציץ לרגע בנבחרת העגומה שמרקיבה (זו לא טעות דפוס) את המועמדים לתואר "איש השנה בפוליטיקה": ביבי, אהוד ברק, אולמרט, ציפי לבני, ארקדי גאידמק. לא בא לכם לבכות? הייתי אומר לכם שאנחנו על סף אסון גדול, בכל תחומי חיינו, אבל זה יהיה שקר. אנחנו כבר בתוך האסון הזה, ושאלוהים ירחם על נשמותינו.

טקס אנשי השנה ערוץ 2

בסך הכל מנסים למכור עוד סוודר

הרי "קשת" לא באמת מתעניינת בחקיקת שמותיהם של הפעילים החברתיים, התרבותיים, הספורטיביים והפוליטיים שבלטו במהלך השנה הזו אלא בכר הרייטינג הנרחב שמזמנת להם ההזדמנות בעוד ישראכארט ו"רנואר" מחכים בהפוגות ומבקשים למכור לכם עוד סוודר או חוב לבנק.

כנראה שגדי סוקניק, שסוף-סוף פטר אותנו מנוכחותו העצית בחדשות ערוץ 2, לא באמת מבקש לחזק את האלוף במיל. דורון אלמוג על פעילותו החברתית החשובה אלא לרפד את כיסיו שלו בעוד כמה מאות בטרם יצמיד את פניו הזחוחים לפרסומת כזו או אחרת לבנק כזה או אחר, נצמד בציפורניו למזבח הטלוויזיה ממנו פרש כדי "לעשות לביתו".

יובל

סמו, מתוק ומצחיק ככל שיהיה, לא תרם את כישרונו הניכר למשדר אלא בכדי לכבוש עוד מעוז בדרכו להפוך למאמי/קונצנזוס לאומי סטייל אסי כהן (שזכה - ובצדק גמור – בתואר "איש השנה בטלוויזיה"). כנראה גם שאף אחד מהם לא באמת שם זין עלי, עליכם, על בעל המכולת משדרות או על קרנית גולדווסר ובעלה אהוד שנמק אי-שם זמן רב יותר משנוח לאיש מאיתנו לחשוב. לאף אחד מהם לא אכפת. גם לנו לא. אני יושב כאן ומקליד למען עצמי, כדי שיהיה כסף לסיגריות, לשכ"ד, לאלכוהול. הלוואי ויכולתי למצוא את העוז והמסירות שדרושים בכדי לצאת ולעשות משהו, לשנות משהו. הלוואי והייתה לי האהבה הדרושה.

טקס אנשי השנה ערוץ 2

אז הנה לכם

אבל אלה לא חדשות גדולות. אני לא הראשון שמספר לכם כמה כולם מסביב חארות, איך החלום הציוני האידיאליסטי של מקימי המדינה הפך לסיוט חור-התחת המסואב בו אנו חיים היום, לבור השופכין המצחין מחרדה בו אנו נושמים אוויר מזוהם, חיים בפחד, מגדלים את ילדינו לשנאה ומשחררים אותם לעתיד כשהם חמושים בפלאפון דור שלישי, באגוצנטריות הרציונאלית של עידן המחשב ובהישגיות הרצחנית של אנשים שהתחנכו במדמני התופת הקפיטליסטית. את זה אתם כבר יודעים.

את זה אתם כבר מרגישים בכל פעם שאתם מדליקים טלוויזיה לצפות בסבל של מפורסמים בערוץ E! (אנה ניקול? נרקומנית שמנה ורודפת בצע. מגיע לה), בתחקיר חושפני של "בולדוזר" על מערכת הבריאות החולה או סתם בחדשות. כולנו צפים באותם מים רעים, מנסים נואשות לשאוף קצת מהאוויר הצח שלמעלה בעודנו בועטים ברגלינו באלה שצפים מתחתינו, מנסים לעקוף, לשרוד, לנצח. כולנו קורבנות של המקום והזמן האלו, כולנו אשמים באותה מידה.

אז הנה לכם, אנשי השנה של 'קשת' 2007, כפי שנבחרו ע"י הצבעת הצופים בבית: אניה בוקשטיין היא אשת השנה בקולנוע, שחר פאר היא אשת השנה בספורט, משה איבגי הוא איש השנה בתיאטרון, אריק ברמן הוא איש השנה במוזיקה, דורון אלמוג איש השנה בעשייה חברתית, אסי כהן איש השנה בטלוויזיה, ביבי איש השנה בפוליטיקה. ביבי. אנחנו בחרנו, אנחנו נשלם. מגיע לנו.