אחד נגד מאה
למרות הסברה הרווחת שרשימות הן מפלטם של קלגסים תרבותיים, ובאווירת חגיגות 25 שנה להולדת ה-CD, רון מיברג ניגש למשימה ובוחר את מאה שירי הרוק של כל הזמנים. חלק ראשון מתוך ארבעה, ההוראות לטוקבקיסטים בפנים. לגזור ולשמור לנכדים
פעם היינו המלכים הבלתי מעורערים של "טאואר רקורדס", "וירג'ין" ו"HMV". לא ראיתם אוהדים בעלבתים יותר מאיתנו שעה שהידסנו, עקב בצד אגודל, במעברים שפיתו אותנו, שרקו לעברנו, הפשילו מכנסון לוהט וקפצו אל תוך סל הקניות. גרסת הבמאי של "הוואלס האחרון"? מי בא לאבא. הפקות חדשות עם שירים נוספים של אלבומי "הלהקה"? קדימה הפועל. אנתולוגיה אולטימטיבית של ג'ון לנון? הוצ'י מאמא. היום אנחנו מסתובבים כמי שהובסו במלחמה. איננו קוראים קירילית; לא יודעים מי זה 50 סנט; חושבים שקניה ווסט זה שם של תחנת סבוויי. כאשר רוצים לרצות אותנו, זורקים לנו איחוד חד-פעמי של לד זפלין וסיבוב הופעות של ואן האלן. בהנחה שעם הישמע צלילי הפתיחה של "מדרגות לגן עדן" נשפריץ בהיסטריה.
בגילנו הזיכרון כבר לא מה שהיה, אבל נדמה שמתחילת השנה רכשתי שני אלבומים. רישומם כה נידח, שאינני זוכר מה היו. בימים אלה ממש אני נערך נפשית לקראת תחיית המתים. החדש של ברוס ספרינגסטין. החדש של ג'ון פוגרטי. האוסף של דילן והחדש של ניל יאנג. ב"ניו יורקר", עיתון שאינו טועה בהגדרות תרבותיות, הקדישו בשבוע שעבר 150 מילה לספרינגסטין ופוגרטי. ביחד. אני אוהב את פוגרטי ואת קרידנס קלירווטר. אבל להתייחס לספרינגסטין ולפוגרטי בנשימה אחת, זה שיבוש אכזרי של המשפט האלמותי שהכריז על זריחת ספרינגסטין לפני 32 שנה. "שמעתי את ספרינגסטין החדש וקוראים לו ברי מנילו". עולם הרוק שבו אנו כלואים כה דפוק, שאפילו את פיל ספקטור, ההוא מקיר הסאונד, אי אפשר היה להרשיע ברצח. הנה חולה נפש שממש מתחנן למאסר עולם ו-12 מושבעים שלחו אותו הביתה.
אינני בטוח שרשימות אינן מפלטם של נבלים. במקרה הטוב, הן קסרקטינים של קלגסים תרבותיים. רשימות הן ניסיון לערוך שיטור אלים בטעמו ובהעדפתו התרבותית של הזולת. לפחות כך היה פעם. בשנים האחרונות גדל פער התיווך הבין-תרבותי ונוצר מצב שבו יש באזכור צנוע ולא מעיק של שירים ואלבומים גדולים, יותר שירות לאומי מאשר הפצצות שמיכה. אין נקודות זכות רבות בלחלוק עם הזולת את רשימות ההעדפות האישיות של 100 השירים הגדולים של הרוק.
הנה מה שאפשר להגיד על זה: אין שחורים. אין מספיק אנגלים. קאנטרי ופולק זה לא רוק. אין מספיק נשים. אין הומואים. איפה רית'ם אנד בלוז. ורוק כבד. ומתקדם. וביורק. מצד שני, רשימה כזאת באה לעולם לא בקלות דעת. לא כקפריזה. כמובן שהיא משקפת טעם אישי. מי שמחפש טעם של תוכנת מחשב, שילך לרשימות של רולינג סטון ומגזינים
אילו הייתי תמים, הייתי מצפה שאחרי ארבעה פרקים ניתן יהיה לקיים דיון פורה, ביקורתי, אינטליגנטי, אולי אפילו מאתגר. אבל אני לא. הודעתי במערכת שקללות ודברי נאצה לא יתפרסמו כאן בתגובה, רק בשל זכותו של הטוקבקיסט להיות בהמה. המינימום שאני מצפה מגולשים זה שישקיעו בתגובות שלהם מה שאני השקעתי ברשימה. ושיספרו עד מאה לפני שהם שולחים.
הרשימה תתפרסם בארבעה חלקים. המחבר שומר לעצמו את הזכות להפסיק את פרסומה בכל שלב בו יתרשם שהיא מזיקה ואינה משיגה את מטרתה המוצהרת. בכל פרק יופיעו 25 שירים. מ-100 עד 1. שיר מס' 100 אינו הכי פחות נחשב ושיר מס' 1 אינו השיר הגדול של כל הזמנים. מחבר הרשימה עומד לרשות המעוניינים – באמצעות אתר זה – לספק מידע שיעזור להשיג את האלבומים בהם הופיעו השירים ברשימה.
החיבור בין הגיטרה של רובי רוברטסון, קולו החם והנוגה של ריק דאנקו והסקסופון של גארת' הדסון, מעולם לא היה שובר ומכמיר לב יותר מאשר בשיר האיטי והמורכב הזה; המאזין לו מוזמן למרר בבכי מבלי לחשוש שהחבר'ה ילעגו לו.
הקשיבו לשיר כאן
להקה של אלבום אחד, וחצי סיבוב הופעות, הבהירה לאריק קלפטון ולסטיב ווינווד, שכל העולם במה וזו אינה גדולה דיה עבורם; למרות הגרסה החשמלית שראתה אור שנים מאוחר יותר, השיר הוא כל מה שהמונח אקוסטי אמור להיות לרוקנרול.
הקשיבו לשיר כאן
מודעות אקולוגית לא היתה ברומו של עולם כאשר שר כריס ריאה על נהר מבעבע חומרים רדיואקטיביים; זאת אחת הפעמים הנדירות שנגן גיטרה בריטי (שאינו מרק קנופלר) מצא גרוב טקסני שהצליל שלו לופת את המאזין בגרונו.
הקשיבו לשיר כאן
כאשר אלוהי גיטרה מתעייף מלהוכיח איזה תותח סולואים הוא ומוריד הילוך, אם יש לו מזל מישהו כותב לו שיר כמו זה; חוץ מהמנגינה הכובשת בהתכוונותה המלודית, אין מילים כאלה יותר: "לאחרונה אני מדבר בשנתי/אין לי מושג מה יש לי לומר".
הקשיבו לגרסאת אנפלאגד כאן
על פי אמות מידה מקובלות, כולל תוחלת חיים, הם לא התקרבו לרולינג סטונס; מי שתפיסת עולמו רחבה יותר ממה שאומר לו רואה החשבון שלו, חייב להודות שהיו רגעים – וזה אחד מהם – שהפייסס גרמו לסטונס להודות לאלוהיהם שמיק ג'אגר היה כה יותר ממולח מרוד סטוארט.
הקשיבו לביצוע לייב כאן
בשנה שעברה נפרטה ההופעה המיתית הזאת, "ג'ו קוקר וכלבים שוטים ואנגלים", לקופסת-זיכרון בת 5 דיסקים; גם מי שמעדיפים לנתר רטובים במזרקת המגלומניה הזאת, ייאלצו להודות ששום דבר אינו נוגע בקרסוליו של "המכתב" במסירתו של קוקר.
הקשיבו לשיר כאן
עייף, נלחם על חייו ומשלם בכל נשימה על סגנון חיים הרסני, כיבה ג'ון פיליפס, מחבר השיר ומנהיג האמהות והאבות, את השמש בהמנון שבגללו קליפורניה כה מאוכלסת; אם גרסת ערש הדווי לא תגרום לכם לבכות, זה הזמן להפסיק לחפש דמעות ברוקנרול.
הקשיבו לשיר כאן
אף על פי שמקובל לחגוג באלבום הזה את "אתה לא טוב" ו"ווילין", שיר האהבה האיטי הזה עם הקול השני וכניסה עיבודית מבריקה של בנג'ו, הוא כל מה שמי שהחמיצו את ימי גדולתה של לינדה רונדסטט היו אמורים לשמוע בזמן אמת.
הקשיבו לשיר כאן
כשג'ון לונג בולדרי מת לפני כמה שנים ניתן היה לצופף את כל שנכתב עליו על קליפת ביצה ועדיין היה נשאר מקום לתנ"ך; אף על פי שהחמיץ את התהילה מכל כיוון אפשרי, המנטור המוזיקלי של רוד סטוארט, אלטון ג'ון, ג'ף בק ואחרים, היה אחד הקולות המקוריים ברוק הבריטי והאלבום הראשון שלו שרק לאחרונה ראה אור ב-CD שובה לב מהשיר הראשון לאחרון.
קראו את מילות השיר כאן
הם עדיין מתגלגלים מכוח האינרציה, אבל ללא האחים טוי וטומי קולדוול, מקימי הלהקה והבולטים בחלליה, מרשל טאקר היא הד קלוש לעברה; עם החליל, כיפוף המיתרים, השירים הנפלאים והאלתורים הג'אזיים, הובילה הלהקה את מתקפת הנגד הדרומית במחצית הראשונה של שנות ה-70' ותקעה את דגל הקונפדרציה מעבר לגבול מייסון-דיקסון.
הקשיבו לשיר כאן
שני מוזיקאים גדולים וגיבורי גיטרה שרוב הזמן צריך היה להפריד ביניהם בכוח, הפנו עורף לשיקול דעת, הקימו להקה ואף יצאו לסיבוב הופעות; לפני שניל יאנג נטש את סטיבן סטילס כדי לא לחזור, הם כתבו את השיר הזה שהזכיר את ימיה הגדולים של באפלו ספרינגפילד.
הקשיבו לביצוע של ניל יאנג לשיר כאן
לפני שהפכה מהפרחה הנהדרת ביותר בתולדות הרוק לאישה עם שליחות, הוכיחה שריל קרואו כי היא מבינה בנפשו של גבר לא פחות משהיא מבינה בהתגייסות למלחמה בסרטן השד; שיר שחובה להניח עליו ראש כאשר נדמה שנגמר תפקידה של הגיטרה החשמלית.
הקשיבו לשיר כאן
בקונצרט הוקרה לפועלו המוזיקלי של ג'ים קפלדי המנוח שראה אור ב-DVD בשבוע שעבר, נרשם ניסיון נוסף לשורר בשבחה של טראפיק, אחת הלהקות הבריטיות הגדולות והמתוחכמות של כל הזמנים; ספקות רבים מקבלים תשובה כאשר שר סטיב ווינווד את "מר פנטזי היקר".
הקשיבו לשיר כאן
זה תמיד היה שיר גדול (שלא לבלבל עם שיר לא רע בעל אותו שם מאת אלטון ג'ון), אבל תחת כנפי השראתו של ווילי נלסון, ואחרי שליאון ראסל ונלסון מרימים לו ליד הרשת, נותן ריי צ'רלס את אחד הרגעים הגדולים של חייו; נלסון מוחה דמעה מעיניו משום שצ'רלס היה כבר חולה ומת זמן קצר לאחר מכן.
הקשיבו לשיר כאן
כאשר נמאס מהחזה החלק של רוג'ר דלטרי ומרינוני הפדופיליה על פיט טאונסנד, ניתן להתרענן עם אחד ההמנונים האפקטיביים, המקפיצים והשווים את משקלם באגו; אינך זקוק למושבעים כדי להבין ש"טומי" היה חימום כלים נחות ל"מי הבא".
הקשיבו לשיר כאן
אם ייצא לכם פעם להיקלע לקטטה שהנושא שלה הוא ריפ הגיטרה הגדול בהיסטוריה, הפרידו בין הניצים, חלקו כמה סטירות והסבירו בסבלנות שמה שעשה כאן קית' ריצ'רדס ב-G פתוח ובחושים של חתול אשפתות, זה להגדיר מה יכולה גיטרה חשמלית לעשות אחרי שכל הווירטואוזים הלכו כבר הביתה עם אצבעות מדממות ולסת נעולה.
הקשיבו לשיר כאן
אף על פי של"ליטל פיט" יש את המצבה הקטנה ביותר בבית העלמין ללהקות לא נחשבות בישראל, את השיר הזה שרים אפילו נהגי משאיות בסיבובי סדום; לוואל ג'ורג', נגן הגיטרה והסולן, מת ממנת יתר, כמה צפוי ועצוב.
הקשיבו לשיר כאן
אפשר להתווכח האם הבלדה היפהפייה הזאת שייכת לרפרטואר של "פרדת הממשל" או "האחים אולמן", אבל כיוון שמחברה וורן היינז משתתף לסירוגין בשני ההרכבים, ההיגיון הבריא גורס האחים; שם הוא מקבל אסיסט משובח מדרק טראקס.
הקשיבו לאסיסט כאן
הדרך לגן עדן רצופה גוויות צעירות, ואם אתה פוסע ברכות תוכל לשמוע את ההרמוניות הנפלאות, המנעדים הקוליים, העיבודים הגאוניים והמלודיות הליריות, שהותירו את בריאן ווילסון מחזיק בציפורניים בשפיותו מול מותם של אחיו קרל ודניס.
צפו בהם כאן
כאשר נדמה כי האלבום הלבן נושל מגדולתו נוכח התהילה שנקשרה בסרג'נט פפר ובאבי רואד, כל מה שיש לעשות זה להאזין לשיר המופתי הזה מאת ג'ורג' הריסון, להופעת האורח של אריק קלפטון ולדיאלוג הגיטרות ביניהם.
הקשיבו לשיר כאן
קרטיס הנסון ביקש להשתמש בשיר קיים של בוב דילן לסרטו "נערי הפלא"; במקום זה קיבל בדואר שיר חדש מדילן שאינו מפסיק להתגנב, להתחמק ולהתחכם, בדיוק כאשר דילן, קורבן מנוע-קר-בבוקר, היה זקוק לבעיטת יקיצה עצמית בישבן.
צפו בדילן לייב כאן
בפברואר 1967, לפני שאפשר היה לצייר את קווי המתאר של "הקיץ של האהבה", הצליחו ניל יאנג וסטיבן סטילס, כחלק מבאפלו ספרינגפילד, לפלס דרך בתוך האנדרלמוסיה שנוצרה מהמפגש הנפיץ בין וייטנאם לקליפורניה, ג'ונסון לטימותי לירי; "משהו קורה כאן", שר סטילס על רקע גיטרת פעמוני הכנסייה של יאנג, "לא ברור מה".
הקשיבו להם כאן
במהלך שנה אחת, 1970, הקליטו הגרייטפול-דד שני אלבומים אלמותיים: "אמריקן ביטוי" ו"וורקינגמנ'ס דד"; מעולם לא היה השילוב העילאי בין יכולותיהם החשמליות, האקוסטיות, המלודיות והרוקיסטיות כה מוכח ומובהק, כמו בשיר הזה.
הקשיבו לשיר כאן
ממרחק הזמן והעדכונים הקוסמטיים קל לשכוח איזה יוצר מגוון ונדיר היה רוד סטוארט; בעיקר בשירי אהבה מתוחכמים, מילולית ומוזיקלית, שבמצעים הרכים שלהם התפלש סטוארט מבלי לעורר את הדחייה שאפיינה את הקריירה המאוחרת שלו.
הקשיבו לשיר כאן
רגע לפני ששקע אל מלנכוליה קלטית ושירי אמונה דתית, פיזז ואן מוריסון פעם אחרונה (כמעט) על הגבעות הירוקות של מורשתו כשהוא מפזר שמחת חיים ואהבת הזולת בכל אשר נגע.
הקשיבו לשמחה הזו כאן
כאשר אתה מחטט בערמת הדציבלים המחרישים של קצפת בחיפוש אחרי השירים שבנו את המיתוס, לא תמצא יותר מחמישה-שישה; "חדר לבן" הוא הבכיר שבהם.
הקשיבו לשיר כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
