מה אדום ומתחיל בזי"ן? זאגאט כמובן
מדריך זאגאט למסעדות ניו יורק, התנ"ך של הקולינריה בתפוח הגדול יצא החודש במהדורה חדשה, המוכיחה כי הניו יורקרים נאמנים מאוד למסעדות שלהם, ולא יעזור שום מפח נפש כלכלי, מבטי אימה ומדד דאו ג'ונס צונח - הם פשוט רוצים את מה שתמיד היה
בינתיים ולזמן קצר בלבד, משתעשעים עדיין בניו יורק במציאות וירטואלית שבה הכול נראה ומתנהג כמו לפני היום שבו צנח הדאו ג'ונס מתחת ל-8,000 נקודות ואנשים התחילו להסתכל בערגה בחלונות האטומים ובוורידי הידיים הסגורים. ניו יורק תמיד הייתה כמו הטיטניק. גם כשהיא טובעת היא טובעת בסטייל.
הנחת עבודה של כמה סועדים שיצא לי להתחכך בהם, הייתה שאת השורות החסרות של שליטי היקום המלקקים את פצעיהם, ממלאים תיירים. אני מכיר תיירים, כולל מישראל, ואלה לא סועדים שמשכיבים מאתיים דולר לארוחה לזוג או 400 דולר למשפחה. תיירים הם אנשים בעלי תקציב המחלקים את זמנם בין כרטיס הכניסה לאמפייר סטייט בילדינג ולמחזמר בברודווי לבין ארוחות זולות ומזינות. אלא אם הם תיירי אוכל, ואז שאלת התקציב אינה רלוונטית ממילא.
אודה ואף אתגאה שגם אני שבתי השבוע אל שורשיי הסוציאליסטיים מהשכונה. כל אחד וגבולותיו. אינני מאמין שאני אומר את זה, אבל השבוע התגנב טעם רע לאידאה שאפשר להמשיך לגהץ כרטיסי פלסטיק, לבלוס בשר אדום ולשתות יין יקר, כאילו שהאפוקליפסה הכלכלית היא בעיה של מישהו אחר.
זה לא קשור לאובמה או למקיין. זה קשור להגינות אנושית בסיסית. כאשר מאות אלפי אנשים מושלכים מבתיהם מכיוון שאין ביכולתם לעמוד בתשלומי משכנתה, גם אם התעצלו ולא קראו את האותיות הקטנות, אינני חש בנוח להתענג על נתח בשר שמשפחה של ארבעה יכולה לגור תחתיו.
מיד כשהגעתי לניו יורק דוממתי מנועים. לא ביקשתי מבתי המקומית לפזר בשמי הזמנות רסס. ובסך הכול לא נתתי את דעתי על היכן ומה אוכל. אולי זה שלב מבורך בהתפתחותי האבולוציונית האטית. מהעריסה לערש דווי בעשר דקות.
אל תוך התמהיל הדליק הזה, כהרגלם באוקטובר מדי שנה, השליכו נינה וטים זאגאט, יועצי הסעודות של שליטי היקום, את מדריך הבורדו שלהם למסעדות ניו יורק (וערים אחרות).
"מישלן" הצרפתי החרה החזיק אחריהם באותו שבוע, עם הגרסה הצפרדעית למסעדות ניו יורק. בעוד שה"זאגאט" הפופוליסטי והפופולרי הוא למעשה סקר שנתי המתקיים בין 38,000(!) אלף סועדים המדרגים כאלפיים ממסעדות ניו יורק לאורך ולרוחב, למעלה ולמטה, לפי פופולריות, השתייכות אתנית, שכונה וכדומה, והוא משקף, לרוב נאמנה, את המסעדות החדשות והוותיקות ואת מיקומן האמיתי ביקום האוכל הניו יורקי, ה"מישלן" שולח חבורת סועדים אדומת חוטם וצרובת ושט המפשפשת בניו יורק על פי ערכים פריזאיים ומייצרת מדריך יהיר, מנותק וחסר תועלת.
הקטגוריה הזאגאטית המשכנעת ביותר לטעמי היא רשימת 50 המסעדות הפופולריות ביותר בכל שנה. ככל שהרשימה הזאת משוועת לאקלקטיות ולניידות, בסופו של דבר היא אינה מנפה את המסעדות הוותיקות שהתקבעו בתודעת הסועד הניו יורקי כביתו השני. מבט ברשימה החדשה חיזק את תחושתיי.
בין 50 המסעדות הפופולריות מצאתי לפחות 20 שהצדיקו את מיקומן ברשימה כבר לפני עשר שנים, בימים שבהם התגוררתי מרחק 30 דקות נסיעה מהעיר והבולמוס היה דלק המטוסים שלי.
רק כדי לסבר את החך, המסעדות הבאות שומרות על איכותן לפחות עשר שנים: יוניון סקוור קפה עדיין במקום הראשון מבחינת פופולריות. סעדתי בה בשנה שעברה, אבל איני ראוי להביע דעה משום שהארוחה נקטעה באכזריות כאשר חברי מישראל התעלף בשירותים (לפני החשבון) וניסיתי להשיב אותו לחיים בלי להזדקק לאמבולנס ואשפוז שהיו אוכלים את התקציב שלו בקיבוץ לשנה שלמה.
גרמארסי טאוורן המצוינת במקום השני. באבו ההיפר פופולרית של מריו בטאלי במקום השלישי, על אף שבטאלי מנהל כעת שש מסעדות לפחות ורוב הזמן הוא בדרכים עם ידידתו גווינית' פאלטרו.
כל המסעדות הבאות, בהמשך ישיר, סוגרות עשר שנים או יותר: לה ברנארדין של אריק ריפרט, גות'אם בר אנד גריל של אלפרד פורטאל, ז'אן ז'ורז' בטראמפ טאואר, דניאל של דניאל בולו, פיטר לוגר בברוקלין (שאם עליי לשוב ולהסביר מה היא עדיף לי להצטרף לתור הקופצים), בולי-מדיסון פארק 11,
בלתזאר, שם דווקא אכלתי השבוע בלי להזמין מראש. הביסטרו האמריקני הזה בנוסח הצרפתי שומר עדיין על השיק המיוחד שלו, על לחם נפלא ואוכל מצוין. מאתיים דולר לשלושה ללא בקבוק יין נראה לי לפתע עניין ברוטלי ביותר ולא משעשע.
בהמשך הרשימה, עם דילוגים קלים על חדשות במצעד, אפשר למצוא את רוזה מקסיקנו המצוינת שנתנה לנו כתף קרה השבוע ודרדרה אותנו למאיה שהתרחשה בה קריסה מצערת, אוריאול, נובו, קרמיין, פלידיה, פאם, פישולין, אקווגריל, טבלה, שאנטרל, אקוויט, איל מולינו, קפה דז ארטיסטס ומסה גריל.
ספירתי העלתה שב-25 מתוך 50 הפופולריות בניו יורק, סעדתי במהלך העשור האחרון, רובו בסוף שנות ה-90. הנתון הזה מעורר מחשבה בדבר נאמנותם של תושבי ניו יורק למסעדות שהם אוהבים. בדבר הקושי של מסעדות חדשות לפרוץ לתוך הרשימה באופן מיידי. בדבר תוחלת החיים הגבוהה יחסית של מסעדות בניו יורק, בהשוואה לתל אביב למשל.
עם גרסת אינטרנט ומחשב יד ושאר חידושים, ה"זאגאט" נשאר לטעמי המדריך האולטימטיבי למסעדות ניו יורק. גם אם את המלצותיכם אתם שואבים ממקומות אחרים, אין כמו המדריך הזה, הנכנס לכיס הפנימי של המעיל כמו חמאה לכריך, לעזור לכם לבחור את הארוחה הבאה במסעדה טובה קרובה למקום שבו ירדתם מהמונית בטעות והכול נראה זר ולא מוכר. 30 שנות הצלחה אינן משהו שקל להתווכח איתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
