אל תקרא לי אשכנזי
החברה הישראלית מזהה את "הבעיה העדתית" מאז ומעולם עם המזרחים. ואז הגיע הסרט "אשכנז" וביקש להפנות את המבט: אם מישהו פה זקוק לטיפול, אלו הם האשכנזים
את הסרט ביימה רחל לאה ג'ונס, ילידת ארה"ב שעלתה לארץ בילדותה, והפיקה אסנת טרבלסי. זה אולי נשמע סטיגמתי, אבל לא בטוח שסרט כזה היה עולה בדעתו של, נגיד, גבר יליד קיבוץ מהצד החיוור של הסקאלה, בשר מבשרה וכיו"ב, בוגר יחידה קרבית שמצביע "שינוי" וממלמל לפעמים בשיחות סלון ש"הם גנבו לנו את המדינה". לא בטוח שהוא היה מרגיש צורך כמו זה שחשו ג'ונס וטרבלסי לחתור תחת המובן מאליו הישראלי: החלוקה בין "אשכנזי" ל"מזרחי", בין "שייך" ל"אחר", ואם לדבר בן גוריונית לרגע, בין "מלח הארץ" ל"אבק האדם" לסוגיו.
מאז הקמת המדינה נתפסו ה"אשכנזים" – מילה שמסתמנת בסרט, בתגובות של הרבה מהמרואיינים, כמילה כמעט גסה – כ"נטולי מאפיינים עדתיים", מה שהלך די טוב עם תחושה של "בעל הבית". זאת בשעה שהמזרחים ממלאים, ברחוב הישראלי וגם באקדמיה, את תפקיד ה"אחר האולטימטיבי", תחת הכינוי הלכאורה אוביקטיבי "עדות ישראל". המגמה הזאת חלחלה גם לסוציולוגיה, שבמשך שנים חקרה את "האחר" הישראלי, המזרחי, והקפידה שלא להפנות את אותו מבט אל עצמה – אל המאפיינים האתניים של האשכנזיות, וגם אל הקומפלקסים של להיות אשכנזי.
והקומפלקסים, אח, הקומפלקסים. כאלה לא חסרים: להיות "אחר" באירופה, אחר ונחות עד כדי השמדה, לפתח תסביך נחיתות ושנאה עצמית, לעבור שואה ולהכריז על "תקומה" באמצעות מדינה חדשה ותוך דיכוי עם אחר. נכון, זאת ההיסטוריה, אבל זה גם נשמע כמו חומרים לטיפול ממושך. בכלל לא בטוח שפסיכולוג יספיק.
אחת ההחלטות המעניינות שלקחו יוצרות הסרט היא המזיגה בין דוברים רהוטים בעלי משנה סדורה, לבין מרואיינים אקראיים שג'ונס פוגשת ברחוב. הערבוב הזה לא רק שומר על דיאלוג בין המחקר לבין המושאים שלו, אלא גם מבהיר שהאשכנזיות, כמו שניכר בסרט, היא לא רק מושא מחקר אלא גוף חי ונושם, גם אם מודחק: משהו שעם כל "חוסר הרלוונטיות" שחלק מהמרואיינים טוענים לו, עדיין מעורר סנטימנטים. כך, למשל, פוצח אחד המרואיינים בשירה ספונטנית ביידיש, אחר מספיד את השפה הנשכחת בדמעות, ויש גם מי שמכריזים ש"די, זה כבר לא קיים היום", אבל משחררים צרור של דימויים נלווים מהמאגר למושג אשכנזי. מתוך כל אלה עולה העדתיות כמשהו מודחק, נושא לא לגיטימי בשיחות סלון, שאם כבר מזכירים אותו – עליו להצטמצם לפולקלור זול, ולבדיחות של צביקה הדר על הג'חנונים של בועז מעודה.
והנה בא הסרט וחותר תחת הפולקלוריזציה של השיח העדתי. בדיוק כמו בסלוגן ההוא, זה לא ייגמר אם לא תספר, אפשר לראות את הסרט גם כאקט תראפויטי, שלא רק שובר טאבו, אלא גם משכיב על הספה, לראשונה, דווקא את מי שנחשב עד כה ל"בריא" של החברה הישראלית. וכאן בדיוק מצוי המהלך החתרני של הסרט: אם המזרחים נתפסו כ"חולה", כ"בעיה העדתית", כ"עולים" שצריך לקלוט, ואצל הוגים חשוכים במיוחד גם כ"טעוני טיפוח", הרי שהאשכנזי הובנה כ"בריא", כ"קולט", כ"מודל הנכון". והנה בסוף הסרט, כשהאורות נדלקים, דווקא האשכנזי שכוב על הספה. הגישה אמנם אמפטית – ניכר שהיוצרות נזהרות
המצלמה עוברת בין כמה דוברים באתרים שבחרו/ נבחר עבורם. סמי שלום שטרית מדבר ליד קברו של קלמן כצנלסון, מחבר "המהפכה האשכנזית", ספר גזעני מימי ראשית המדינה על ידי פובליציסט מטעם עצמו. ואילו ג'מאל זחאלקה מצטלם בכניסה לקיבוץ, שם מתגלמת בעיניו האשכנזיות בצורתה המובהקת ביותר, על גדרותיו ומדשאותיו. "הרי מי שגירשו אותנו וגזלו את אדמותינו לא היו המזרחים שצועקים מוות לערבים במשחקי כדורגל, אלא האשכנזים של קום המדינה", הוא מוסיף, יודע שיש לו ביד פוטנציאל חומר נפץ, שממוסס את הממלכתיות הישראלית המדומיינת לרסיסים, דווקא מפני שמדובר באבחנה חותכת כל כך.
גם הדוברים האחרים מצטרפים, כל אחד מהזווית שלו, לפרויקט החדשני "האשכנזיות – קווים לדמותה". חלקם עושים זאת תוך הנגדה למזרחיות (כמו העיתונאי שאול ביבי), או תוך ניתוח הרחוב הישראלי (ד"ר אורנה ששון לוי, שמדברת על "אשכנזים קיבוצניקים שעד הצבא לא ידעו מה הם"). קצת חסרה התמקדות ב"תסביך הייהודי-אשכנזי" הדחוי, אותה תחושת נחיתות שפיתחו האשכנזים המזרח-אירופים, שהיהודים הגרמנים תמיד ראו בהם את האח הנבער והלא מפותח, ואת ההשפעה של הקומפלקסים ההם על היחס למזרחים בישראל. פרופ' דניאל בויארין מתחיל לגעת בזה, אבל אין מספיק זמן להכל. מצד שני, אולי מספיק לגדול במשפחה מעורבת, שהצד המזרח-אירופי שלה היה תמיד יותר כפרי, והרבה פחות משכיל ו"מודרני" מהצד המזרחי, – כדי לדעת כמה הקטגוריות האלה חמקמקות. וכמה "אשכנז", כמו "המזרח", גם הוא תוצר של הבנייה תרבותית. אז איפה אדוארד סעיד האשכנזי? טוב, אולי אין לו ממש אינטרס לצאת מהארון.
"אשכנז" : יום שבת, ערוץ 8, 21:50
נא להמתין לטעינת התגובות
