מי רצה להיות מיליונר?
יועץ השקעות, דוגמנית, סטודנט למשפטים והילרית מגיעים לאי בודד. זו לא בדיחה, לגמרי לא. תשאלו את פרנסי ערוץ 10, שהשקיעו סכום חסר תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית בעונתה הראשונה של "הישרדות". ריאיון ראשון ובלעדי עם ארבעה מהמתמודדים
"הישרדות", על כל מאפייני הריאליטי שבה, מביאה איתה רוח קרב שלא אפיינה אף תוכנית מציאות על המסך המקומי. בואו נאמר זאת כך: אם בארצות הברית למדו להפריד את השבטים לגזעים שונים (שחורים, אסייתים, היספנים ולבנים) רק בעונה ה-13, הרי שבגרסה הישראלית לא הזדקקו לכך כלל וכלל. כל הרפש, שמאפיין אותנו מדי יום ביומו במגרשים הפוליטיים, החברתיים והלאומיים, נשפך לעין המצלמות כרבע שעה לאחר סיומו של אות הפתיחה. מאבקי כוחות, בריתות אינטרסנטיות, הבדלי מעמדות, שוביניזם ומילטריזם - כולם מותזים לעינו של הצופה, משל היו החומרים הבסיסיים שעליהם מושתתת התרבות המקומית. 20 מתמודדים הגיעו לאיים הקריביים כדי להתחרות על פרס בשווי של יותר ממיליון שקל. רמת הערפול שנשמרה סביבם הפכה את כל הבאזז סביב התוכנית לעצום עוד יותר, וכל מתמודד שנחשף הפך לאייטם לוהט. כך קרה שאחת המתמודדות, שפלטה יותר מדי פרטים על אודות ההפקה, מצאה עצמה מיד מחוץ לשורותיה של התוכנית. מתמודדת חלופית הוצמדה לקבוצה. הטיסה יצאה לדרך.
בואו ותכירו את ארבעת ה"שורדים" בחשיפה ראשונה בהחלט: ורה ליכטס (26), סטודנטית לאדריכלות ודוגמנית. על פי הגדרות ההפקה מדובר במרוקאית בעלת מבטא רוסי ודם חם, בצירוף קוצים בתחת ויופי נדיר. לשם שינוי, ההפקה לא משקרת. עוד בגזרת הצעירים: עומר גלעדי (25), סטודנט למשפטים במכללת רייכמן, להלן האינטרסנט חסר הלב. אם לשפוט על פי הדברים שייאמרו כאן
תגידו, נורא שעמם לכם בחיים? מה הביא אתכם לשעבוד הזה של חודש וחצי באיים הקריביים?
ורה: "אני אישית מאוד רציתי ללכת לתוכנית כזאת כבר לפני הרבה זמן. שמעתי על זה עוד קודם. אתה לא יכול לעבור את זה לבד. אתה יכול לנסוע להודו ולהיות בתנאים לא תנאים, אבל אף אחד לא יכול להכריח אותך לא לאכול, לא לשתות וללכת עירום כל היום. זה היה מין אתגר עצמי כזה. הסיבה השנייה היא שסיימתי ארבע שנים של לימודים ורציתי טיול. ראיתי את הפרומואים ואמרתי לעצמי 'למה לא לנסוע לקריביים'. היה לי חבר שרצה שאבוא איתו לדרום אמריקה, אבל בסוף הוא נסע לשם לבד ואני נסעתי לאי".
מושיק: "הבת שלי ראתה את הפרומואים של התוכנית והחליטה שבא לה להירשם בעצמה. תוך כדי זה היא החליטה לרשום אותי ואפילו לא הודיעה לי על זה. היא פשוט הייתה בטוחה שאני אתקבל. אז אמרתי לעצמי: 'אני כבר בן 46, בסופו של דבר הבן אדם זוכר את הדברים הלא שגרתיים שקרו לו בחיים', והלכתי על זה". אלישבע: "לא שמעתי על הפרומואים, אבל הבת שלי (לא אילנה) החליטה שאני חייבת ללכת לתוכנית הזאת ואמרה לי 'אמא, זה פשוט תפור עלייך'. כשהודיעו לי שהתקבלתי היו לי ממש יומיים להתכונן והכול היה נורא לחוץ, אבל אני נורא אוהבת הרפתקאות".
עומר: "ידידה שלי נרשמה לזה והתחלתי לחשוב אם אני בכלל מתאים לכל העניין הזה של טלוויזיה ומדיה שכל כך רחוקים ממני. אז רק כדי שתעזוב אותי הלכתי לאודישנים וידעתי שאם אני אלך לזה, אני אתקבל. כשהודיעו לי שהתקבלתי התחרפנתי קצת. במובן מסוים אתה הולך אל הלא נודע. אני זוכר שהתחלתי לעשות חישובים כמה זה מיליון שקל לחלק לשעות על האי".
בבסיס של "הישרדות", כמו בלא מעט תחרויות ריאליטי, עומדת מסכת של לחצים פסיכולוגיים שמוציאה מהמתחרים המון רוע. לא חששתם לחשוף את השליליות הזאת מול עמך ישראל?
אלישבע: "אני חייבת להגיד שאני מאוד חוששת. לא נוח לי עם זה שכל הציבור בישראל יראה אותי ויביע את דעתו. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאם זה ייראה רע אני פשוט אקום ואעזוב את הארץ. זהו. יש לי ילדים, יש לי פציינטים. אני צריכה לעבוד איתם. אני ממשיכה את החיים שלי גם אחרי הריאליטי. לא יכולתי להיות בתוכנית בן אדם אחר וברור שיש לי גם צדדים פחות חיוביים".
ורה: אני חושבת שבאופן מסוים, כשהצופה רואה את המתמודד בתוכנית הוא לא חושב עליו כעל שחקן. הוא רואה מולו בן אדם. אם הבן אדם מתפרץ, צועק ומרביץ בתנאי לחץ, זה כנראה טמון באופי שלו. זה לא משהו שהופיע בעקבות המצב הנתון. ללא ספק, זו התוכנית שמראה הכי הרבה את האופי של המתמודד. חוץ מזה, כל העניין של המצלמות מפסיק לתפוס בשלב מסוים, אתה פשוט מתחיל להתעלם מהם". מושיק: בסופו של דבר, מי שאתה זה מי שאתה. המצלמות אולי יגרמו לך להתנהג בדרך מסוימת למשך יום או יומיים, אבל אחרי יומיים האני האמיתי שלך מתגלה".
עד כמה האופי הישראלי נכנס לתחרות?
מושיק: "בסופו של דבר נוצרה כאן בבואה של החברה הישראלית. יש דיבור של הצבא ויש את הדיבור הזה של ה'מאמי'".
ורה: "זה גם שכונה וזה גם פלוגה. זה גם שירים בעברית ופתאום נכנס גם כל הקטע של היהדות כי ככל שאתה נמצא רחוק, אתה יותר רוצה להתקרב. זה משהו שמאחד את כולם. אני חושבת שאם היו שמים מול קבוצה ישראלית קבוצה אמריקנית, הישראלים היו מנצחים די בקלות". אגב , רעיון מצוין למפיקי העונה הבאה. גם הישרדות, גם ציונות. רק רצוי לבחור עם אחר להילחם בו. הצרפתים עוד פנויים?
ביסודה של תוכנית המציאות עומדת הנחת יסוד פשוטה. במערכת היחסים האינטרסנטית עומדות שאיפותיהם של מפיקי התוכנית (רייטינג) אל מול התמורה שניתנת למשתתפים בדמותם של פרסום ומערך יחסי ציבור שיהפכו אותם תוך דקות לאייטמים הכי לוהטים במדורי הרכילות. אלא שאם להסתמך על דעתם של הרביעייה, נראה שאף אחד מהם לא ממש מבין לקראת מה הוא הולך. כשהם נשאלים האם הם מוכנים לוותר על חייהם הפרטיים בחודשים הקרובים, הם נכנסים ללחץ. סוף-סוף.
מושיק: "לפני שבוע הייתה לי יומולדת ושאלו אותי איזו מתנה אתה הכי רוצה לקבל, אז אמרתי שהכי בא לי שישרפו את כל החומר המצולם של התוכנית. רק בגלל הפרסום. כשנכסתי לזה הבנתי את עניין הפרסום, אבל לא הבנתי עד כמה. אני תמיד ברחתי משם והיום אני מבין עד כמה זה מפחיד".
עומר: "אני מעולם לא חשבתי להופיע בשער של איזה עיתון. אני בטוח שהיו אנשים שהגיעו לשם מהסיבה הזאת בדיוק, אבל אני מאמין שכשזה יגיע נתמודד עם זה".
ורה: "האמת, כשהלכתי לתוכנית לא חשבתי על זה. החוויה עמדה לנגד עיניי. יש לי קצת רקע של חשיפה כי אני מדגמנת, אבל גם את זה עשיתי כחלק נלווה לחיים. אני חוששת מזה לא מעט כי גם ככה מציקים לי ברחוב, אז עכשיו זה יהיה עוד יותר. גם ככה חבר שלי מתעצבן על זה שמתייחסים אליי כל הזמן ולא אליו". מושיק: "מעניין למה".
ורה: (צוחקת) "בדיוק נכנסתי לחדר כושר השבוע ואיזה מישהי אמרה לי שהיא ראתה אותי בפרומואים לתוכנית אז אמרתי לה 'כן, כן', והמשכתי ללכת. זה נורא מביך אותי".
אלישבע: "האמת שכל עניין הפרסום פחות מטריד אותי. אני אומרת שאם עד עכשיו הייתי האמא של אילנה אז אולי עכשיו יכירו אותי בזכות עצמי. זה הדבר שהכי לא משפיע עליי. אני גרה במקום קטן אז גם אם יטרידו אותי, זה לא יהיה למשך הרבה זמן".
אחרי כל המסע שעברתם, מה לדעתכם התכונה שהכי נדרשת ל"שורד"?
עומר: "לדעת לשקר".
מושיק: "אני חושב שצריך מזל. המון מזל. יכול להיות שאיתך יהיו חמש בנות, שיאכלו את האוכל שאתה צד להן ויישבו במאהל שבנית להן, אבל בסופו של דבר הן יתאגדו נגדך כי אתה מסכן את היכולת שלהם לשרוד את התוכנית".
ורה: "אתה חייב לדעת להיות נוח עם כולם. היום אתה יכול להיות כיסא, מחר אתה ספה ויום אחרי זה אתה בכלל עמוד תאורה. לדעת להיות מגבת טובה למי שצריך וגם לדעת את מי ואת מה לנגב".
ורה, את הולכת להיות מוצגת כאחת הכוסיות של הסדרה. עומר, אתה תוצג כתחמן גדול. אתם לא חוששים מהטייפ קאסטינג?
עומר: "יש לי שאלה אליך. אם אני אתן לך היום דמות מ'השגריר', אתה חושב שתזכור את הטייפ קאסטינג שלה? אני לא חושש מזה בכלל. נראה לי שאם אתה לא רוצה שיתייגו אותך בתור משהו, אז אל תעשה דברים שאתה לא עומד מאחוריהם. אתה לא יכול יותר מדי להסתיר את מי שאתה".
מושיק: "זה החשש הכי גדול שלי. אם אתה מסתיר משהו יכולים להפוך את זה למשהו אחר ולבנות לך דמות שהיא לא אתה. אני הייתי במאה אחוז מושיקו. אם הדביקו לי כל מיני דברים, למרות שלא נראה לי שהם יעשו את זה, זה יהיה נורא".
ורה: "לאורך כל החיים שלי, בכל מה שעשיתי, עוד לפני התוכנית ואחריה, אני תמיד עומדת מאחורי המילים שלי ואף פעם לא הייתי עושה משהו שאתחרט עליו בהמשך".
אחרי כל התלאות שעברתם שם, למדתם דברים חדשים על עצמכם?
מושיק: "פתאום הבנתי כמה אני תמים. זה לא שאני בא מעולם קל במיוחד. אני רגיל לעבוד בעולם של שקרנים ורמאים, אבל פה זה היה לגמרי אחרת. יש לך איזה חבר טוב שאתה סוחב איתך כבר המון זמן על הכתפיים, והוא מסתכל לך על הלבן של העיניים ומשקר אותך. זה משהו שאתה לא מסוגל לתפוס. אגב, זה גם היופי של התוכנית".
עומר: "בוא נגיד שאם יש לך איזה בן ברית ואז החברות הזו עומדת למבחן שבה יוחלט אם אתה הולך או שהוא הולך, ימכרו אותך תוך שנייה, בלי לחשוב פעמיים. למדתי שאסור להיות בטוח ושצריך לגדל עוד זוג עיניים. האי לוקח אותך לנקודת קיצון כזאת שפתאום אתה מבין עד כמה אתה לא יודע שום דבר על העולם".
ורה: "אני פתאום קלטתי עד כמה הגוף שלנו חזק. אתה יכול לא לישון, אתה יכול ללכת עירום, אתה יכול בלי לחם, בלי חמאה, בלי כלום. הבנתי שהגוף שלי מסוגל להרבה יותר ממה שחשבתי. הרי ישנו שם כמעט בלי בגדים, בגשם, ואף פעם לא היינו חולים. בלי שום תנאים אתה חי ושורד. זה שאתה עוד לא עיכלת את זה, לא אומר שהגוף שלך לא הבין את זה. אתה יכול לחיות ממים ואורז במשך חודש ועוד להמשיך ולהיראות טוב".
אתם כבר יודעים מי הודח ומי עבר מה. איך תשמרו על הסודות האלה במשך כל העונה?
מושיק: "יש דווקא משהו מאוד נוח בזה שיתבעו אותנו אם אנחנו נספר דברים על התוכנית, כי ככה אתה עונה לאנשים שאתה פשוט לא יכול לספר כלום".
ורה: "ברגע שאתה חוזר לשגרה, אתה מתחיל קצת לשכוח מזה. יש דברים יותר חשובים מאשר לספר מי עשה מה ואיפה. ההישרדות היומיומית הופכת לחיים שלך. ללכת לעבודה, להרוויח כסף, לשלם חשבונות. בעיות בתוך המשפחה".
עומר: "חברים יודעים שאסור לך לספר אז הם ממילא לא נורא שואלים. אבל בתכלס, אני בקשר עם החברה מהאי. שם אנחנו פורקים את כל מה שעברנו. זו הדרך הכי טובה להוציא. טחנו את כל מה שקרה שם מכל הכיוונים ולמרות כל התככנות, נוצרו שם קשרים מאוד טובים. נהיה חברים גם באזרחות. כשאתה רואה אנשים שבוכים בפרומואים, זה לא עניין מזויף. אתה פשוט נכנס לכאלה פינות שאתה לא באמת יודע איך לצאת מהן. ומי שלא היה שם, פשוט לא יבין אותך".
או-קיי. לקראת סיום, בואו נדבר רגע על מה שלא בהכרח יראו לנו בפריים-טיים. הרי כל שהצופה הממוצע רוצה לדעת זה מי שכב עם מי, מתי, כמה ולמה. זרקו איזו עצם.
מושיק: "אחרי שלושה ימים, הראש שלך מתחיל לחשוב רק על הישרדות".
ורה: "לא ממש אצל כולם".
מושיק: "נכון. לא ממש".
עומר: "אתה באמת רואה שם הכול ואתה מדחיק את זה, כי אתה עסוק כל הזמן בלחפש אוכל. הייתי רעב שם בטירוף. אם יש קרבה שם, היא הרבה יותר לשם ביטחון. אתה לא נוגע שם באף אחת חודשיים, אז אם מישהי שמה לך יד על הכתף, אתה כבר עף למקומות אחרים".
ורה: "זה קצת כמו רושם ראשוני. בהתחלה יש לך עוד סטיגמה, אבל לאט-לאט אתה מבין שהתחברת עם מישהי שהיא די מכוערת. התכונות משחקות תפקיד הרבה יותר מרכזי".
על האי הבודד, עם המתמודדים, היתושים והתככים, היו גם רופא ופסיכולוגית בשירות ההפקה. עבודה, מתברר, לא חסרה להם. גם פיזית (חום, דלקות, רגל שבורה, חתך מסכין) וגם נפשית (משברים, משברים ועוד משברים). אפילו הרופא, ששירת כראש ענף הטראומה בצה"ל במלחמה האחרונה, נדהם מהקושי הרב
"המשחק מרתק כי הוא כל כך לא צפוי. אתה לא יודע מה ילד יום", בורקות עיניה של הפסיכולוגית איילת פלוס, כשהיא נזכרת השבוע איך בילתה שמונה שבועות על אי מנותק מהציוויליזציה במסגרת צילומי הגרסה הישראלית של "הישרדות". "זה עניין אותי ברמה המקצועית כי זה מאתגר. במצב כזה לפסיכולוג יש המון עבודה", היא מוסיפה.
אל צוות הצילום והמועמדים שהרחיקו עד לרפובליקה הדומיניקנית כדי להראות לכם שגם אנחנו, הישראלים, מסוגלים לאכול חרקים חיים על מחושיהם, להיעקץ מיתושים ענקיים, להירטב בסופת גשם טרופית מעיקה ולהתבוסס בבוץ עד הברכיים, הצטרפו שני אנשי מקצוע, רופא ופסיכולוגית, שמצאו את עצמם בשטח עסוקים ביותר במתן מענה מהיר ויעיל לבעיות שצצו כפטריות לאחר סופת הוריקן קאריבית.
בעבור ד"ר אמיר בלומנפלד (46) זו לא הייתה התנסות ראשונה בשטח. במלחמת לבנון האחרונה הוא עדיין שירת בצבא כראש ענף טראומה במפקדת קצין רפואה ראשי. אחרי שהסתיימה המלחמה החליט בלומנפלד לתלות את הסטתוסקופ ועבר לעבוד בתחום ההיי-טק. ל"הישרדות" הוא הגיע דרך קשרים עם חברים מהפקת התוכנית. "כשהציעו לי להצטרף התלהבתי מאוד", הוא מספר. "בעיקר מהחדשנות, מההתנסות, מהרעיון לבנות את הקונספט הישראלי של התוכנית, מהסיטואציה שעשויה להיות קשה ומאתגרת. נסעתי עם ההפקה לרפובליקה הדומיניקנית והייתי איתם שם חמישה שבועות. היה איתנו גם רופא צעיר נוסף ושנינו יחד בנינו את התוכנית הרפואית. האחריות בעצם הייתה עליי".
מה כללה ההכנה שלך?
"ראשית היה צורך בהתכוננות אישית של כל איש צוות ומועמד. בנינו לכל אחד תוכנית שמתאימה לו. הצוות קיבל הדרכה של מה שצריך לעשות והמשתתפים, בנוסף להדרכה, נתבקשו לעבור בדיקות שונות כולל בדיקות דם ובדיקת שיניים, כדי לוודא שנוסעים אנשים בריאים ושלא נזדקק לטיפול רפואי מסובך במהלך השהייה שם. היו גם מתמודדים שנפסלו בגלל בעיות רפואיות. בנוסף, ניסינו להעריך באילו בעיות אנחנו עשויים להיתקל שם. לא היו לנו קווים מנחים. אבל מצד שני ידענו שהרפובליקה הדומיניקנית היא מדינת עולם שלישי עם שירותי בריאות של העולם השלישי ועם מעט נכונות של המקומיים לדבר אנגלית. נערכנו בהתאם מבחינת ציוד ותרופות. הרעיון היה לספק את כל שירותי הרפואה בכוחות עצמנו, ולהשתמש כמה שפחות בשירותים המקומיים, אבל כגיבוי הכנו מראש רשימה של כל מרכזי הרפואה הנחשבים באזור. יצרנו קשר חוזי גם עם מרכז רפואה גדול במיאמי, ארצות הברית, כדי שאם נזדקק נוכל לקבל אפילו הטסה אליהם, אם ייווצר מקרה חירום. גם מד"א עזרו לנו מאוד ונתנו לנו בהשאלה ציוד החייאה. קנינו גם תרופות רבות. חיסנו את כל המועמדים וגם לקחנו תרופה נגד מלריה".
השתמשו באמת בשירותיך במהלך השהייה שם?
"בהחלט, לא הייתי מובטל. היו בעיות אצל הצוות של כל מיני מחלות. הייתה אפילו מישהו ששברה את הרגל והיה צורך לגבס אותה. בשביל זה השתמשנו בשירותים המקומיים. בעיקר נתקלנו בחום, בדלקות בדרכי השתן והיה גם בחור מהצוות שהתעלף. היו גם פציעות קלות תוך כדי הצילומים. אחד המתמודדים נפצע מסכין וטיפלנו בו. היו שניים שהתעלפו והיה צורך לאושש אותם ולדאוג שלא יתייבשו. היו גם בעיות של עקיצות יתושים. לשמחתי לא נאלצנו להפסיק את השתתפותו של אף אחד בעקבות בעיה בריאותית".
אתה היית מוכן להשתתף בתוכנית כזו?
"בחיים לא. אתה צריך סוג מסוים של אישיות וסוג מסוים של מוטיבציה כדי לעבור את מה שהם עוברים. זה לא פשוט. צריך להתמודד עם המון קשיים, גם פיזיים וגם מנטליים. לי אישית זה לא מתאים".
היה לך פייבוריט בין המתמודדים?
"לא ממש, האמת. לא הייתי כל כך בתוך המשחק (צוחק). היה לי פשוט חשוב שכולם יצליחו ללכת ולעשות את כל הדרך. אבל במשחק ממש לא התעמקתי".
חווית רגע מפחיד או מסוכן שם?
"כן, היה לי רגע כזה. כשהייתי צריך לטפל באחד המתמודדים שנפצע מהסכין, הייתי צריך להגיע אליו בסירה קטנטנה והים סער מאוד. הגלים היו בגובה של שלושה מטרים והבחור המקומי שהשיט את סירה היה בגיל בר מצווה בערך. זו הייתה חוויה לא נעימה בכלל".
כמי שנכח שם, עד כמה הריאליטי הוא באמת ריאליטי?
"לא ראיתי שם שום דבר מבוים. לא ראיתי למשל שאמרו למישהו לריב עם מישהו. לא היו דברים כאלה. צילמו את הדברים כמו שהם קרו".
הפסיכולוגית איילת פלוס, שהתלוותה אף היא אל צוות ההפקה והמתמודדים, מסכימה עם הדברים. "אני לא אשת טלוויזיה, אבל אני יכולה להגיד שהחוויה של ההישרדות שלהם היא מאוד אותנטית", היא אומרת. "גם אם הם בחרו להגיע לשם, יש פעם גדול בין מה שאתה מדמיין שיקרה לך לבין מה שקורה בפועל. וכתוצאה מכך נוצרים משברים רגשיים. אתה נכנס למצב של שוק. זה מצב רגרסיבי קלאסי. יש רגרסיה בתנאים פיזיים שמביאה לרגרסיה בתנאים נפשיים. הכנה נפשית יכולה לעזור לך, אבל היא לא תחליף להתמודדות עצמה".
איילת פלוס (32), עורכת דין ופסיכולוגית, שוקדת בימים אלה על עבודת הדוקטורט שלה, שממנה לקחה פסק זמן של שמונה שבועות וטסה עם הפקת התוכנית לרפובליקה הדומיניקנית. "תחקירנית של ההפקה שאלה אותי אם אני מעוניינת להצטרף", היא נזכרת, "להתנתק מהחיים לחודשיים, והסכמתי. מהיהכרות שלי עם הפורמט האמריקני ידעתי שיש בזה משהו קוסם מצד אחד, אבל מפחיד ומאתגר מצד שני. זו חוויה שהיא רב חושית. הניתוק מהיומיום הוא הכי קשה, גם לצוות ובעיקר למתמודדים".
איך תרמת שם להעלאת המורל?
"הישרדות זו חוויית אקסטרים. התוכנית הזאת לוקחת בן אדם מהיומיום המוכר והבטוח שלו ושמה אותו בתנאים קיצוניים של קושי, של חוסר ודאות, של התמודדויות שאנחנו בחיים הרגילים לא נתקלים בהם. מדובר בטלטלה נפשית ורגשית מאוד גדולה. ולפורמט מהסוג הזה נדרש פסיכולוג".
ובאמת היו משברים רגשיים גדולים?
"אני לא ממש יכולה להיכנס ספציפית למקרים מסוימים בגלל צנעת הפרט, אבל כן, היה צורך לסייע לא מעט. אני כן יכולה להגיד שלא חסרים משברים רגשיים. כל שלב בתוכנית מזמן התמודדויות רגשיות אחרות. יש תרגום של הקושי הפיזי שהם חווים שם לרמה הנפשית, שזה חרדה קיומית ומצוקות שונות כשאתה לא יודע מה תאכל ואיפה תישן ומה יהיה איתך ביום הבא והיתושים מציקים לך. יש המון נקודות משבר קשות. יש בזה גם המון תחושות של בדידות כי הם מתחרים אחד בשני. מעבר לזה אנשים מתחילים להתגעגע הביתה, למשפחה, לילדים. יש משברים בין אישיים בינם לבין עצמם. כל מגוון האמוציות האנושיות נמצאות שם".
היית מסוגלת לעבור חוויה כזו בעצמך?
"אולי, לא יודעת. לא בטוח. זו התמודדות מאוד קשה בכל רובד שהוא. אתה צריך להיות בנוי לסוג כזה של חוויה".
אובדן הכרה, היסחפות בסערה ויתושים מהגיהינום. ארבעת המתחרים מספרים על נקודות השבירה הכי גדולות שהיו להם במהלך הצילומים
טינה: את אחת המשימות צילמנו במקום שהצריך הפלגה של כ-40 דקות בסירה מחוף לחוף על האי. בדרך חזרה, מאוחר בלילה, כשכולנו יחד על הסירה, אנחנו מבחינים באופק בסערה מתקרבת. זאת הייתה ממש תחרות - אם הסערה תתפוס אותנו בדרך או שנספיק להגיע לחוף. הסערה ניצחה. נרטבנו עד לשד עצמותינו, הרוחות הכו בסירה ללא רחמים, כל גל כמעט הפך אותה, הקור היה בלתי נסבל. זו בהחלט הייתה נקודת שבירה בשבילי. חזרנו לחוף סחוטים - פיזית ונפשית. מבחינתי זו הייתה נקודת שבר אמיתית, אלה היו התנאים הפיזיים הקשים ביותר שחוויתי אי פעם ולא הייתי בטוחה שאצליח לעמוד בעוד חוויה כזו.
עומר: הלילה הראשון היה לי מאוד קשה. הגענו לאי בבגדים ספוגים במים ולא היו לנו בגדים להחלפה. היה קר מאוד, כולנו קפאנו והחלטנו לישון צמודים אחד לשני כדי להתחמם. לא ידעתי איך אני עובר את הלילה. לפנות בוקר הגיעה מכת יתושים. אלפי יתושים עטו עלינו - בשיער, באוזניים, בעיניים. הם לא דומים ליתושים בארץ, הם קטנטנים, המקומיים קוראים להם "He He", והעקיצות שלהם מתנפחות ומגרדות הרבה יותר. הלילה הזה גרם לי לתהות אם עשיתי את הדבר הנכון כשהחלטתי להשתתף בתוכנית.
ורה: היה לי מאוד קשה להתרגל לתנאי השינה. גם המשימות היו קשות, אבל חוסר השינה הקשה עליי הרבה יותר. בארבעת הלילות הראשונים לא עצמתי עין. ישבתי על בול עץ והסתכלתי על האחרים ישנים. ביום הרביעי, אחרי משימה, חזרתי למאהל השינה והתעלפתי. איבדתי את ההכרה. התעוררתי אחרי שש שעות, קבורה בתוך החול. באותו רגע, כשהתעוררתי, אמרתי לעצמי - בתקופה הקרובה לא תהיה לך שמיכה, לא סדין, גם לא מגבת, ואת חייבת ללמוד להסתדר בלי. אין ברירה.
מושיק: מאחר שגילי כמעט כפול מזה של מרבית המשתתפים בתוכנית, מהר מאוד הבנתי שאני צריך לעבור תהליך "התיילדות" מזורז, כדי להצליח להתחבר לקבוצה. הבעיות שהם מתמודדים איתם בחיים שונות משלי - הם מתמודדים עם לימודים ושכר דירה, ואני מתמודד עם ניהול עסק ועם גידול ילדים. לא יכולתי לצפות שהם יתנהגו כמוני, מהסיבה הפשוטה שאין להם את ניסיון החיים, אז הייתי חייב לסגל לעצמי צורת חשיבה של בן 25. העברתי את עצמי תהליך שלם של התנהלות, וזה לקח זמן ולא היה פשוט. מצאתי את עצמי מתעניין בתחומים שלא התעניינתי בהם שנים, מדבר על נושאים שכבר הפכו זרים לי, אפילו משתטה לפעמים. כשהיו שיחות על הגעגועים לכלבים שנשארו בבית, למשל - לך תסביר שמרגע שנולד לך ילד, הכלב כבר פחות מעניין.
"הישרדות" האמריקנית סוחבת בעלייה כבר 14 עונות. תוסיפו לזה שלל הפקות מקומיות וחיקויים מסביב לעולם, וקיבלתם את פורמט הריאליטי המצליח בהיסטוריה
הלהיט הטלוויזיוני ששמו "הישרדות" הגיח לאוויר העולם ב-31 במאי 2000, כשבארצות הברית שודר הפרק הראשון בהנחיית ג'ף פורבסט. האמריקנים מצאו את עצמם מהר מאוד מכורים: התוכנית הפכה לשיחת היום, הולידה תעשיית מזכרות (והימורים) ענפה, וגרפה רייטינג ממוצע של יותר מ-18 אחוז . נתון סביר אם מדובר בישראל - נתון מדהים אם מדובר באמריקה.
עלות הצילום של כל פרק מוערכת בכ-700 אלף דולר. בעבור שידור סרטון פרסומת של 30 שניות בתוכנית הגמר של העונה הראשונה גבתה הרשת 600 אלף דולר. תעשו לבד את החישוב ותגלו שמדובר בהרבה מאוד מיליוני רווחים.
ברשת המפיקה, סי-בי-אס, הבינו שיש להם שלאגר ביד, ומכאן ועד ל-14 עונות שכבר צולמו בהפקה האמריקנית הדרך הייתה קצרה. העונה הראשונה צולמה על אי מבודד בבורנאו בשם פלאו טיגה. מאז נדדו השורדים בין היתר לערבות אוסטרליה, הסוואנה הקנייתית, איי תאילנד, איי המרקיז, יערות גוואטמלה, איי קוק, איי פיג'י ואפילו סין, ששם צולמה העונה האחרונה. המנחה ג'ף פורבסט, אגב, עדיין שם.
מובן שלא רק האמריקנים אוהבים את פורמט הריאליטי המצליח. תחנות טלוויזיה בכל העולם, מבריטניה ועד פקיסטן, מאוסטרליה עד דרום אפריקה (ומובן שגם באירופה), הפיקו גרסאות משלהן לתוכנית. כך למשל זכה צוות ההפקה הישראלית לפגוש ברפובליקה הדומיניקנית את ההפקה של "הישרדות" בולגריה, שצולמה באותו זמן באזור. בחלק מהמדינות רכשו תחנות הטלוויזיה את הזיכיון האמריקני לשם "הישרדות" (כמו בערוץ 10), וחלקן הפיקו גרסאות דומות, אך בשמות אחרים.
הדוגמנית הישראלית מורן אטיאס דחתה לפני כמה חודשים הצעה להשתתף בגרסה האיטלקית של "הישרדות". באיטליה נקראת התוכנית "האי של המפורסמים", ומתמודדים בה אך ורק סלבז בתנאים של אי בודד. ממקורביה של אטיאס נמסר אז כי אף שהוצע לה סכום של חצי מיליון אירו בעבור השתפות בתוכנית, היא החליטה לוותר על החוויה והסבירה: "חשוב לי להתמקד עכשיו בתחום המשחק".
נא להמתין לטעינת התגובות
