ולי לא אכפת

בדומה לבני דורו, גם בעז בנאי נשמע מבוגר יותר מאבא שלו. אבל לו, עושה רושם, יש יכולת לפרוץ את המחסום. בינתים, "כל השבוע מרגיש כמו שבת" נשאר רק בגדר פוטנציאל

רוגל אלפר | 4/1/2008 10:38

גם בעז בנאי הוא תוצר נאמן של התקופה. גם אליו אפשר להצמיד בטבעיות מושגים אופנתיים כמו "אישי" ו"רגיש". כן , הסינגל החדש שלו, "כל השבוע מרגיש כמו שבת", הוא שיר אישי ושיר רגיש, די עדין, מהורהר ונוגה, משהו על אהבה שלא צלחה. והלחן מלודי, קליט מאוד, מתקתק לעתים. והעיבוד מתון וההפקה מאופקת. והגיטרה החשמלית לא תוקפנית, וקלידי הפסנתר נשפכים ומלטפים, ושטיח המיתרים מרוח מאחור. וזה שיר לא מקורי במיוחד, שנשמע די מוכר מהרגע הראשון. והמילים ליריות ונעדרות תעוזה. וכל העסק מקצועי ומהוקצע כדבעי. ושום דבר פה לא מאתגר את האוזן.

ובכל זאת, יש בו משהו, בבעז בנאי. ויש משהו בשיר הזה. מזדקר ממנו איזה זיז שנתקע בנשמה ומרומם אותו מעל מדמנת הבנאליה הרדיופונית. אף שכמקובל בקרב בני דורו, ב"כל השבוע מרגיש כמו שבת" מתעלם בנאי מהנוף ומההוויה הישראליים ומתעלם מהמציאות הישראלית, מתכנס בעצמו, מתרכז במרחב "האישי" ו"הרגיש". בסגנון השירה שלו יש הדים להגשה הווקאלית של אביתר בנאי. בקול שלו יש אותה איכות קריסטלית, מזוקקת, גבוהה, שברירית. אותה עוצמה חדה וקטיפתית.

כשהוא שר בפזמון "ולי לא אכפת/ כל השבוע מרגיש כמו שבת" הוא מצליח לסחוף, לגעת, להפעיל את מאזיניו. זה פזמון מושחז. בכלל, השיר זורם יפה, בנוי היטב, עם מעברים יעילים, והנגנים שמלווים אותו נשמעים כמו להקה, יושבים מהודק, מייצרים סביבה מוזיקלית משמעותית שעוטפת את בנאי.
מובן שזה עדיין בלתי מספק. טרם מתעלה לדרגות אמנותיות גבוהות. יותר מדי קונבנציונלי וצפוי מראש. לא יותר מנחמד. המילים הן בוסר, משקל נוצה. אבל מתוך השיר הזה מבצבצת איזו רמיזה שבבנאי גלום פוטנציאל להישגים משובחים יותר. אם הוא רק ישתחרר מפסקול התקופה. אם הוא רק ייצא מעמדת ה"זה לא אומר לי כלום", שעליה הוא שר, וה"אני לא מתייסר על מה שלא מסתדר" וה"חלומות גדולים/ רגעים דלים/ זה לא אומר כלום בשבילי".

כל הנתק הרגשי הנורא קולי ונורא טרנדי הזה, הבועתיות, האדישות שהיא רוח הזמן, הוויתור מראש על תהומות ועל פסגות, ההתנהלות באיזה מישור סתווי ומלנכולי שמונע מראש אמירות נוקבות, תובנות, התפרעות רגשית ואמנותית, קיצוניות באופני המבע, התמודדות אמנותית ממשית עם החיים. העמדה הזאת היא מחסום.

בנאי חייב להבין שבשיר כזה הוא מצמצם מאוד את ספקטרום החוויה האנושית שהוא דן בה. בלי ייסורים, בלי חלומות גדולים, בלי רגעים דלים, תוך התבצרות באיזו נונשלנטיות רגשית מדוכדכת ומתבשמת מעצמה, כל ה"ולי לא אכפת" הזה. מה נשאר? כמו רבים מבני דורו, הוא צעיר-קשיש. אין יצר, אין בעיטה, אין התנסות רגשית מסקרנת. זה לא ילך ככה. המחסום הזה חייב להיפרץ. התחושה היא שבנאי מסוגל להבקיע אותו. שהוא ניחן בזיק, לו רק יהיה מוכן לטפח אותו, גם על חשבון מסחריות. והפחד הוא שההצלחה הנוכחית, המיידית כל כך, כבר תמנע את האפשרות הזאת, והוא יישאר ראש לשועלים.

בעולם הרוק הישראלי המעוות, שלום חנוך ורמי פורטיס נשמעים בימים אלה צעירים ונועזים יותר מבעז בנאי. והם הרי בגיל של אביו. הוא אמור להרגיש לא נוח עם זה. והוא מסוגל לעשות משהו בנדון.

כאן תוכלו לשמוע את "כל השבוע מרגיש כמו שבת"