השלהבת המסתורית של המלכה לואנה
פרק לסופ"ש: מתוך ספרו החדש של התיאורטיקן אומברטו אקו, מחבר "שם הורד" ו"המטוטלת של פוקו"
"ואתה, איך קוראים לך?" "חכה, זה עומד לי על קצה הלשון."
כך התחיל הכול.
אני כמו מתעורר מתוך חלום ארוך אבל עדיין מרחף באפרוריות לבנבנה. ואולי אני לא ער בכלל אלא עדיין שקוע בחלום. נדמה לי שאני לא רואה אבל אני שומע קולות שאומרים לי מה אני אמור לראות. והם אומרים לי שאני עדיין לא רואה כלום, מלבד עשן שמיתמר לאורך התעלות ומטשטש את הנוף. בּרוּז'. אני חושב בלבי, אני בברוז', האם הייתי אי-פעם בברוז' המתה, עם קרעי העננים המתאבכים כקטורת חולמנית בין המגדלים? העיר האפורה, העגומה כמו קבר מקושט בפרחי חרצית, העיר שבה ערפילים תלויים כשטיחים מרופטים על חזיתות הבתים... נִשמָתי ממרקת את שמשות החשמלית וטובעת בערפל הנע של הפנסים. ערפילים, אַחי הטהורים... ערפילים סמיכים, אטומים, שאופפים את הקולות, ערפילים שמתוכם צצים צללים חסרי צורה... לבסוף אני מגיע אל תהום רחבת ידיים ורואה דמות תמירה מאוד עטופה בתכריך לבן עם פנים צחים כשלג, ללא כל רבב. קוראים לי ארתור גורדון פּים. לעסתי את הערפל. הצללים חלפו לידי, נגעו בי קלות ונמוגו. עששיות היבהבו במרחקים כמו גחליליות בבית עלמין.
מישהו צועד לצדי ללא רחש, כאילו רגליו יחפות. הוא צועד ללא נקישות עקבים, ללא נעליים, ללא סנדלים. פס ערפל מלטף את לחיי, חבורת שיכורים צורחת
אט־אט מתחיל מסך האדים האפורים לאבד מהאפרוריות האבוכה שלו, חום המים גובר והולך והעשן נעשה דחוס יותר... אחר כך אני נסחף אל תוך מפל המים ועומד להיבלע שם בּלוֹע התהום הפעורה.
אני שומע אנשים מדברים סביבי, אני רוצה לצעוק כדי שידעו שאני לידם. יש זמזום בלתי פוסק, כאילו אני נמצא בראש בין מכונות חדשות ולא משומנות עם שיניים מחודדות. אני במחנה עונשין. אני חש כאב בראש, כאילו הלבישו לי מסכת ברזל. נדמה לי שאני רואה אורות כחולים. "הקוטר של האישונים אינו זהה."
קטעי מחשבות צצים במוחי. אני מתחיל כנראה להתעורר אבל אינני יכול לזוז. אילו רק יכולתי להישאר ער. שוב ישנתי? שעות? ימים? נצח?
הערפל חוזר, הקולות בערפל, הקולות מעבר לערפל. Seltsam, im Nebel zu wandern! איזו שפה זאת? נדמה לי שאני שוחה בים, אני מרגיש שאני קרוב אל החוף, אבל לא מצליח להגיע אליו. איש לא מבחין בי והגאות שָבה וסוחפת אותי. בבקשה הגידו לי משהו, בבקשה געו בי. אני חש ביד על מצחי. איזו הקלה. קול אחר: "גברתי, יש מקרים של חולים שמתעוררים פתאום וקמים והולכים על רגליהם." מישהו מציק לי שוב ושוב עם איזשהו אור, עם רטט של קוֹלָן, כאילו שמו לי צנצנת חרדל מתחת לאף ואחר כך שן של שום. לאדמה יש ריח של פטריות.
קולות אחרים, אבל מבפנים, יללות ארוכות של קטר, נזירים חסרי צורה צועדים בערפל לעבר סַן מיקֶלֶה ביער.
השמים אפורים כאפר. אובך מעל הנהר, ערפל מעל האובך. הערפל חודר לידיה של מוכרת הגפרורים הקטנה. העוברים ושבים על הגשרים באי הכלבים מתבוננים ברקיע ערפילי זערורי, הם עצמם אפופים בערפל, כמו בכדור פורח שתלוי מתחת לערפל החום. עד כמה הִשחית המוות, זאת לא ידעתי. ריחות של תחנה ושל פיח. אור אחר, חלש יותר. נדמה לי שמבעד לערפל אני שומע צלילים של חמת חלילים סקוטית שמתמשכים ומתמשכים בין השיחים. תרדמה ארוכה נוספת, אולי. ואחריה התבהרות, כמו כוס עם מים ואניס...
הוא עמד מולי, אם כי לי הוא עדיין נראה כצללית. הרגשתי שהשיער שלי פרוע, כאילו התעוררתי אחרי שתייה מופרזת. נדמה לי שמילמלתי משהו שוב ושוב, כאילו התחלתי זה עתה לדבר בפעם הראשונה: Posco, reposco, flagito האם הם קובעים אם יש להשתמש בשם הפועל בעתיד?Cujus regio ejus religio... האם הכוונה לשלום של אָאוּגסבּוּרג או לדֶפֶנֶסטרציה בפראג? ואז: "ערפל גם בהרי האָפּנינים, על קטע האוטוסטרדה בין רוֹנקוֹבּילאצ'וֹ לבּארבֶרינוֹ די מוּגֶ'לו..." הוא חייך אלי בהבנה: "ועכשיו פקח את העיניים לרווחה ונסה להסתכל סביבך. אתה מבחין איפה אנחנו נמצאים?" עכשיו ראיתי אותו ברור יותר. היה לבוש חלוק... איך אומרים? ... לבן. הפניתי את מבטי והצלחתי להניע גם את הראש: החדר היה צנוע ונקי, כמה רהיטי מתכת קטנים בצבעים בהירים, אני שכבתי במיטה עם צינורית תקועה בזרוע. מהחלון, דרך התריסים המוגפים, חדרה קרן שמש, באוויר האביב מבהיק מסביב ובשדות מפזז. מילמלתי? "אנחנו... בבית חולים ואתה... אתה רופא. חליתי? כן, חלית. אני אסביר לך אחר כך. אבל עכשיו חזרת להכרה. אתה חייב להיות חזק. אני דוקטור גרָטָרוֹלוֹ. סלח לי אם אציג לך כמה שאלות. כמה אצבעות אני מראה לך?" "זאת יד ואלה אצבעות. יש ארבע אצבעות. יש ארבע אצבעות?"
"נכון. וכמה זה שש כפול שש?"
"שלושים ושש. זה ברור." מחשבות התנפצו בתוך ראשי. הן צצו כמו מעצמן." סכום השטחים הבנויים על צלע... המרובע... שווה לשטח המרובע הבנוי על היֶתֶר." "כל הכבוד. אני חושב שזה משפט פיתגורס, אבל בתיכון היה לי שש במתמטיקה..."
פּיתגוֹרס מסאמוֹס. העקרונות של אֶאוקלידס. הבדידות הנואשת של הקווים המקבילים שלעולם אינם נפגשים." "נראה שהזיכרון שלך במצב מצוין. דרך אגב, איך קוראים לך?"
זהו. כאן היססתי. אף על פי שזה עמד לי על קצה הלשון. כעבור רגע עניתי בצורה הטבעית ביותר. "קוראים לי ארתור גורדון פּים." "לא. לא קוראים לך ככה." גורדון פים היה כנראה מישהו אחר. מישהו שלא חזר להכרה. ניסיתי להתפשר. "קרא לי... ישמעאל." "לא, גם ישמעאל לא קוראים לך. התאמץ קצת."
מילה אחת. אבל לך תילחם בקיר. להגיד אאוקלידס או ישמעאל לא היתה לי בעיה. זה כמו להגיד "משלושה יוצא אחד!" חת, שתיים שלוש!" לעומת זאת להגיד מי אני זה כמו להסתובב אחורנית ולהיתקל בקיר. לא, לא קיר. ניסיתי להסביר לו:" אין לי תחושה של מוּצקוּת. זה כמו ללכת בערפל." "איך הערפל." שאל. "הערפל יוצא ומזרזף על כל גבעה מזדקרת ומתחת לרוחות הצפון נוהם ומבהיק לו הים... איך הערפל?" "אתה מסבך אותי. אני בסך הכול רופא. חוץ מזה, אנחנו עכשיו באפריל ואני לא יכול להראות לך ערפילים. היום 25 באפריל." "אפריל הוא האכזר בחודשים." "מצטער. אני לא כל כך משכיל, אבל אני מניח שזה ציטוט. לא חשבת לומר, למשל, שהיום הוא יום השחרור הלאומי? אתה יודע באיזו שנה אנחנו?" "בטח אחרי גילוי אמריקה..."
"אתה לא זוכר איזשהו תאריך, סתם איזשהו תאריך מלפני... שהתעוררת?"
"סתם, לא חשוב איזה? אלף תשע מאות ארבעים וחמש, סוף מלחמת העולם השנייה." "לא. זה עדיין לא מספיק. היום 25 באפריל 1991. אתה נולדת, נדמה לי, בסוף 1931, כלומר, בקרוב תהיה בן שישים." "חמישים ותשע וחצי, בקושי." "כל הכבוד לך במה שנוגע לפעולות חשבון. שמע, היתה לך, איך לומר, תאונה. במזל יצאת חי מזה. אבל ברור שמשהו עדיין לא בסדר. מין שִכחה של העבר. אל תדאג, לפעמים זה נמשך רק זמן קצר. אם לא מפריע לך, ענה לי בבקשה על עוד כמה שאלות. אתה נשוי?" "תגיד לי אתה." "כן, אתה נשוי לגברת חביבה מאוד בשם פאולה. היא טיפלה בך יום ולילה. רק אתמול בערב הכרחתי אותה ללכת הביתה, אחרת היתה מתמוטטת. עכשיו כשהתעוררת, אצלצל אליה, אבל אני חייב להכין אותה, וקודם נצטרך לבצע כמה בדיקות." "ומה יקרה אם אחשוב שהיא כובע?" "מה?" "יש אחד שחשב שאשתו כובע."
"אה, בספר של סאקס. כן. מקרה מפורסם. אני רואה שאתה קורא מעודכן. אבל זה לא המקרה שלך. אחרת כבר היית חושב שאני מחבת. אל תדאג. אולי לא תכיר אותה, אבל בוודאי לא תחשוב שהיא כובע. בוא, נחזור אליך. ובכן, שמך גַ'מבָּטיסטָה בּוֹדוֹנִי. זה לא אומר לך כלום?"
עכשיו הזיכרון שלי החל לעופף לו כמו דאון בין הרים ועמקים לעבר האופק האינסופי." ג'מבטיסטה בודוני היה איש דפוס ידוע. אבל אני בטוח שזה לא אני. באותה מידה הייתי יכול להיות נפוליאון. זה היה בדיוק כמו בודוני." "מדוע אמרת נפוליאון?" "מפני שבודוני שייך לתקופה של נפוליאון פחות או יותר. נפוליאון בונפרטה, נולד בקורסיקה, קונסול ראשון, אשתו ז'וזפין, היה לקיסר, כבש את מחצית אירופה, הובס בווטרלו, מת בסנטה הלנה בחמישה במאי 1821 , הוא ניצב שם דומם." "בסוף אני אצטרך לגשת אליך עם אנציקלופדיה ביד. מבחינת הזיכרון, אתה זוכר טוב מאוד. אתה רק לא זוכר מי אתה." "זה רציני?"
"אם לדבר בכנות, זה לא מזהיר. אבל אתה לא הראשון שקורה לו דבר כזה. אנחנו נצא מזה." הוא ביקש ממני להרים את יד שמאל ולגעת באף. הבנתי בדיוק מה זה שמאל ומה זה אף. אבל התחושה היתה ממש חדשה. לגעת באף זה כאילו יש לך עין בקצה האצבע ואתה מסתכל לעצמך בפרצוף. יש לי אף. גרטרולו חבט בי עם מין פטיש קטן קודם על הברך ואחר כך פה ושם על הרגל ועל כפות הרגליים. הרופאים בודקים את הרפלקסים. מתברר שהרפלקסים בסדר. לבסוף הרגשתי מותש ונרדמתי שוב.
התעוררתי בפתאומיות ומילמלתי שהמקום דומה לתא של חללית, כמו בסרטים (אילו סרטים, שאל גרטרולו. כולם, עניתי, באופן כללי. הזכרתי את" מסע בין כוכבים") עשו לי כל מיני דברים שלא הבנתי בדיוק, עם מכונות שמעולם לא ראיתי. אני חושב שהסתכלו לתוך הראש, אבל אני לא התעמקתי ולא התערבתי. זמזום ענוג שנשמע כמו שיר ערש הרדים אותי שוב.
למחרת כשגרטרולו חזר, בדקתי את המיטה. מיששתי את הסדינים הקלים והחלקים. היה נעים לגעת בהם. רק השמיכה דקרה קצת את קצות האצבעות. הסתובבתי והתחלתי לחבוט בכר בכף היד. צהלתי בבכל פעם שהיד שקעה בתוכו. זה עשה צ'אק צ'אק ואני נהניתי. גרטרולו שאל אותי אם אני מסוגל לקום מהמיטה. בעזרתה של אחות הצלחתי לעמוד על רגלי, אם כי נתקפתי סחרחורת. הרגשתי את הרגליים דורכות על הרצפה וזקפתי את ראשי. ככה עומדים. כמו על חבל מתוח. כמו בת הים הקטנה. "כל הכבוד. נסה ללכת לחדר האמבטיה ולצחצח שיניים. מברשת השיניים של אשתך שם." אמרתי לו שלא מצחצחים שיניים במברשת של אדם זר, והוא השיב שאישה איננה זרה. בחדר האמבטיה ראיתי את עצמי במראה. לפחות הייתי די בטוח שזה אני, כי הרי ידוע שמראות משקפות את מה שנמצא מולן. פנים לבנים ומצומקים, זקן ארוך, עיגולים סביב שתי העיניים. אנחנו מרגישים טוב. אינני יודע מי אני, אבל אני מגלה שאני מפלצת.
לא הייתי רוצה לפגוש את עצמי בערב ברחוב שומם. מיסטר הַייד. גיליתי שני חפצים: האחד נקרא משחת שיניים והשני מברשת. יש להתחיל עם משחת השיניים וללחוץ על השפופרת. איזו תחושה נעימה! אני צריך לחזור על כך לעתים קרובות. אבל ברגע מסוים מוכרחים להפסיק. המשחה הלבנה הזאת עושה בהתחלה פּלוֹפּ, כמו בועה, ואחר כך היא יוצאת כולה כמו le serpent qui danse. לא ללחוץ יותר, אחרת זה יהיה כמו עם הרכרוכיוּת של בּרוֹליוֹ. מי זה בכלל בּרוֹליוֹ?
למשחה יש טעם מעולה. מעולה, כמו שאמר הדוכס. סתם, סתם. זה וֶלֶריזם. זאת אם כן המשמעות של טעם: משהו שמלטף לך את הלשון, אבל גם את החך. אבל נראה שדווקא הלשון היא שחשה בטעם. טעם של מנתה — והמֶנתה בחמש אחר הצהריים... החלטתי ועשיתי מה שכולם עושים במקרים כאלה, מהר ובלי לחשוב הרבה: הברשתי קלות, קודם למעלה ולמטה, אחר כך משמאל ומימין, ואחר כך גם את החניכיים. מעניין לחוש את זיפי המברשת חודרים בין שתי שיניים. אני חושב שמעכשיו ואילך אצחצח שיניים יום יום. זה מקסים. העברתי את הזיפים גם על הלשון. מרגישים רטט, אבל בסך הכול, אם לא לוחצים יותר מדי, זה בסדר. זה כנראה מה שהייתי צריך לעשות. הפה שלי היה מלא משחה. עכשיו, אמרתי לעצמי, צריך לשטוף. מזגתי מים מהברז אל תוך כוס ומילאתי את הפה. הייתי מופתע ומשועשע מהרעשים שזה השמיע, ובאופן מיוחד כשמטים את הראש אחורה ומתחילים ל... גרגר? הגרגור נעים. ניפחתי את הלחיים והכול יצא. ירקתי הכול. טפפפפפוּ... זרם מים. עם השפתיים אפשר לעשות הכול. הן גמישות וקפיציות. הסתובבתי. גרטרולו היה שם ובחן אותי כאילו הייתי איזה נחום תקום. שאלתי אותו אם הכול בסדר אצלו.
מצוין, אמר לי. התפקוד שלי מעולה.
"נראה שיש כאן אדם אחד כמעט נורמלי," הערתי, "אבל אולי זה דווקא לא אני." "מחוכם מאוד. וגם זה סימן חיובי. לך, תשכב שוב. על הגב. אני אעזור לך. אמור לי: מה עשית ממש ברגע זה."
"ציחצחתי שיניים. אתה אמרת לי."
"נכון. ולפני שציחצחת שיניים?"
"הייתי במיטה הזאת ואתה דיברת איתי. אמרת לי שאנחנו באפריל 1991." "נכון. הזיכרון לטווח קצר פועל. עכשיו תגיד לי: אתה זוכר במקרה את שם היצרן של משחת השיניים?" "לא. הייתי אמור לזכור אותו?"
"לחלוטין לא. בוודאי ראית את השם כשלקחת את השפופרת ליד, אבל אילו היינו צריכים לשמור בזיכרון את כל הגירויים שאנחנו חשופים להם, הזיכרון שלנו היה בגודל של שק. לכן אנחנו בוררים ומנפים. אתה עשית מה שעושים כולם. עכשיו נסה להיזכר בדבר הכי משמעותי שקרה לך בשעה שציחצחת שיניים." "שהעברתי את המברשת על הלשון." "מדוע?" "מפני שהפה שלי היה מלא משחה, ואחר כך הרגשתי יותר טוב." "אתה רואה? סיננת את מה שהכי קשור לרגשות שלך, לציפיות שלך ולמטרות שלך. זאת אומרת שיש לך שוב רגשות." "לצחצח את הלשון — ממש רגש נהדר! אבל אני לא זוכר שציחצחתי אותה אי־פעם לפני כן."
"עוד נגיע לזה. הבט, מר בודוני, אני אנסה להסביר את עצמי בלי מילים מסובכות: התאונה פגעה ללא ספק בכמה אזורים במוח שלך. אבל אף על פי שבכל יום מתפרסם מחקר חדש על האתרים השונים במוח, אנחנו עדיין לא יודעים כל מה שהיינו רוצים לדעת. במיוחד כל מה שנוגע לצורות השונות של הזיכרון. אולי אפשר לומר שאילו מה שקרה לך עכשיו היה קורה בעוד עשר שנים, היינו יודעים יותר טוב איך לטפל במצב שלך. אל תקטע אותי, אני מנחש מה אתה רוצה להגיד. אילו זה היה קורה לך לפני מאה שנים כבר היית מזמן בבית משוגעים ובזה העניין היה נגמר. היום אנחנו יודעים יותר כמובן, אבל לא מספיק. למשל, אילו לא היית מצליח לדבר הייתי יודע איזה אזור נפגע..."
"אזור בּרוֹקָה."
"כל הכבוד. אבל אזור ברוקה מוכר כבר יותר ממאה שנה. לעומת זאת, האתר שבו המוח מאחסן את הזיכרונות הוא עדיין נושא לוויכוח. ומה גם שזה לא קשור לאזור אחד בלבד. אני לא רוצה להלאות אותך במונחים מדעיים שבסופו של דבר רק יבלבלו אותך עוד יותר. אתה יודע, כשרופא שיניים עושה לך משהו באיזושהי שן, במשך כמה ימים אתה מגשש עם הלשון באותה שן. אילו הייתי אומר לך, נגיד, שההיפּוֹקמפּוּס שלך מדאיג אותי פחות מהאונות הקדמיות שלך או מקרום המוח בקטע השמאלי של הראש, היית בוודאי מנסה לגעת במקומות האלה, אלא שזה לא כמו לחטט בפה בעזרת הלשון. זה רק היה מתסכל אותך. לכן שכח את מה שאמרתי לך. מה גם שכל מוח שונה ממוחות אחרים, למוח שלנו יש חיוניות יוצאת מן הכלל. לפעמים קורה שעם הזמן הוא מצליח להקנות לאזור אחר את השליטה במה שהאזור הפגוע לא מסוגל לעשות עוד. אתה עוקב? זה ברור?" "ברור בהחלט. אתה יכול להמשיך. אבל לפני כן רק תגיד לי אם אני לא האיש ההוא מקוֹלֶניוֹ שאיבד את הזיכרון שלו." "אתה רואה: אתה זוכר את האיש מקולניו. זה מקרה קלאסי. אותך לא זוכרים כי אתה לא מקרה קלאסי." "הייתי מעדיף לשכוח את האיש מקולניו ולזכור איפה נולדתי."
"אז היית הופך למקרה יוצא דופן. שמע, אתה זיהית מיד את השפופרת של משחת השיניים, אבל לא זכרת שאתה נשוי. כי לזכור את יום הנישואים ולזהות משחת שיניים אלה שתי פעולות מוחיות שונות. יש לנו כמה דפוסי זיכרון. אחד מהם נקרא זיכרון מרומז, והוא מאפשר לנו לבצע ללא מאמץ סדרה של פעולות שלמדנו, כמו לצחצח שיניים, להדליק רדיו או לקשור עניבה. אחרי הניסוי עם השיניים אני מוכן להתערב שאתה יודע לכתוב ואולי גם לנהוג במכונית. כשהזיכרון המרומז מסייע לנו, אנחנו לא מודעים כלל לכך שאנחנו זוכרים, אנחנו פועלים אוטומטית. מלבדו יש לנו זיכרון מפורש, שבעזרתו אנחנו זוכרים, ויודעים שאנחנו זוכרים. אבל הזיכרון המפורש הזה נחלק לשני סוגים. את הסוג הראשון מכנים כיום זיכרון סמנטי. זהו זיכרון של מידע שמאפשר לנו לדעת שסנונית היא ציפור ושלציפורים יש נוצות. אבל גם שנפוליאון מת בשנת... בשנה שאמרת. אצלך, אני חושב, הזיכרון הזה בסדר. אולי אפילו יותר מדי בסדר. אני רואה שמספיק לתת לך רמז קל ומיד עולים בך זיכרונות שלדעתי קשורים בלימודים, או שאתה משתמש בקלישאות. זהו בדיוק הזיכרון הראשון שמתגבש אצל ילדים.
ילדים לומדים לזהות מהר - זאת מכונית, זה כלב - וליצור דגמים כוללניים. כשהם רואים כלב זאב ואומרים להם שזה כלב, הם יגידו כלב גם כשיראו לַבּרָדוֹר. לעומת זאת דרוש לילדים יותר זמן כדי לעבד את הסוג השני של הזיכרון המפורש, שאנחנו מכנים אֶפּיזוֹדי או זיכרון של אירוע. כשהם רואים כלב, הם אינם מסוגלים לזכור שחודש לפני כן הם היו בגינה של סבתא וגם שם ראו כלב. הזיכרון האפיזודי הוא שיוצר קשר בין מה שאנחנו עכשיו לבין מה שהיינו פעם. אחרת במילה 'אני' היינו מתייחסים אך ורק למה שאנחנו מרגישים עכשיו ולא למה שהרגשנו קודם, ושלמעשה אפוף בערפל. לך נותר הזיכרון הסמנטי אבל אבד הזיכרון האפיזודי, כלומר כל מה שקרה לך בחיים. לסיכום הייתי אומר שאתה יודע כל מה שהאחרים יודעים. אני משער שאילו שאלתי אותך מהי הבירה של יפן..." "טוקיו, הפצצה האטומית על הירושימה. גנרל מקארתור..." "די, די. אתה באמת זוכר כל מה שניתן ללמוד מקריאה או משמיעה, אבל לא את מה שקשור לחוויות הישירות שלך. אתה יודע שנפוליאון נוצח בווטרלוֹ, אבל תגיד לי אם אתה זוכר את שם אמך."
אמא יש רק אחת, אמא נשארת תמיד אמא... אבל באמי אני לא נזכר. אני מתאר לעצמי שהיתה לי אמא כי אני יודע שזה חוק של הטבע, אבל... מעבר לזה... ערפל. אני לא מרגיש טוב, דוקטור. ממש נורא. תן לי משהו. אני חייב לחזור לישון." "מיד אני נותן לך משהו. הצקתי לך יותר מדי. תשכב במיטה. כן, ככה... אני חוזר ואומר: זה קורה, אבל מבריאים. רק סבלנות. תכף אבקש שיביאו לך משהו לשתות. תה אולי. אתה אוהב תה."
"או כן או לא."
הביאו לי תה. האחות הושיבה אותי והשעינה אותי על כר. היא קירבה אלי עגלה ומזגה מים רותחים לתוך ספל שבתוכו שקית קטנה. תיזהר, אמרה, זה שורף. להיזהר, איך? ריחרחתי את הספל וחשתי בריח שהייתי מתאר כעשן. רציתי לטעום את התה. אחזתי בספל ולגמתי. זה היה נורא. אש. להבה. סטירה בתוך הפה. זה אם כן תה רותח. וככה זה מן הסתם גם עם קפה ועם בבונג, שכולם מדברים עליהם. עכשיו אני יודע מה זאת כווייה. הכול יודעים שאסור לגעת באש, אבל לא ידעתי מתי מותר לגעת במים חמים. עלי ללמוד להבחין בגבולות, מהו הרגע שעד אליו אין לגעת במים ואחריו כבר אפשר. אוטומטית נשפתי על הנוזל, אחר כך עירבבתי אותו בכפית עד שהחלטתי שאני יכול לנסות שוב. עכשיו התה היה פושר והיה נעים לשתות אותו. לא הייתי בטוח איזה טעם שייך לתה ואיזה טעם שייך לסוכר. אחד מהם אמור להיות מריר והשני מתוק, אבל איזה מהם המתוק ואיזה המריר? אם כי בסך הכול התה דווקא מצא חן בעיני. מעכשיו אשתה תמיד תה עם סוכר. אבל לא רותח.
אחרי ששתיתי את התה הרגשתי רגוע ומשוחרר ונרדמתי.
מאיטלקית: אריה אוריאל, הוצאת כנרת זב"מ, 429 ע"מ
נא להמתין לטעינת התגובות
