קרנבל
זורז' אמאדו מתאר את ברזיל הפשיסטית בימי מלחמת העולם השנייה. פרק מתוך "גלימה מדים וכתונת לילה - משל שנועד לעורר תקווה"
המשורר אנטוניו ברונו מת מהתקף לב קטלני - השני שאירע לו בתוך תקופה קצרה - ב-25 בספטמבר 1940. הבוקר שטוף האור, האוויר הצח והטמפרטורה הנעימה העלו את זכרו של בוקר דומה לזה, בוקר צלול, שאורו חדר דרך חלון הגג, האיר את הסטודיו הפריזאי ועטף כמו כותונת ורודה ושקופה את גופה העירום של האישה הרדומה. המראה ראוי לסונטה, חשב, אבל לא כתב אותה, שכן הצעירה התעוררה והושיטה אליו את זרועותיה.
כשנזכר בכך נטל נייר ועט, ובכתב ידו היפה, הציורי, רשם בראש הדף את המילים שהיו אל נכון כותרת לשיר אהבה: "כתונת הלילה". הזיכרון נעשה מכאיב, הגעגועים עינו את נפשו, איי, לעולם לא עוד! למשורר לא נותרה שהות לכתוב אפילו שורה אחת: הוא קירב את ידו אל חזהו, שמט את ראשו על הנייר ופער חלל באקדמיה הברזילאית.
התקף הלב הראשון אירע בדיוק שלושה חודשים קודם לכן, כששמע בתוכנית רדיו את הידיעה על נפילת פריז.
קרב, קשה ועקוב מדם
קרב, אכן, ואיזה קרב! כך קבע, שנים לאחר מכן, אדון אַפרַניוֹ פּוֹרטֶלָה, שעם הגיל נעשה פסקני. בעקבות האירועים שהוזכרו, הוא התפלמס לגבי אופייה
עם חלוף הזמן התחזקה באיש - שהיה בשנות השמונים שלו, ניחן בדיבור חלקלק ומפתה ובלשון מושחזת, איש שיחה ללא אח ורע - הנטייה להרחיב את תוקפם של הדברים שקרו ושל הלקחים הנגזרים מכך, והוא הכריז על עצמו, ברצינות למחצה ובצחוק למחצה, שהנו חבר בפועל במחתרת הצרפתית, ה"מקי", מנהיג לוחם גרילה - וכך אכן פעל, ככל הנראה.
אכן, כך פעלו הוא והפרופסור הנועז אֶוָונדרוֹ נוּנֶס דוֹס סנטוֹס, חברו לקשר, ולפי עדותו של אפרניו עצמו, העיקש והבלתי מתפשר בשלב השני של הפעולות:
"אני כבר באתי על סיפוקי בהתחשב בכך שהשגנו את מטרתנו, אבל אוונדרו לא הסתפק בכך, מבחינתו זה היה הכול או לא-כלום."
אדון אפרניו פורטלה לא שכח להוסיף שאותו קרב, שבו הם הביסו את הכוחות הבינלאומיים של הפשיזם הנאצי ואת הכוחות הלאומיים של הריאקציה ושל העריצות, לא זו בלבד שהיה קשה, אלא היה גם עקוב מדם.
קרב או פשוט בחירות? מאבק, שהוגבל לאיגוד, למספר מצומצם של בוחרים, שלושים ותשעה בלבד, שלושים ותשעה חברי האקדמיה החיים.
בלי להמעיט במשמעות ובחשיבות הכרוכות בבחירת חבר חדש באקדמיה הברזילאית לאמנויות, נושא שמכה גלים בעיתונות ובחוגים האינטלקטואליים נוכח יוקרתו של המוסד, יוקרה שאין להכחישה גם אם היא שנויה במחלוקת, יש להוסיף שמדובר באירוע שמשקלו מוגבל, בשעה שבעולם התחוללו מאורעות היסטוריים אדירים ונוראים, שכן הדבר קרה בעיצומה של מלחמת העולם, בשנת 1940, דהיינו, כאשר כוחות הוורמאכט עטורי הניצחון השתלטו על צרפת והלופטוופה כתש ערים וכפרים באנגליה. מבחינתם של רבים, אולי מבחינת רוב בני האדם, תבוסתן של האומות הדמוקרטיות היתה דבר שאין לו תקנה, ונראָה שהקריסה המוחלטת לא תאחר לבוא - עניין של זמן בלבד. היטלר הכריז על אלף שנות שלטון נאצי, ואנו עמדנו בשעריו. עת של פחד והיעדר תקווה.
אלף שנים. כמה דורות של עבדים? המטוסים הגרמניים כיסו את שמי לונדון בהפצצה ללא הפוגה, הטנקים הפולשים כבשו את מדינות אירופה, פולין נעלמה מעל פני המפה, בווינה לא נשמעו עוד ולסים ולא בוטא עוד שמה הקיסרי של אוסטריה, במגדל העתיק של פראג התנוסס לו ברוח הדגל עם צלב הקרס, והמגן דוד בחזותיהם של היהודים היה פרח של דם. דם ורפש, אימה ורשע, שטחי חסות ונותני חסות, הגסטאפו,האס-אה והאס-אס, מחנות הריכוז, תאי הגזים, ההשפלה והמוות. עת של פחד וחוסר תקווה. עת של ייאוש.
בברזיל, תחת החוקה הטוטליטרית של "המדינה החדשה", נתונה במצב מלחמה - השתקפות ניצחונותיו של הציר - הגיע הדיכוי לרגע הברוטלי והאפל ביותר שלו. האידיליה ששררה עם גרמניה הנאצית קבעה את מדיניות הממשלה: צנזורה חמורה על העיתונות, חוקי הביטחון המפורסמים וערכאות הענישה שלהם, היעדר מוחלט של ביטחון הפרט, שום זכות, שום חירות, כוחה של המשטרה שהגיע לממדים מוחלטים, ללא כל סייג. בבתי הכלא, במושבות הענישה ובחדרי המעצר של המשטרות למיניהן התרבו האסירים הפוליטיים והעינויים.
ברגע שבו חבר האקדמיה לִיסַנדרוֹ לֵייטֶה התקשר נסער לקולונל אַגנַלדוֹ סַמפּאיוֹ פּרֵיירָה כדי לבשר לו את הידיעה הקודרת והנעימה כאחד בדבר מותו של המשורר ברונו, שיחת טלפון שהביאה לגיוס הכוחות, היה עובד הרכבות אליאס, שנודע גם בשם "נביא" - כינויו הסודי - תלוי באוויר מאשכיו במפקדת המשטרה המיוחדת. בריונים חברי אותו איגוד מחץ, אושיות המשטר, רצו ש"נביא", אשר נעצר יומיים קודם לכן, ייתן להם שמות, יגלה כתובות וקשרים. באורח מוזר, כמה בתי שיר מן התקופה האחרונה, שנקראו מעותק משוכפל ומשומש שלו, תרמו לשתיקתו העיקשת של האסיר, תמכו בו במבחן הנורא.
לעומת זאת, הם לא תמכו במשורר אנטוניו ברונו, שכתב את אותם בתים, ולא העניקו לו את הכוחות להתגבר על פחי הנפש והייאוש.
מול מצב עניינים קודר שכזה, כיצד היה אפשר לנהל ברצינות את הבחירות באקדמיה, להעניק להן משמעות מעבר לדברי ההבל ולפטפוטים הרגילים? בוחרים שהם אנשי מעלה, כמובן, דמויות רבות חשיבות בחיי התרבות של המדינה, האלמוות, התואר, הגלימה, כל אלה חוברים יחדיו כדי שהמחלוקת באקדמיה הברזילאית לאמנויות תהיה אירוע בעל חשיבות לאומית, ולעתים גם סיבה לתחרות קשה. אולם משם ועד להפיכתו של העניין לקרב ללא קסרקטין בין הנאציזם המנצח לכוחות הדמוקרטיים הנחלשים והולכים, יש מרחק לא קטן.
ובכל זאת, זה מה שקרה. אדון אַפרַניוֹ פּוֹרטֶלָה לא שיקר ולא הגזים כאשר דיבר על קרב וכשהתייחס לאור של תקווה. ובאשר לאיש הספרות הוותיק האחר, אֶוָונדרוֹנוּנֶס דוֹס סנטוֹס, מחברן של מסות חשובות אחדות על המציאות והאדם בברזיל, שהתפרסמו הודות לשליטה הטובה של המחבר בנושאי הדיון שלו, למקוריות המחשבה ולתעוזה של המסקנות, הרי שהלה, בהיותו אינדיווידואליסט מושבע, התייחס לקרב ברצינות הרבה ביותר. היתה בו אימה מולדת מפני כל התערבות או סמכות, עד כדי כך שנמנע מללבוש את גלימת איש האקדמיה, והעדיף להופיע לאספות החגיגיות במקטורן בלבד. המקטורן התאים מאוד למצפונו האזרחי ולמבנה גופו, מבנה גוף של גבר בשנות השבעים לחייו, גבוה וצנום, בעל ידיים גרומות וגבות עבותות.
זה היה בלתי נעים ביותר כאשר הקולונל, שהחל לדפדף בהגהות הדפוס, יצא מכליו והפסיק לשחק תפקיד. עד לאותו הרגע התנהלה הפגישה באווירה מתוחה אם כי נסבלת; לא שיש סיבה לחשוב שהאווירה היתה לבבית, שהוחלפו דברי נימוסין, מחוות של נועם או חיוכים במפגש בין ראש מערכת הביטחון של הדיקטטורה של "המדינה החדשה" לאיזה עיתונאי חתרן עלוב, שנחשד בחברות במפלגה הקומוניסטית ונראה יהודי בעליל.
פניו של הקולונל התעוותו מזעם, בעיניו בער הגוון הצהוב של הקנאים, והוא נעשה מאיים ובלתי צפוי. הוא נופף בחופן ההגהות מול פניו הכחושות של האיש המבוהל שישב מצדו השני של השולחן, נכון יותר, מעברה השני של התעלה, שכן משרדו של הקולונל אכן היה שדה קרב. קולו נשבר ונעשה צווחני:
"ציניקן! אתה מעז להכחיש שכתב הפלסתר הזה איננו קומוניסטי! מה אתה חושב שאני? מטומטם?" מכת אגרוף הונחתה על השולחן, פגז של תותח או אולי רימון.
בדרך כלל קולו של הקולונל מהדהד החלטי, מצווה, מכוון היטב, קול של פיקוד. בין שהוא מכריז על אמיתות, שלשיטתו אין עליהן עוררין, ובין שהמילים, בלהט הוויכוח, ניתזות בפני יריבו באלימות כאילו היו סטירות. קולו ומחוותיו מדודים, הופעה של מנהיג. אבל קורה שהקולונל מאבד שליטה וכל דמותו כמפקד נועז ושליו, קשוח ויעיל והרואי, מתמוטטת באחת. מאותו קולונל אגנלדו סמפאיו פריירה שאינו מאבד את שלוותו, אל הקולונל סמפאיו פריירה הידוע לשמצה (ששמו הולך לפניו).
איש פעולה ואיש מחשבה, אדם שנבחן במאבק (במלחמה, הוא מתקן, במלחמה ללא הפוגה נגד אויבי המולדת), מחבר מוערך מאוד של יותר ממניין ספרים, גבר בשנות החמישים, שמור היטב, בעל גון עור שחום במקצת. מעט קודם לכן, כששמע אותו מכריז על עליונות הגזע הארי - "אנו, הארים, ניקח לידינו את מושכות היקום ונדהיר אותו קדימה..." - העיתונאי סמואל לדרמן, למרות המצב הלא נוח שבו נמצא, במקום להעריך ולהלל את מורכבות המשפט ואת עוצמתו, לא הצליח להימנע ממחשבה חולפת, חסרת כבוד ומטילת אימה: איזה אחוז של דם שחור זורם בעורקיו הכחולים של הפרש האציל של היקום? ובאשר לאף הנמרץ אם כי הנשרי למדי, ולשם המשפחה פריירה, האם לא הסגירו, דרך מקרה, את עובדת היותו נצר לנוצרים חדשים ממוצא שמי, שהאינקוויזיציה הקדושה המירה את דתם בברזל ואש? ("אתה סוטה, סמי," שבה ואמרה לו דה, מתכרבלת לרגליו). מחשבת כפירה דוממת, למרבה המזל, שכן הרצון לדון באיכותו הארית של הקולונל לא היה מקדם אותו כלל ועיקר.
שכן, אף כי הלה היה, בוודאות מוחלטת, ברזילאי זה דורות רבים ותולדה של תערובות רבות של דם, הרי כשהצהיר על עצמו שהוא ארי עשה זאת בשכנוע עצמי מוחלט. הוא כתב ספר נלהב "לטובתה של תרבות ארית באזורים הטרופיים מסה על הברזילאיות," יצירה שהועלתה על נס על ידי עיתוני הימין, והעובדה שלימדו אותה בבתי הספר הרשמיים וכן בקתדרה לחינוך מוסרי ואזרחי, הבטיחה לו את הדפסתן של מהדורות חדשות לבקרים וכן הכנסה נאה מזכויות יוצרים.
נשים אחדות חשבו אותו לגבר נאה, העריצו את כתפיו הרחבות, את צעדו הבוטח, את שערו השחור המסורק למשעי, בוהק מבריליינטין, את הצדודית הנמרצת מעל לבגד השרד הנקי מרבב. ממבט ראשון הוא דמה לשחקן אמריקני מסוים, אליל של אותה תקופה. אכן, היה בו משהו מהשחקן, שכן בהופעתו הידועה כמפקד שאינו נרתע, שניחן במחשבה ערנית ובשכל זריז, אדם נחוש, לא אנושי אם צריך בהגנה על האמונות שאין לסגת מהן, היו ללא ספק יסודות של קומפוזיציה. היסודות הללו ניכרו בנימת הקול, בהטעמות של נואם שאפיינו את המשפטים הסתמיים ביותר, ובמבט החוקר, שהיה בכוחו לקרוא מצפון אשם. מבט זה עלה לו במאמץ אמיתי, בתשומת לב מתמדת, שכן היה לו זוג עיניים עגולות, שהיו מטבען חסרות הבעה, תמימות ונעדרות רשע.
עיתונים מסוימים, כשהיו מזכירים את שמו, היו מקדימים לו שמות תואר מופלגים וצבאיים - אמיץ, נועז, עשוי ללא חת. בעיקר החל מאותו אחר צהריים שבו מי שהיה אז סגן הקולונל סמפאיו פריירה, העומד בראש גדודי המשטרה המיוחדת וכוחות הסער של האגף לסדר פוליטי וחברתי, התעמת ברחובות ריו דה ז'נירו, בירת הרפובליקה, עם המון צורח ומאיים של מסיתים, שהיו חמושים עד לשיניהם בסיסמאות לוהבות, בצעקות ובאגרופים מתנופפים, בצעדת הפגנה נגד מסירת נציגי השגרירות של צ'כוסלובקיה ששהו בארמון איטמראטי לידי רשויות גרמניה הנאצית, לאחר הסכם מינכן וכיבוש פראג. הוא התמודד עם ההמון וגם ניצח אותו. תבוסה היסטורית לכוחות החתרנות, ששמה קץ להפגנות ההמוניות שהתקיימו במשך תקופה ארוכה.
איש פעולה, ובאותה מידה גם איש מחשבה, שהפיק יצירה תיאורטית רחבת ממדים אשר זיכתה אותו בתארים ובכיבודים בעולם המילה הכתובה: "אחד המחברים הפוריים ורבי ההשפעה ביותר בדורו," "הוגה מדיני פורה," "מסאי רב מעוף" וכיוצא בכך. ספריו העמידו אפולוגטיקה של המשטרים החזקים והיוו תעמולה לטובתם, ניתחו את ההידרדרות והרקב שפשו בדמוקרטיות והוקיעו את הסכנה הקומוניסטית המפלצתית.
את המסות הראשונות כתב כשהיה עדיין חבר ב"לשכת הארבעים", תומך נלהב ב"פעולת האינטגרציה". כאשר פוזרו המפלגות הפוליטיות בעקבות ההפיכה של 1937, הוא התרחק מן האינטגרליזם, וניסח זאת במאמר שקבע: "משמעותה של 'המדינה החדשה' היא יישום הלכה למעשה של הדוקטרינה המשותפת לאידיאלים האינטגרליסטיים, כך שאין כל מקום לקיומה של מסגרת נפרדת, מיותרת, שתהיה בהכרח בבחינת כפילות והתרסה". בעת ניסיון ההפיכה קצר הימים שהתרחש ב-1938, סמפאיו פריירה נותר נאמן לממשלה ואף לא היסס להורות על מעצרם של חבריו למפלגה לשעבר. הכרכים האחרונים שהתפרסמו נועדו להיות הבסיס האידיאולוגי של "המדינה החדשה", אשר טוהר עקרונותיה הטוטליטריים ומשמעת הברזל שלה נמצאו תחת איום, בשל אי-יכולתו המוכחת של העם הברזילאי להתייחס ברצינות לרעיונות הגדולים ולהכיר באישים הדגולים, הסבר שהוא עצמו נתן לעיתונאי סמואל בחלקה הראשון של הפגישה:
"...חולשות, סטיות, רפיסות אופי, אסונות שמקורם בתערובת הגזעים..." הוא חש אימה מפני תערובת הגזעים.
כשהיה סגן-משנה, מיד לאחר שסיים את בית הספר הצבאי, כתב שירים רומנטיים וכינס אותם לכרך צנום. מכיוון שבאותם ימים המשורר החדש לא ניחן בכוח פוליטי, המבקרים בני התקופה התעלמו מהיצירה הקטנה או קטלו אותה. אפילו אדון ז'וֹאָאוֹ ריבּירוֹ, שהיה כה נדיב כלפי המתחילים בטורו השבועי, לא הצליח למצוא באותם דפים שום דבר מעבר ל"חרוזים זולים ורגשות בלתי מהוקצעים". יתר על כן, שנים לאחר מכן, כשסמפאיו פריירה נטש את השירה ופנה לתחום המסה הפוליטית, אותו מבקר קשיש תקף את הפרסום מן העבר: "...אם קודם לכן התעקש לטבוח את המקצב ואת החרוז, הרי שכעת הוא מאיים, בפרוזה נבובה, על האומה ועל העם, על החירות ועל העתיד".
כפי שאפשר לראות, לצד כל אותם מעריצים ללא תנאי ששמחו לשרתו, היו לקולונל מתנגדים שלא סלחו לו, לא על מעשיו הציבוריים ולא על הספרות שכתב. האשימו אותו שהוא הקברן של הדמוקרטיה ושל זכויות האדם, שהוא מבזה את המדים שהוא לובש, שהוא מעמיד את עצמו לשירות הריאקציה המדכאת של המשטרה, שהוא מפקדו הלאומי של הגיס החמישי, שהוא עומד בראש הדיכוי הפוליטי ומורה על עינויים, שהוא מביא לארץ מומחים של הגסטאפו: הגדירו אותו מועמד לשמש בא-כוחו של היטלר בברזיל.
הקולונל היה גאה בדברי השבח ובדברי הביקורת כאחד. הרעיפו עליו הן דברי שבח וזרי דפנה של "הפטריוטים הנאמנים, לבה של ברזיל החדשה", והן חרפות וגידופים שמקורם ב"אספסוף הליברלי והקומוניסטי".
מדים וכתונת לילה / ז'ורז' אמאדו, זמורה ביתן, מפורטוגזית: יורם מלצר. 270 עמודים.
נא להמתין לטעינת התגובות
