אדמה משוגעת
צפרדע-קוּן מציל את טוקיו, הוא רק טעימה מתוך "ריקוד האדמה" ספר הסיפורים הקצרים החדש של הרוקי מורקמי
"אנא, קרא לי צפרדע-קוּן," אמר הצפרדע בקול ברור וחזק. קטגירי לא היה מסוגל לומר מילה. הוא עמד בפה פעור, נטוע בפתח הבית. "אל תהיה מבוהל כל כך. אין לי כוונה לפגוע בך. היכנס בבקשה וסגור אחריך את הדלת," אמר צפרדע-קון.
קטגירי, בידו הימנית תיק העבודה שלו ובידו השמאלית שקית נייר מהמרכול ובה ירקות וקופסת שימורים של סלמון, לא יכול היה לזוז. "קדימה, קטגירי-סאן. סגור מהר את הדלת וחלוץ נעליים."
למשמע שמו התעשת קטגירי לבסוף.
הוא סגר את הדלת כפי שהצטווה, הניח את שקית הנייר על הרצפה, ובעודו חובק את התיק תחת בית שחיו חלץ את נעליו. לאחר מכן הוביל אותו הצפרדע והורה לו להתיישב על כיסא ליד שולחן המטבח.
"קטגירי-סאן," אמר צפרדע-קון. "אני כל כך מצטער שנכנסתי בזמן שלא היית בבית. בטח הבהלתי אותך נורא. אבל לא הייתה לי ברירה. מה שלומך עכשיו? אולי תשתה כוס תה? חשבתי לעצמי שבוודאי תחזור בקרוב, אז כבר הרתחתי מים."
קטגירי עדיין חיבק בכוח את התיק שלו תחת בית שחיו. מישהו עושה ממני צחוק, חשב. מישהו בטח לובש תחפושת של צפרדע ועובד עלי. אבל כשהתבונן כיצד צפרדע-קון מהמהם לעצמו שיר ומוזג את המים הרותחים לקנקן התה, ידע שהגוף והתנועות האלה הם של צפרדע אמיתית. צפרדע-קון הניח ספל תה ירוק לפני קטגירי ומזג לעצמו ספל נוסף.
"נרגעת קצת?" שאל צפרדע-קון וגמע מן התה. קטגירי עדיין לא יכול היה להוציא מילה מפיו.
"בדרך כלל מקובל לבוא לביקור רק אחרי שקובעים פגישה," אמר צפרדע-קון. "אני יודע זאת היטב, קטגירי-סאן. כל אחד היה נבהל אילו חזר לביתו ומצא לפתע צפרדע ענק שמחכה לו. אבל מדובר בעניין חשוב ודחוף ביותר. אנא סלח לי."
"עניין דחוף?" הצליח סוף סוף קטגירי להוציא מפיו משהו דמוי משפט.
"אכן כך, קטגירי-סאן. אחרת לא הייתי מרשה לעצמי להיכנס בצורה כזו לבית של מישהו זר. אני לא חסר נימוס עד כדי כך."
"יש לזה קשר לעבודה שלי?"
"התשובה היא yes ו-no," ענה צפרדע-קון והניד בראשו. "no ו-yes."
אני חייב להירגע, חשב קטגירי. "אכפת לך שאעשן?"
"בכלל לא, בכלל לא," ענה צפרדע-קון, כולו זורח. "זה הבית שלך, לא? אתה לא צריך לבקש ממני רשות. תעשן ותשתה כמה שתרצה. אני עצמי לא מעשן, אבל אני לא כופה על מישהו אחר בביתו לשנוא את הסיגריות כמוני."
קטגירי הוציא מכיס מעילו קופסת סיגריות והדליק גפרור. כאשר הדליק את הסיגריה שם לב שידיו רועדות. צפרדע-קון ישב מולו בכיסא ובחן בתשומת לב את כל תנועותיו.
"אתה לא קשור באיזו צורה לאחד מארגוני המאפיה?" העז לפתע קטגירי לשאול.
"הי הי הי הי הי הי," צחק צפרדע-קון. צחוקו היה רם וצלול. אחר כך טפח על ירכו בכף יד שבין אצבעותיה נמתחו קרומי שחייה. "יש לך חוש הומור, קטגירי-סאן. בינינו, גם אם יהיה מחסור חמור בכוח אדם, אתה יכול להעלות על דעתך ארגון פשע כלשהו שישכור את שירותיה של צפרדע? הלוא הארגון ייהפך מיד לבדיחה."
"אם באת לכאן לנהל איתי משא ומתן על החזר הלוואות, חבל על הזמן שלך," אמר קטגירי נחרצות. "אין לי שום סמכויות לכך. אני פועל בהתאם להחלטות שמתקבלות למעלה. אני מקבל הוראות ומבצע. איך שלא תסתכל על זה, אני ממש לא יכול להועיל לך."
"הֵיי! קטגירי-סאן," אמר צפרדע-קון וזקף אצבע באוויר. "לא באתי לכאן בגלל עניין פעוט כל כך. אני יודע היטב שאתה עוזר המנהל במחלקת ההלוואות בסניף שינג'וּקוּ של בנק טוקיו לביטחון, נאמנות וחיסכון. אבל אין לביקור שלי שום קשר להחזר הלוואה. באתי לכאן כדי להציל את טוקיו מחורבן."
קטגירי הביט סביבו והיה בטוח שיש בביתו מצלמה נסתרת ומדובר פשוט בבדיחה ענקית וגרועה. אבל לא הייתה מצלמה בשום מקום. זו הייתה דירה קטנטונת. אף אחד לא יכול היה להתחבא בה.
"אין פה אף אחד חוץ ממני, קטגירי-סאן.
"צפרדע-סאן," אמר קטגירי.
"צפרדע-קון," תיקן צפרדע-קון ושוב זקף אצבע.
"צפרדע-קון," אמר קטגירי, "לא שאני לא סומך עליך. אני פשוט עדיין לא תופס. אני לא מבין מה בדיוק קורה פה עכשיו. וחוץ מזה, אני יכול לשאול אותך משהו?"
"ודאי, ודאי," אמר צפרדע-קון. "חשוב מאוד שנבין זה את זה. יש אנשים שאומרים שההבנה אינה אלא סך כל אי ההבנות. אני חושב שזו עמדה מעניינת מאוד, אבל למרבה הצער לא נותר לנו די זמן ליהנות מהתפלספות מסוג זה. חשוב מכול שנגיע להבנה הדדית במהירות האפשרית. לכן, שאל בבקשה כמה שאלות שתרצה."
"אתה צפרדע אמיתית, נכון?"
"בוודאי. כפי שאתה רואה, אני צפרדע אמיתית. אני לא מוצר מורכב של מטאפורות, ציטוטים, דקונסטרוקציה או דגימה. אני צפרדע אמיתית. שאקרקר בשבילך?"
צפרדע-קון הרים את ראשו לתקרה ופער לוע ענק. קוווההה, קווווההה, קווווהההה. היה לו קול אדיר... עצום כל כך עד שהתמונות התלויות על הקירות רעדו.
"הבנתי," אמר קטגירי בכעס, שהרי גר בבית דירות זול עם קירות דקים. "זה מספיק. אני בטוח שאתה צפרדע אמיתית."
"אפשר גם לומר שאני סך כל הצפרדעים. אבל אין בכך כדי לשנות את העובדה שאני צפרדע. אם מישהו יאמר שאני לא צפרדע, הוא יהיה שקרן מלוכלך ואני אנפץ אותו לרסיסים בנחישות מוחלטת."
קטגירי הנהן בראשו. ואז, כדי להירגע, גמע לגימה מכוס התה. "אמרת שאתה רוצה להציל את טוקיו מחורבן?"
"כך אמרתי."
"איזה סוג של חורבן בדיוק?"
"רעידת אדמה," אמר צפרדע-קון בקול רציני ביותר.
קטגירי פער את פיו והתבונן בצפרדע-קון.
גם צפרדע-קון הביט בקטגירי זמן מה בלי לומר דבר. השניים הסתכלו זה על זה במבט חודר. אחר כך פתח צפרדע-קון את פיו.
"מדובר ברעידת אדמה חזקה מאוד מאוד. רעידת האדמה תכה את טוקיו בשמונה עשר בפברואר בשעה שמונה וחצי בבוקר. במילים אחרות, עוד שלושה ימים. זו צפויה להיות רעידת אדמה חזקה עוד יותר מרעידת האדמה שהייתה בקוֹבֶּה בחודש שעבר.
ככל הנראה יהיו ברעידת האדמה הזאת יותר ממאה וחמישים אלף הרוגים, רובם מתאונות במערכת התחבורה הציבורית בעקבות ירידת רכבות מהפסים, התהפכות והתנגשות של כלי רכב. כבישים מהירים עיליים יתמוטטו, רכבות תחתיות יתרסקו במנהרות, רכבות עיליות ייפלו מהגשרים, משאיות דלק יתפוצצו. בניינים ייהפכו לעיי חורבות וימחצו את האנשים שבתוכם. בכל מקום אש ובערה. מערכת הכבישים תיהרס כולה, אמבולנסים וכבאיות יהיו חסרי ערך. אנשים יגוועו וימותו. מאה וחמישים אלף מתים. גיהינום. אנשים יבינו מחדש איזה קיום שברירי יש לחיים האינטנסיביים בעיר," כך אמר צפרדע-קון ונענע קלות בראשו. "מוקד הרעש יהיה קרוב למשרדי רובע שינג'וּקוּ. במילים אחרות, מוקד הרעש יהיה בדיוק מתחת למרכז העיר."
"ליד משרדי רובע שינג'וּקוּ?"
"אם לדייק, מוקד הרעש יהיה בדיוק מתחת לסניף שינג'וקו של בנק טוקיו לביטחון, נאמנות וחיסכון."
שתיקה כבדה נפלה בין השניים.
"ו..." אמר קטגירי, "אתה מתכנן למנוע את רעידת האדמה הזאת?"
"בדיוק," אמר צפרדע-קון והניע בראשו. "בדיוק כך. אני ואתה ביחד נרד אל מתחת לסניף שינג'וקו של בנק טוקיו לביטחון, נאמנות וחיסכון, ושם נילחם בתולעת-קון."
קטגירי עבד במחלקת ההלוואות של הבנק, ועד כה עברו עליו קרבות רבים בימי חייו. כאשר סיים את לימודיו באוניברסיטה החל לעבוד בבנק, וזה שש עשרה שנים עבד במחלקת ההלוואות. תפקידו היה, אם לומר זאת בקצרה, לגבות מלקוחות סרבנים את דמי ההלוואות שהגיע מועד הפירעון שלהן. לא תפקיד פופולרי במיוחד. כל אחד רוצה לתת הלוואות. במיוחד כך היו פני הדברים ב"תקופת הבועה". הכסף היה מצוי אז בשפע, ואם היו ללקוח קרקעות או איגרות חוב שיכלו לשמש כערבויות, בדרך כלל הפקיד האחראי בבנק היה מאשר כל סכום הלוואה. ככל שההלוואה הייתה גדולה יותר, כך הייתה עולה קרנו של פקיד הבנק שאישר אותה. עם זאת, קרה גם שההלוואה "נשרפה ונדבקה לתחתית הסיר" ומעולם לא חזרה לבנק. תפקידו של קטגירי היה לדאוג שהכסף יוחזר.
כאשר התפוצצה ה"בועה" גדל מאוד העומס בעבודה. שוק המניות התמוטט וערך הקרקעות צנח. הערבויות שניתנו בעבר הלא רחוק כנגד ההלוואות איבדו את ערכן. "צא והחזר מה שאתה יכול," ניחתה על קטגירי הפקודה מלמעלה.
שכונת קַבּוּקִיצ'וֹ בשינג'וּקוּ היא מבוך רחובות ספוג אלימות. משכבר הימים האזור שורץ באנשי יאקוּזָה, פושעים קוריאנים, מאפיה סינית, נשק וסמים. כסף מכל מיני מקורות מפוקפקים לא רואה שם אור יום אלא זורם ממאורה אפלה אחת למאורה אפלה אחרת. אין זה נדיר שאנשים נעלמים שם כעננת עשן. לא אחת קרה שכאשר יצא קטגירי להחזיר הלוואות שמועד פירעונן חלף, הוא הוקף על ידי בריוני יאקוזה שאיימו להרוג אותו.
אבל קטגירי מעולם לא פחד במיוחד. איזו תועלת תצמח להם אם יהרגו אותו בסמוך לבנק? וחוץ מזה, שידקרו אותו או שיכו אותו עד מוות. לקטגירי לא היו אישה ולא ילדים, הוריו מתו מזמן. קטגירי גידל את אחִיו ואחותו הצעירים ממנו, שלח אותם ללמוד באוניברסיטה ואף חיתן אותם. אם יהרגו אותו, לא יהיה אכפת לאף אחד וגם לא לקטגירי עצמו.
בסופו של דבר, הבריונים שהתקיפו את קטגירי הם שאיבדו את שלוותם כאשר ראו כמה הוא רגוע ואפילו אינו מזיע. וכך בעולם שלהם יצא לקטגירי שם של בחור קשוח. אבל עכשיו היה קטגירי מבולבל לגמרי. מה לעשות? הוא לא יכול היה להחליט. מה הסיפור הזה בכלל? תולעת-קון?
"מי זה תולעת-קון?" שאל קטגירי בהיסוס.
"תולעת-קון חי מתחת לאדמה. הוא תולעת ענקית. כאשר הוא מתרגז מתרחשות רעידות אדמה," ענה צפרדע-קון. "ועכשיו תולעת-קון כועס נורא."
"למה הוא כועס?"
"אני לא יודע," אמר צפרדע-קון. "אף אחד לא יודע מה עובר בראש האפל שלו. מעטים ראו אותו. בדרך כלל הוא שקוע בשינה עמוקה. הוא ישן בתוך האפלה והחמימות שמתחת לאדמה במשך שנים... עשרות שנים. ברור שהעיניים שלו התנוונו מזמן. בזמן שהוא ישן המוח שלו נַמָס ונהיה עיסה דביקה. בעצם, אני מתאר לעצמי שהוא לא חושב על כלום. אני חושב שהוא רק מרגיש רעשים ורעידות, סופג אותם ואוגר אותם. ואז, בעקבות פעילות כימית כלשהי הם מתחלפים בשנאה. אני לא יודע למה זה קורה. אין לי הסבר."
צפרדע-קון השתתק, התבונן בפניו של קטגירי זמן מה וחיכה שדבריו ייקלטו, ואז החל שוב לדבר.
"שלא תהיה טעות, אין לי שום טינה אישית או עוינות כנגד תולעת-קון. אני גם לא רואה אותו כהתגלמות הרוע. מצד שני, אני לא חושב שנוכל להיות חברים או משהו כזה... אבל נראה לי שבמובן מסוים, מבחינת העולם, זה בסדר שיתקיים יצור כמו תולעת-קון.
העולם הוא מעין מעיל עליון גדול שזקוק לכיסים מכל מיני סוגים. אבל עכשיו תולעת-קון נהיה מסוכן כל כך עד שאני לא יכול עוד להתעלם ממנו. זמן רב נאגרה השנאה בלבו ובגופו, והם התנפחו לממדים שלא נראו מעולם. נוסף על כך, רעידת האדמה בקוֹבֶּה בחודש שעבר העירה אותו משינה עמוקה ומצוינת. בהשראת הכעס העמוק שהוא היה שרוי בו הייתה לו התגלות, וגמלה בלבו ההחלטה שעכשיו גם הוא יחולל רעידת אדמה גדולה, כאן בטוקיו.
קיבלתי מכמה חרקים, חברים טובים שלי, ידיעות מדויקות ואמינות על התאריך, הזמן וקנה המידה של רעידת האדמה. אין פה שום טעות."
צפרדע-קון סגר את פיו ועצם את עיניו. ניכר בו שהתעייף מהדיבור.
"אם כך," אמר קטגירי, "אתה מציע שאתה ואני נרד אל מתחת לאדמה, נילחם בתולעת-קון ונעצור את רעידת האדמה."
"בדיוק."
קטגירי אחז בספל התה ושוב הניח אותו על השולחן. "אני עדיין לא מבין, למה בחרת מישהו כמוני לשותף?"
"קטגירי-סאן," אמר צפרדע-קון והתבונן היישר בעיניו של קטגירי, "תמיד הערכתי אותך. במשך שש עשרה שנה עשית בדממה עבודה מסוכנת ואפורה שאיש לא רוצה לעשות. אני יודע היטב עד כמה זה היה קשה. לצערי, אינני חושב שהממונים עליך והעמיתים שלך לעבודה מעריכים את עבודתך כראוי. אף אחד מהם אינו רואה אותך ומתייחס אליך כמו שצריך. ועם זאת, למרות שאתה לא מוערך כראוי, למרות שאינך מקודם כראוי, אתה לא מתלונן.
"ולא רק בגלל העבודה שלך. אחרי שההורים שלך מתו, גידלת לבדך את אחיך ואחותך הצעירים ממך, שהיו אז רק בני עשרה, שלחת אותם לאוניברסיטה וחיתנת אותם. הוצאת את רוב זמנך וכספך למטרה זו, ובעצמך לא הצלחת להתחתן. למרות זאת, אחיך ואחותך אינם מעריכים כלל את מה שעשית למענם. להפך. שום הערכה. שום הכרת טובה. אם תשאל לדעתי, אני חושב שההתנהגות שלהם מזעזעת. הייתי רוצה להרביץ להם בשמך. אבל אתה... אתה בכלל לא מתרגז.
"אם לומר בכנות, המראה שלך לא משהו. ואתה גם לא רהוט דיבור במיוחד. בגלל זה אנשים סביבך נוטים להתייחס אליך בזלזול. אבל אני... אני מבין אותך היטב. אתה אדם מלא היגיון ואומץ. בכל רחבי טוקיו אין עוד אדם שאני יכול לסמוך עליו כמו שאני סומך עליך כשותף שלי בקרב הזה."
"צפרדע-סאן," אמר קטגירי.
"צפרדע-קון," תיקן שוב צפרדע-קון וזקף את אצבעו.
"צפרדע-קון. איך אתה מכיר אותי כל כך טוב?"
"כל השנים הארוכות האלה לא ניהלתי סתם חיים של צפרדע מטורזנת. אני מתבונן ורואה היטב כל מה שצריך לראות בעולם."
"אבל בכל זאת, צפרדע-קון," אמר קטגירי, "אני לא שרירי במיוחד ואני לא יודע כלום על מה שקורה מתחת לאדמה. אין לי מספיק כוח בשביל להילחם לצדך בתולעת-קון בחשכה גמורה. אתה זקוק למישהו חזק ממני. מישהו שמתאמן בקראטה, או אולי מפקד בסיירת קומנדו של הצבא."
צפרדע-קון גלגל את עיניו הגדולות. "קטגירי-סאן, אני הוא זה שיילחם בפועל. אבל אני לא יכול להילחם לבדי. זה כל העניין. אני זקוק לאומץ ולחוש הצדק שלך. אני צריך שאתה תהיה מאחורי ותצעק: 'קדימה, צפרדע-קון! כל הכבוד! הניצחון בידיך! הצדק איתך!'"
צפרדע-קון פרש את זרועותיו לרווחה ושוב טפח על ברכיו ברעש, כאילו חבט במים. "במלוא הכנות, קטגירי-סאן, אני מפחד להילחם בתולעת-קון בחושך. זמן רב חייתי כחובב אמנות, פציפיסט שחי בטבע. אני ממש לא אוהב להילחם. אבל אני מוכרח לעשות את זה. זה יהיה קרב נוראי. אני לא בטוח שאיחלץ ממנו בעודי בחיים. אני בטוח שאאבד אחת מגפי, אם לא יותר. אבל לא אברח. כפי שאמר ניטשה: החוכמה הגבוהה ביותר היא להיות חסר פחד. מה שאני רוצה שאתה תעשה הוא שתעניק לי מהאומץ שלך. תתמוך בי בכל לבך כמו חבר אמיתי. הבנת אותי?"
למרות הנאום, קטגירי נותר עם הרבה שאלות. ובכל זאת, משום מה הוא הרגיש שהוא יכול להאמין לדברי צפרדע קון, מפתיעים ובלתי מציאותיים ככל שיהיו. בהבעת פניו של צפרדע-קון ובצורת הדיבור שלו הייתה כנות שנגעה ללב. לקטגירי, שעבד במחלקה הכי קשוחה של הבנק, הכישרון לזהות דברים מסוג זה נהפך לטבע שני.
"קטגירי-סאן, אתה בוודאי מרגיש מצוקה נוראית. פתאום צץ לך צפרדע גדול כמוני, מספר לך את כל הסיפורים הללו ומבקש ממך להאמין לו. אני באמת חושב שהתגובה ההססנית שלך מתבקשת. לכן אני אתן לך הוכחה אמיתית שאני קיים. קטגירי-סאן, נכון שיש לך בעיות קשות להחזיר הלוואה שניתנה לחברת הסחר 'הדוב הגדול מהמזרח'?"
"נכון," הודה קטגירי.
"אני יודע... מאחורי הקלעים פועלת חבורת סחטנים הקשורים עם ארגון פשע, הם מתכננים לגרום לחברה להכריז על פשיטת רגל וככה לבטל את החוב לבנק. הפקיד שאישר את ההלוואה לא ערך בדיקה רצינית על החברה. וכרגיל, מי שמטפל בבלגן זה קטגירי-סאן. אבל הפעם מדובר בלקוחות קשים והמשימה נראית למעלה מכוחותיך. ברקע תומך בהם פוליטיקאי חזק שמופיע ונעלם לפרקים. מדובר בהלוואה של כשבעה מיליון ין. אני צודק?"
"בהחלט."
צפרדע-קון פרש את שתי ידיו לחלל החדר. קרומי השחייה הירוקים שלו נמתחו כמו כנפיים חיוורות. "קטגירי-סאן, אל תדאג. תן לצפרדע-קון לטפל בעניינים. מחר בבוקר אפתור את כל הבעיות שלך. ועכשיו, הירגע וליל מנוחה."
צפרדע-קון נעמד וחייך. אחר כך שיטח את עצמו עד שהיה דק כמו דיונון מיובש ויצא מהבית דרך חריץ המסגרת של הדלת. קטגירי נשאר לבדו בחדר. על השולחן נותרו שני ספלי תה. חוץ מזה לא היה בחדר דבר שיעיד כי צפרדע-קון היה בו אי פעם.
למחרת בבוקר, כשאך הגיע קטגירי לעבודה בשעה תשע, צלצל הטלפון על שולחן הכתיבה שלו. "קטגירי-סאן," אמר קול עסקי וקר של גבר. "מדבר שירַאוֹקה, עורך הדין של 'חברת הדוב הגדול מהמזרח'. קיבלתי הבוקר טלפון מהלקוח שלי בעניין ההלוואה. הוא מוסר שהוא מקבל על עצמו את האחריות להחזיר את מלוא הסכום במועד שנקבע. הוא יעביר לך מזכר בנושא, ולפיכך הוא מבקש שצפרדע-קון יואיל נא לא לבוא עוד לביתו. אני חוזר, הוא מבקש שצפרדע-קון לא יבוא עוד לביתו. אני לא מבין מה פירוש הדבר, אבל אני מניח שאתה מבין, מר קטגירי?"
"אני מבין היטב," אמר קטגירי.
"אם כך, תואיל להעביר את ההודעה שלי לצפרדע-קון?"
"אמסור את ההודעה. אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהלקוח שלך לא יראה עוד את צפרדע-קון."
"יפה. אם כך, המזכר יהיה מוכן עד מחר לכל המאוחר."
"תודה," אמר קטגירי.
שיחת הטלפון נותקה.
באותו יום, בזמן הפסקת הצהרים, ביקר צפרדע-קון את קטגירי במשרדו בבנק. "מה קורה? הכול הסתדר עם 'הדוב הגדול מהמזרח'?"
קטגירי הסתכל סביבו במבוכה.
"הכול בסדר. רק אתה יכול לראות אותי," אמר צפרדע-קון. "אבל עכשיו אני מניח שאתה בטוח שאני קיים, נכון? אני לא תוצר הדמיון שלך. אני יכול לפעול ולהציג תוצאות. אני חי וקיים."
"צפרדע-סאן," אמר קטגירי.
"צפרדע-קון," תיקן צפרדע-קון וזקף אצבע.
"צפרדע-קון," אמר קטגירי, "מה עשית להם?"
"לא עשיתי שום דבר מיוחד. לא משהו משמעותי יותר מאידוי כרוב ניצנים. קצת איימתי עליהם. קצת טרור פסיכולוגי. כמו שכותב ג'וזף קונרד, טרור אמיתי הוא טרור שסוחף את דמיונם של אנשים. אבל ספר לי, מה קורה, קטגירי-סאן? הכול הסתדר?"
קטגירי הנהן בראשו והדליק סיגריה. "ככה זה נראה."
"ובכן, עכשיו אתה מאמין למה שסיפרתי לך אתמול בערב? תילחם איתי נגד תולעת-קון?"
קטגירי נאנח, הסיר את משקפיו וניגב אותם. "אם לומר בכנות, אני לא ממש נלהב. אבל זו לא סיבה מספקת לצאת מהסיפור הזה..."
צפרדע-קון הניד בראשו. "זו שאלה של אחריות וכבוד. גם אם אתה לא נלהב מהרעיון, אין שום אפשרות אחרת אלא שאני ואתה נרד אל מתחת לאדמה ונתמודד פנים אל פנים עם תולעת-קון. אם במקרה נפסיד בקרב ונמות, לא נזכה באהדה של אף אחד. אם נחסל את תולעת-קון, ראש וזנב, אף אחד לא יעתיר עלינו שבחים. אנשים לא ידעו כלל שעמוק מתחתם התרחש קרב כזה. היחידים שידעו על כך אי פעם הם אני ואתה, קטגירי-סאן. איך שלא תסתכל על זה, אנחנו נהיה בודדים במערכה". קטגירי הסתכל זמן מה על כפות ידיו ואחר כך התבונן על העשן המיתמר מהסיגריה שעישן.
"אתה יודע, צפרדע-סאן, אני סתם בן אדם רגיל."
"צפרדע-קון," תיקן צפרדע-קון. אבל קטגירי התעלם ממנו.
"אני בן אדם רגיל לגמרי. לא. אני פחות מבן אדם רגיל. אני מקריח, גם הכרס שלי בולטת, בחודש שעבר מלאו לי ארבעים. יש לי רגליים שטוחות, ולא מזמן נאמר לי בייעוץ רפואי שיש לי נטייה לסוכרת. לא שכבתי עם אישה שלושה חודשים, וגם אז היא עשתה את זה תמורת כסף. בעבודה אני מקבל הכרה מסוימת על היכולת שלי להחזיר כספים, אבל אף אחד לא מכבד אותי. אין אף אחד, לא בעבודה ולא בחיי הפרטיים, שמחבב אותי.
אני איש שיחה גרוע ואני זוועתי עם זרים, ולכן אני לא מצליח להתיידד עם אנשים. יש לי אפס יכולת מוטורית, אין לי שמיעה מוסיקלית, אני גמד, אני סובל מהיצרות העורלה, אני קצר-רואי ואסטיגמטי. אני חי חיים איומים. כל מה שאני עושה זה רק ישן, קם, אוכל ומחרבן. בשביל מה אני חי? אין לי מושג. למה בן אדם כזה חייב להציל את טוקיו?"
"כי, קטגירי-סאן," אמר צפרדע-קון בקול מסתורי, "רק אדם כמוך יכול להציל את טוקיו. וחוץ מזה, בשביל אנשים כמוך אני מנסה להציל את טוקיו."
קטגירי נאנח שוב אנחה עמוקה. "אם כך, מה אני צריך לעשות?"
צפרדע-קון הסביר לקטגירי את התוכנית. בשבעה עשר בפברואר באמצע הלילה הם ירדו אל מתחת לאדמה (זאת אומרת יום אחד לפני היום שבו אמורה להתרחש רעידת האדמה). הכניסה נמצאת בחדר הדוודים במרתף של סניף שינג'וקו של בנק טוקיו לביטחון, נאמנות וחיסכון. אם מקלפים חלק מהקיר מגלים מנהרה. יורדים במנהרה בסולם חבלים כחמישים מטרים בלבד ומגיעים למקום שבו נמצא תולעת-קון. קטגירי והוא ייפגשו באישון הלילה בחדר הדוודים (קטגירי יישאר בבניין באמתלה של שעות נוספות).
"יש תוכנית אסטרטגית לקרב?" שאל קטגירי.
"יש תוכנית. אויב כמוהו אי אפשר לנצח בלי תוכנית. הוא יצור חלקלק. אי אפשר להבדיל בין הפה לפי הטבעת שלו, והוא גדול כמו קרון רכבת בקו יאמַנוֹטֶה."
"מה התוכנית?"
צפרדע-קון שקע לרגע במחשבות. "יש דברים שהשתיקה יפה להם."
"אתה מתכוון שעדיף שלא אשאל?"
"אפשר לנסח את זה כך."
"מה תעשה, צפרדע-סאן, אם ברגע האחרון אני אפחד ואברח?"
"צפרדע-קון," תיקן צפרדע-קון.
"מה תעשה, צפרדע-קון, אם זה מה שיקרה?"
"אני אלחם לבדי," אמר צפרדע-קון לאחר מחשבה. "הסיכויים שלי לנצח את היצור הזה לבדי טובים מעט יותר מאלה של אַנה קַרֶנינה לנצח את הקטר השועט. קראת את 'אנה קרנינה', קטגירי-סאן?"
כאשר אמר קטגירי שלא קרא את הספר, הביעו פניו של צפרדע-קון השתתפות בצערו. נראה שצפרדע-קון אהב מאוד את "אנה קרנינה".
"אבל אני לא חושב שאתה תברח ותשאיר אותי לבד, קטגירי-סאן. אני יכול לדעת דברים כאלה. איך לומר את זה, העניין הוא אם יש לך ביצים... לי, לצערי, אין. הי הי הי," צפרדע-קון פער פה גדול וצחק. לצפרדע-קון לא חסרו רק ביצים, גם שיניים לא היו לו.
קורה שדברים בלתי צפויים מתרחשים.
בשבעה עשר בפברואר בערב קטגירי נורה. לאחר שסיים את סיבוב הביקורים מחוץ למשרדו ופנה לחזור לבנק, בזמן שהלך ברחוב בשינג'וקו, קפץ ונעמד מולו גבר לבוש במעיל עור. פניו של הגבר היו כמעט חסרות הבעה. קטגירי יכול היה לראות שהוא מחזיק בידו אקדח קטן שחור. האקדח היה כל כך שחור וכל כך קטן שכלל לא נראה כאקדח אמיתי. קטגירי הסתכל על האקדח במבט בוהה, בלי לתפוס שהאקדח מכוון אליו ושהגבר עומד ללחוץ על ההדק. מבחינת קטגירי, האירוע היה בלתי מובן לחלוטין ופתאומי מאוד. אבל האקדח אמנם ירה.
קטגירי ראה את לוע האקדח מתרומם באוויר מעוצמת ההדף. באותו רגע ממש הוא ספג מכת פטיש אדירה בכתף ימין. הוא לא הרגיש כאב. המכה העיפה אותו והוא השתטח על הכביש. תיק העור שהחזיק בידו עף בכיוון ההפוך. הגבר כיוון לעברו את האקדח פעם נוספת. נורתה ירייה שנייה. לנגד עיניו של קטגירי התנפץ לרסיסים שלט חוצות של מסעדה קטנה שהוצב בפינת הרחוב.
הוא שמע את צרחות העוברים והשבים. המשקפיים שלו עפו, והוא ראה הכול מטושטש. בעודו בוהה ראה שהגבר מתקרב לעברו והאקדח בידו. קטגירי חשב שהוא עומד למות. צפרדע-קון אמר שטרור אמיתי הוא טרור שסוחף את דמיונם של אנשים... בלי להתבלבל ניתק קטגירי את מתג הדמיון שלו ושקע בדממה חסרת משקל.
מתוך "צפרדע קון מציל את טוקיו", "ריקוד האדמה", הרוקי מורקמי. סדרת נובלה. עורכת אחראית: הילית חמו-מאיר. מיפנית: מיכל דליות-בול עטיפה: טליה בר 212 עמ', כתר
נא להמתין לטעינת התגובות
