כולנו רפליקנטים
לא הספיקה לכם גרסת הבמאי? יש לכם פטיש לקופסאות ברזל מעוצבות? אף פעם לא הבנתם מה הקטע של "בלייד ראנר"? יוני בינרט ממריא במאונך עם מארז שיעביר לכם וויקאנד בלי בעיה
איך בכלל מתחילים לכתוב על "בלייד ראנר"? איך ניגשים למשימה הזו? מה, שאעשה זאת בתור המלצה? מי שזקוק להמלצה על "בלייד ראנר", לאיזשהו תמריץ בשביל ללכת ולצפות בסרט הזה, הוא אחד משתי האופציות הבאות: אדם שקם מתרדמת בת 25 שנה או אדם שמבסוט אש כשהוא רואה את צ'אק נוריס מרביץ לאנשים אחרים. אז הנה, בקצרה: למתעוררים - סרט מדהים. לכו מהר לספריית DVD, אפילו לפני שאתם מבקשים את הגיליון השבועי של "העולם הזה". לחובבי צ'אק נוריס - יש שידורים חוזרים של "ווקר-טקסס ריינג'ר" בערוץ AXN. עזבו אתכם מ"בלייד ראנר". אין שם קראטה וכובעי קאובויס לבנים.
ואולי אכתוב את הכתבה הזו בסגנון תזה אוניברסיטאית המנתחת את הטקסט, הסאב-טקסט והרבדים הנסתרים של התמות המרכזיות בסרט? לא, אין מצב. 98 אחוז מכם יעזבו אחרי משפט-שניים, ובצדק. רבדים נסתרים זה למאוננים. "בלייד ראנר", כמו שאומר רוטגר האוור הנצחי, לא זקוק להסברים, ועם יותר מעריצים מנמשים על משה דץ הוא גם לא זקוק להשתפכות נלהבת ממני או מאף אחד אחר.
אז איך אני ניגש לזה? מה לתת לכם, לרגל צאת המהדורה החגיגית והסופית בהחלט של הסרט ב-DVD (על פי חזונו של הבמאי רידלי סקוט, ועם תוספות של אפקטים מיוחדים, טאצ'ים קטנים, סאונד צלול מאי-פעם וחדות תמונה מושלמת), שלא נתנו לכם בעבר?
מצאתי. אני אתן לכם את ארבעת הדברים העיקריים שנתן לנו "בלייד ראנר", לפי ראות עיניי כמובן. זה היתרון בלהיות זה שמאחורי המקלדת - אתה מחליט. תיהנו:
למטה: הטריילר של גרסת הבמאי
מ"שליחות קטלנית 1 ו-2" ועד "המטריקס", מ"עיר אפלה" המבריק של אלכס פרויאס ועד סרטי "באטמן" (גם של טים ברטון וגם של כריסטופר נולאן) - "בלייד ראנר" שימש כהשראה ניכרת עבור עשרות סרטים, קליפים, פרסומות ורומאנים גרפיים. הסרט הציג תפיסה חזותית נבואית של העתיד, שהקדימה את זמנה והפכה לאחת מהדוגמאות המושלמות ביותר של חזון קולנועי-עיצובי קוהרנטי וטוטאלי.
כשהוא מושפע רבות מספרי קומיקס (בעיקר של סדרת "Heavy Metal" והמאייר מוביוס), בנה רידלי סקוט לוס אנג'לס עתידנית קודרת, אפלה ומסוכנת. תחת ערפיח כבד וגשם תמידי מתמזגים הארכיטקטורה המתפוררת
זכרו - כל אלה נעשו באמצעים טכניים וצילומיים בלבד, ללא עזרת מניפולציות ממוחשבות, והפיזיות הברורה של התפאורה - בין אם התריסים הוונציאניים בדירתו של דקארד ובין אם הארובות יורקות האש של סצנות הפתיחה (מיניאטורות, כמובן) - מעניקה חיות וריאליזם יוצא דופן הנעדרים מהנופים הממוחשבים של ימינו.
כבר ב-1982 נגע "בלייד ראנר" בשאלות המעסיקות אותנו ביתר שאת היום, כשהוא מצייר את העתיד בשחור כהה, כתוצאה ישירה של משוגות האדם המודרני. לוס אנג'לס של הסרט מאוכלסת בערב רב של חלאות אדם, עניים וחריגים (כשהאוכלוסייה המבוססת יותר כבר נמלטה למושבות החוץ-ארציות), שחיים תחת הערפיח של זיהום האוויר הקיצוני.
שאלות של בינה מלאכותית ושכפול גנטי כבר אינן עוסקות בפן המוסרי, אלא המסחרי והשימושי. בעלי חיים כבר כמעט לא קיימים (ע"ע החיות האנדרואידיות של טיירל והנחש המכאני של זורה), ותאגידי ענק צוברים כוח חסר גבולות ושולטים כמעט בכל אספקט של החיים. נשמע לכם מוכר?
תודות ל"בלייד ראנר" (ולא ל"פייצ'ק" או "נקסט" המחרידים), יותר אנשים פקדו חנויות ספרים ורכשו מספריו של אחד מהסופרים החשובים במאה (ולא, זה ממש לא אוברסטייטמנט). במהלך קריירה של 30 שנה, כשהוא נעזר ברוב הסמים המוכרים לאדם (וסובל מרוב תופעות הלוואי שהם מביאים איתם), פרסם פיליפ ק.דיק סיפורים קצרים ורומאנים שהתפקעו מרוב רעיונות, חידושים וספקולציות לגבי הכיוון אליו הולכת האנושות.
השאלה "מהו אדם?", שעוברת כחוט השני גם ב"בלייד ראנר", היא שמאפיינת את רוב הסיפורת האפלה, הפסימית והמבריקה של דיק, שהפכה לאפלה פסימית עוד יותר ככל שהפלאשבקים, הפאראנויות וההזיות קירבו אותו אל אובדנו, כמה שבועות בטרם יצא "בלייד ראנר" למסכים.
בין העיבודים הטובים יותר לספריו או סיפוריו הקצרים אפשר למנות את "זיכרון גורלי" המצוין, "סקרימרס" (שרק אני אהבתי, משום מה), "דו"ח מיוחד" של שפילברג את קרוז, ו"סורק אפלה" הנחמד והמצויר, שיצא לא מזמן ומהווה עיבוד סביר לרומאן הגאוני, המדכא והשחור משחור של דיק (שגם תורגם לעברית. חפשו אותו!).
רוי באטי האלמותי, הרפליקנט שחותר באלימות וזעם כה קשים לעבר מטרתו הכה אנושית: הוא רוצה לחיות. האוור, השחקן ההולנדי שכונה ע"י פיליפ ק.דיק "רוי באטי האולטימטיבי - קר, ארי ומושלם", נכנס ללבי אחרי "בלייד ראנר" ונשאר שם לתמיד. 90 אחוז מהסרט מטיל עליך באטי אימה. אתה מביט אל תוך עיניו הכחולות ורואה רק תהום ואז, בדקות האחרונות של הסרט, כשבאטי בוחר (כאקט האחרון שלו עלי אדמות) להציל את חייו של רודפו (דקארד), אותן עיניים כחולות משקפות חזרה אליך אותם חיים שבאטי בוחר לקדש, את הרוך שנמצא בו, את אנושיותו. כל מסכת ההתרחשויות האלימות שאירעה עד נקודה זו משנה באחת את טיבה, והאנטגוניסט הפסיכופת שרוצח את פרופסור טיירל באכזריות כה רבה, הופך את מותו של אדם-מכונה, אחד מרבים, לסצנה מלנכולית ועדינה ששוברת את הלב.
את האוור, עם אותו צל חיוך ואותם עיניים כחולות מהפנטות/מסוכנות, ראינו אחר כך כפסיכופתים אחרים ב"הטרמפיסט" המצמרר (לא הרימייק המחורבן משנה שעברה!), "רומאן הדמים" המדמם והמשובח (סרטו דובר האנגלית הראשון של פול וורהובן) ו"נקמה עיוורת" (גרסה אמריקאית חמודה ל"זטואיצ'י"). בכמה השנים האחרונות הידרדר האוור לסרטי מד"ב דרג ג', שמשודרים בערוצי הסרטים השונים, אבל בשבילי הוא תמיד יהיה רוי באטי. את הזיכרונות האלה הגשם לא ישטוף.
המוזיקה המופלאה והמלנכולית של ונגליס (לפני שהוא פנה לקיטש האפי המסריח של "1492 - מעבר לאופק"), תצוגת המשחק הסבירה היחידה בקריירה של שון יאנג, אפקטים מיוחדים מכאניים מרהיבים(באותה ליגה של האפקטים המדהימים ב"מפגשים מהסוג השלישי"), השילוב התקדימי והכה מתבקש בין פילם נואר למותחן מד"ב, הגוף החתולי והמתפתל של דריל האנה הצעירה וגם - בצד הרע - אישור כוזב לכישרונו הכוזב עוד יותר של רידלי סקוט (להוציא את "הנוסע השמיני", כמובן, ואת "בלק הוק דאון" המצוין). לא כל יום פורים, רידלי, ולא בקלות נשכח את "שנה מופלאה" ואת "ים של חברים".
נא להמתין לטעינת התגובות
