רוחות מלחמה

טירונים אמריקניים עינו ללא רחם שבויים בכלא אבו גראייב בימי המלחמה בעיראק. יוני בינרט מנסה להבין מדוע אנו חשים חמלה כלפי אלו שערפו את ראשו של דניאל פרל מול המצלמות: ביקורת על "הרוחות של אבו גראייב", זוכה האמי לשנת 2007

יוני בינרט | 9/1/2008 9:38

באתר הקולנוע "סינמטיקל" מצאתי את הציטוט הממצה ביותר להגדרת הסרט "הרוחות של אבו-גראייב", הדוקומנטציה הקודרת והקשה של מה שהתרחש מאחורי חומות בית הכלא העיראקי הידוע לשמצה, במהלך התקופה שאחרי כיבוש עיראק על ידי כוחות הצבא האמריקני: "הסרת הכפפות איננה ערובה לכך שהעבודה תתבצע, היא רק ערובה לכך שהידיים שלך יתלכלכו". ואכן, ידיים רבות התלכלכו במהלך הכיבוש הכאוטי (ואיזה כיבוש איננו כזה?) שהחל עם נפילת משטרו של סדאם חוסיין. אך לא רק ידיים התלכלכו, גם פרצופה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, של האומה שחרתה על דגלה את עקרונות החופש, האמת והזכות לחיות כבני אדם, התלכלך באופן מחפיר ואולי אף בלתי הפיך.

כלא אבו גראייב, מתקן הכליאה ששימש את סאדאם לאכלוס, עינוי והוצאה להורג של מתנגדיו, נמצא כ-32 ק"מ מערבה ממרכז בגדד. הכלא הוסב במהלך הימים הראשונים שאחרי כיבוש עיראק למתקן כליאה אמריקני בו נכלאו אסירים מודיעיניים החשודים כאנשי טאליבן, אל-קאעידה וארגוני טרור אחרים. פלוגות שונות של זרוע המשטרה הצבאית האמריקנית הוצבו במקום כדי לשמש כסוהרים, על אף שלא הוכשרו לכך, וכך נוצר מצב אבסורדי, בו 300 חיילים מופקדים על אוכלוסייה של יותר מ-6,000 אסירים. הכלא חולק לאגפים, ובאגף "הקשה", בו נכלאו כ-1,000 אסירים המוגדרים כיעדים מודיעיניים מסוכנים, נוצר מצב אבסורדי יותר, כשבין 5 ל-10 חיילים הופקדו על האגף כולו.

במהלך התקופה הזו, תחת ידיהם של אותם חיילים חסרי ניסיון (חלקם הגיעו היישר מבסיסי הטירונות האמריקניים), עברו רבים מהאסירים התעללויות פיזיות ופסיכולוגיות המנוגדות באופן חד-משמעי לאמנת ז'נבה, עליה חתומה גם ארה"ב. כפיתות, מכות חשמל, מניעת שינה, מכות רצח, השפלה וביזוי. אסירים אולצו להצטלם בתנוחות משפילות, בסימולציות שלהם מקיימים יחסי מין עם אסירים אחרים כשהם כפותים זה לזה או לסורגים, מועמדים זה על זה בפירמידה כשהם עירומים. מיתות של אסירים שקרו כתוצאה מההתעללויות לא דווחו. אף אחד לא ידע, אף אחד לא שמע. הגיהינום של אבו גראייב נותר בעלטה תקשורתית מוחלטת, בדומה למרכזי כליאה/חקירה אחרים של הצבא האמריקני (כדוגמת בסיס גוואנטנאמו, שנותר מחוץ לעיני התקשורת עד היום).

הרוחות של אבו גרייב מתוך הסרט

אין נסיבות מקלות

מה שאירע לחלק נכבד מ-1,000 האסירים של האגף "הקשה" בבית הסוהר של אבו גראייב מידיהם של חיילים סוהרים אמריקניים תויג בתקשורת - אור ליום בו התפוצצה הפרשה באמצעות תמונות ממצלמתו דיגיטלית של אחד הסוהרים - כהתנהגות חייתית ובלתי נורמלית של כמה חיילים סאדיסטיים. "הרוחות של אבו גראייב" טוען באמצעות חומרים ארכיוניים, מסמכים סודיים הנחשפים לראשונה ועדויות של החיילים המתעללים, כי מדובר היה במדיניות רשמית (!) של הממשל האמריקני לטיפול באסירים שהוגדרו כ"מודיעיניים".

הסרט מציג מסמכים רשמיים עליהם חתום שר ההגנה האמריקני דאז דונלד ראמספלד ובו הוא מעודד ומאשר שיטות חקירה "מתוגברות". "למה עמידה בכפייה לפרק זמן של ארבע שעות בלבד?", ראמספלד מוסיף בכתב יד על המסמך המודפס. "אני עומד בין 8 ל-10 שעות בכל יום!". אמנת ז'נבה? "האמנה איננה ריאלית כשמדובר בלוחמה נגד לוחמים / אנשי גרילה שלא מכבדים אותה בעצמם", טען הממשל האמריקני. הצחנה המוסרית העולה מעמדה שכזו איננה זקוקה להסברים.

אני חייב להודות, עם זאת: במהלך חלקו הראשון של הסרט עלתה בי תרעומת על ההלקאה העצמית החביבה על התקשורת בתרבויות ליברליות עמן אמורה להימנות ארה"ב. הקביעה שלפיה אמנת ז'נבה איננה חלה על אלה שאינם מכבדים אותה בעצמם נשמעה לי הגיונית בחצי השעה הראשונה של הסרט. מדוע צריך הצבא האמריקני להצטדק על המעשים האפלים שהוא מבצע, אזור דמדומים מוסרי או לא, כשהצד הנגדי לוקח את מעשי הפלצות המבוצעים

נגד שבויי מלחמה למקומות המביישים את הציורים של הירונימוס בוש? מדוע אני אמור לחוש כעס כשאני שומע על סוהרים שמלבישים תחתונים על ראשי אסירים ומכריחים אותם לזחול על הרצפה, בעוד אנשי אל-קאעידה עורפים את ראשו של דניאל פרל אל מול המצלמות?

וזו העדות לכוחו של סרט תעודה חריף, מנוסח היטב ובעל אג'נדה מוסרית ואנושית, המסוגלת להכניע גם את הדחפים החייתיים והפרימיטיביים ביותר שמתעוררים אצל בני אדם נורמטיביים לנוכח מעשי האלימות של ארגוני הטרור: שעה עם לתוך "הרוחות של אבו גראייב", עם התיעוד המצמרר של מה שאירע בתוך הכלא; הסקירה המתודית של המדיניות הכתובה והמנוסחת שאפשרה להם לעשות את זה והוקעתם של אותם מנסחי מדיניות שהצליחו לחמוק מהאשמה תוך כדי הפלתה על כתפי החיילים המתעללים בלבד - וגם אותם רגשות של "למה לי לרחם עליהם?" מתפוגגים.

יש בני אדם המתכחשים לאנושיות שלהם ומפעילים אמצעים לא אנושיים נגד בני אדם אחרים. כניעה לדחפים הללו כמוה כהצטרפות לאותם אנשים, לאיבוד האנושיות שלך עצמך. "זה הזכיר לי את "בעל זבוב", אומר בסרט אחד מהסוהרים המתעללים. ובכן, טעות בידך. ב"בעל זבוב" התעללו זה בזה ילדים ללא כל מסגרת משגיחה, ללא כל מערכת חוקים, ילדים שנכנעו ליצרים הפרימיטיביים המקננים בכולנו. אתם התעללתם בבני אדם אחרים כבוגרים, מתוך ידיעה מלאה וכחלק מממסד המתיימר לתחזק מערכת חוקים ערכית והומניסטית. אין נסיבות מקלות בדברים כאלה. אין מחילה.