השקעה סולידית: בית כלא
הסרט התיעודי "אסירי קבלן" של ערוץ 1 מתייחס לתופעת ההפרטה של מדינת ישראל עד לתחתוניה. יוני בינרט רצה לצאת חוצץ נגד לב לבייב, אבל נאלץ להפנות את האש גם לכיוונו של הבמאי נסים מוסק
כן, ערוץ 1. הדינוזאור המחרחר הרים אמש להנחתה ב"אסירי קבלן" וייצר כתבת עומק בה יכלו להתגאות גם אילנה דיין וחבורתה. לא זאת בלבד, אלא שגם זכינו לחלופת מניפולציות - במקום ה"בואו נשים פילטר בשביל האילוסטרציה ונקריין הכי דרמטי שאפשר, למקרה שמישהו לא הבין", של "עובדה" - קיבלנו את אסכולת "בואו נשים הכול בעריכה צולבת, שוטים עוקבים של פטיש בית-משפט, הדופק בעוז, וקטעים מ-"The Wall" של פינק פלויד. שיהיה אינטנסיבי, חברים" של הערוץ הראשון.
אבל אל תטעו. אפקטי העריכה שאבד עליהם הכלח (מי הגרפיקאי שלכם?), פשטות היתר של מנגנון "בנאדם מדבר ואז בנאדם אחר סותר אותו", והחד-צדדיות המופגנת בקריינות הם סימנים של בריאות. כן, בריאות, בריאות של ערוץ ציבורי, המייצג אותה תפיסה סוציאליסטית נאיבית, שהופכת כה נדירה במדיה ובמוסדות הממשלה של היום: אנחנו משלמים (או לפחות אמורים לשלם) אגרה לערוץ הזה, וחובה עליו, כחלק מהגדרתו כ"ערוץ ציבורי", לדאוג לאינטרסים הציבוריים שלנו. ב"עובדה", למשל, אתם עלולים להיתקל בכתבה על אמן שבא לארץ (לא שכחנו לך את שון לנון, רוני קובן!) שמטרתה בידור. מהערוץ הראשון אנו אמורים לצפות לסרט כמו "אסירי קבלן".
למטה: קטע מהמשדר, באדיבות ערוץ 1
וכן. קורה מסביבנו משהו עליו אנחנו אמורים לדעת עליו, משהו שאנחנו אמורים להתווכח עליו. המדינה שלנו מפריטה את עצמה לדעת, ועל אף שאת התוצאות המיידיות קשה לראות, הדברים הולכים במהירות ונעשים חמורים. הפרטת בתי כלא, תעשייה שמגלגלת 5 מיליארד דולר בשנה בארה"ב, עברה כמעט את כל המחסומים האפשריים בדרך להתממשות כאן, אצלנו. לב לבייב ("אפריקה ישראל") ואברהם קוזניצקי (מנכ"ל חברת הבניה "מנרב"), הזכיינים של הקמת בית הכלא, כבר עסוקים בהשלמתו אי שם באזור הדרום. לבד מכמה מתנגדים עקשנים ורעשניים שעותרים לבג"ץ ללא הצלחה, דומה שאין לעצור את התהליך.
המנגנון הוא פשוט: לבייב וקוזניצקי מקימים את בית הכלא ומשכנים בהם אסירים. המדינה, בתמורה, משלמת להם 50 דולר לראש, למיטה. הרווחים הצפויים מפלצתיים, והמדינה בתמורה מפנה לכאורה מקום נוסף בבתי הכלא של השב"ס, יוצרת מצב של יותר סוהרים פר אסיר ומשדרגת כך את תנאי הכליאה של האסירים שברשותה. אבל מה בדבר מתן כוח ענישה ליזמים פרטיים, לאנשי הון? מה בדבר השאלות המוסריות והחוקתיות של אחריות המדינה כלפי אזרחיה? "אסור להתאהב בסחורה שלך", אומר לב לבייב בקטע ראיון ישן שלו, "הכול למכירה, חוץ מהאישה והילדים". תגידו, נפלתם על המוח?
אבל נסים מוסק, הבמאי של "אסירי הקבלן", חוטא בחטא דוקומנטרי קדמון: בלהט
המפלצתיות של הסכנות הטמונות בשירות בתי סוהר בבעלות פרטית בוטה מספיק כדי שהאזרח המצוי - אני, לדוגמה - ייחרד מעצם הרעיון. החוק להקמתו, שעבר בכנסת ברוב של 52 (!) קולות, אכן הוגנב אל מתחת לאפינו, או כמו שהח"כ לשעבר חמי דורון אומר: "לפני שישימו לב". הסוגייה המסובכת הזו יכלה לזכות בסרט תיעודי מאוזן יותר וחדור רוח קרב פחות, מקיף ומקצועי ככל שיהיה. כך יכול האזרח המצוי - שוב אני, לדוגמה - להתעסק בשאלות החשובות באמת ולא בחד-צדדיותו של המסמך התיעודי שעוסק בהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
