הארי הקדוש

תכנית האירוח החדשה "אבא" של ארי שביט בערוץ 2 היא בוודאי הומאז' מחוכם לטלויזיה של ערוץ 1 בשנות השמונים המוקדמות. פוריה גל מתאוששת מחשיפת פיסת הרגל שמעל הגרב של ציפי לבני

פוריה גל | 22/1/2008 9:44

אבא - ציפי לבני

אתמול בלילה שודרה התכנית "חיים שכאלה" עם ציפי לבני. יהיו שיגידו שזה קצת מוקדם מדי בשבילה, אבל עובדה: מי שהדליק את הטלוויזיה אמש בשעה היעודה יכול היה לראות את העיתונאי ארי שביט, בתוך אולפן שמעוצב כמו בית פולני שמרני של לפני עשרים שנה, עם תמונות במסגרות שחורות על הקירות ואור דלוח, מקריא ללבני שורות נבחרות מתוך קורות החיים שלה. מה שבהתחלה נשמע כמו דקות ראשונות בראיון עבודה לשב"כ, הפך אמש לעוד ראיון צפוי ובטוח של מועמדת פוטנציאלית לרשות הממשלה עם מראיין קורקטי בסביבה ידידותית. זה היה ממלכתי-להזיע, פורמאלי עד השנייה האחרונה ומשעמם עד כדי גירודים של מסרגה בלבן של העין.

מי שממש מתגעגע לערוץ 1 בשנות השמונים, יכול היה לחוות אתמול בלילה כמה רגעים של עדנה. זה קרה במסגרת התכנית החדשה "אבא", שבה ידברו בכל שבוע פוליטיקאים ובכירים שונים על אביהם. מבחינת הפוליטיקאים, הפוטנציאל גדול, ונראה שהם יגיעו בהמוניהם: הנה הזדמנות להראות כמה הם "מחוברים לעם, כלומר לרגשות שלהם", ואפילו אוהבים את הוריהם. עבור לבני, זו דרך טובה להבליח מחוץ לפרסונת המרכבה-5 שלה ולחשוף מה שנקרא "פן אנושי". לזרוק משפטים מז'אנר ה"לא היינו משפחה מחבקת ומנשקת אבל זה אף פעם לא היה חסר לי", מה שמקביל מבחינה תקשורתית למנהיגים שמלטפים ילדים במסע בחירות, לוחצים ידיים לבסטיונרים בשוק או מדגמנים אינטימיות עם כבשים בחווה. כך שמבחינת לבני ושכמותה האינטרס ברור. השאלה היא למה אנחנו צריכים להיות הקהל.

אז מה היה לנו? לבני, ברגליים משוכלות ובשפת גוף שמשדרת "אני גם בן אדם, נשבעת לכם", ישבה מול שביט, שמצידו הזיע מרוב מאמץ לשדר "הי, גם אני יכול להיות יאיר לפיד, ויש לי אפילו אינטליגניציה רגשית! קראתי את הרב-מכר ההוא של דניאל גולמן פעמיים!". שניהם ניסו להראות נינוחים, באווירה "לא מכופתרת" של אלק "שיחת סלון". בצעד אמיץ מבחינה תקשורתית, לבני אפילו שילבה רגליים וחשפה את פרק הרגל ההוא שמתחת לברך ומעל לגרב השחורה – איבר עם סיווג בטחוני גבוה שכמותו טרם נחשף לציבור לפני כן, ולכן נחשב לסקופ הכי גדול של התכנית אמש, הישג עיתונאי בסדר גודל של פרשת המניות של חלוץ. שאפו.

למטה: צפו בקטע מ"אבא"

מאז שאול מופז יש לנו סטנדרט

אבל בניגוד למודל-האב של הראיונות עם קובי מידן / רפי רשף, לא הייתה שם אף טיפת לחלוחית. כן, אנחנו מתכוונים לאותו חומר מסתורי שמאוכסן בצנצנות קטנות במזווה בבתים פולניים וגם מעל מכונת הקפה ב"הארץ". לבני לא התלוננה, לא כאבה, לא התמוגגה, לא התרפקה, לא התגעגעה. כלומר, אולי עמוק בפנים היא כן, אבל היא לא החצינה את הרגשות האלה, מה שנשאר כמו שיחה של מועמדת פוטנציאלית לרשות הממשלה עם עיתונאי שעשה ארכיון כמו שצריך. כלומר, עוד ראיון עיתונאי במוספים הפוליטיים כמה חודשים לפני מסע בחירות.

לא רק שזה לא היה ראיון מוצלח מז'אנר המראיינים הפסיכולוגיסטיים, ולא דמה בכלום לטיפול פסיכואנליזה אצל לאקאן - גם ראיון נוקב בנוסח

אילנה דיין זה לא היה. שום דבר לא הצליח לסדוק את פאסון בכירת-השב"כ-לשעבר שמדברת על אביה ז"ל.

מאז ששאול מופז הראה לציבור לפני כמה חודשים שיש לו בגוף את ההרכב הכימי הנחוץ כדי לייצר דמעות אמיתיות, כשדיבר על אביו מול פרצוף ממרח-השחר-העולה של יאיר לפיד, קשה להסתפק בפחות מזה. זה לא שאי אפשר, זה פשוט יוצא קצת משעמם, לא מאוד שונה מלקרוא את העמוד של לבני באתר הכנסת. ואולי זה כל ההבדל: יש מראיינים שיכולים להוציא מהפוליטיקאים שלהם את הפן הרגשי החמקמק ההוא. לא בטוח שארי שביט שייך לסוג הזה, מה שמשאיר אותו עם עוד תכנית ראיונות עם פוליטיקאים מדוקלמים לעייפה, שמשעממים את קצה העין גם בשעות השידור של לפני 11 בלילה.