הדג נחוש
הדג נחש דומיננטית מאוד בפסקול התקופה, אף שהיא שונה ממנו לגמרי. כי יש לה מה להגיד. גם אם זה לא נעים, או "מרגש". לא פלא ש"לא פראיירים" רלוונטי גם בגרסת ההופעה, ארבע שנים אחרי שיצא
באופן חריג לפסקול התקופה, מדובר ביוצר ובמבצע ישראלי למהדרין, תוצר אותנטי של המקום הזה ושל ההוויה הספציפית ששוררת כאן. הוא שר לישראלים, הוא מדבר אל אנשים שחיים כאן, בזמן הזה, הוא מגיב למציאות שבה הוא מתגורר ושפועלת עליו מדי יום. הוא משמיע מחאה ברורה וקונקרטית, ללא כחל ושרק. הוא שואף להטביע חותם, להשפיע ולשנות. ההגשה שלו ויטאלית, מלאה בחיות, קופצנית ובועטת, מעדיפה כעס על התעטפות במלנכוליה.
הבחירה של שאנן סטריט בראפ דווקא ולא בסגנון אחר היא בחירה אוטומטית כמעט בטקסטים ארוכים ומשמעותיים שממקמים את הדובר במרחב החברתי שבו הוא חי ולא בדל"ת אמותיו. זה יהיה מוגזם לדבר על מסורת ראפ ישראלית, אבל סטריט בהחלט פועל בתחום מסורת הראפ הגלובלית. המסורת הזאת מגוונת מאוד. סטריט שייך לזן הלא אלים, השוחר שלום וסובלנות, עובדה שהופכת אותו לנגיש ולמסחרי יותר.
ייאמר מיד שהוא איננו ראפר מבריק. אין לנו כאן עסק עם מכשף מילים מהפנט או עם אדם שאישיותו מחשמלת. בכל זאת, הוא מקצוען, בעל מלאכה מיומן. בהתאמה, המוזיקה של הדג נחש, שמתוכה בוקע הראפ של סטריט, איננה מתוכנתת, רפיטטיבית וקודרת. היא בעצם Fאנק מלודי וקליט, עמוס בכלי נשיפה שמחים ובבס דומיננטי. הצליל העשיר והרקיד שלה מנוגד גם הוא לרוח הזמן. סטריט מכוון אל המוח. היא מכוונת לאגן. זו עסקת חבילה אנרגטית, חלופה ממשית לאופנה ה"מרגשת" שפונה בעיקר ללב. וכשזה עובד, זה לא רע בכלל.

הסינגל החדש של הדג נחש הוא ביצוע בהופעה חיה ללהיטם היפה "לא פראיירים", מ-2003. שיר פשוט על ישראלים שעוצמים עיניים וממאנים להתמודד עם המציאות הקשה ומעדיפים תחת זאת לנהוג בכניעות ולדאוג רק לעצמם. העיקר לא לצאת פראיירים. הפזמון נותר רלוונטי: "נעשה מילואים/ נשלם מסים/ נעמוד בפקקים/ אותנו לא דופקים/ אנחנו בטח, בטח, בטח לא/ אנחנו בטח לא פראיירים". ההדגשה במקומה ומוצלחת: לא סתם לא פראיירים, אלא בטח, בטח, בטח לא פראיירים.
זה נדיר מאוד ששיר בפסקול התקופה מתאמץ להגיד לישראלים משהו לא נעים על עצמם. נוסחת הישראליות הכי מצליחה בפופ, זו של שלמה ארצי, גורסת שהישראלים ראויים לחיבוק חם ואמפתי, רווי עצב מהורהר.
אין פה פרובוקציה, גם לא התרסה. סטריט לא אומר ב"לא פראיירים" משהו שצורם לקונצנזוס או יתקשה לעורר הסכמה כללית. המרמור על מילואים, מסים ופקקים הוא מעמודי התווך של המנטליות הישראלית. זה בסך הכול שיר די אוהב, סוג של ביקורת בונה, מעין אנחה קולקטיבית. ובכל זאת, הוא מצלם תקופה, מתעד הלוך רוח ציבורי, ועושה זאת מזווית ראייה צינית משהו, שמביעה מורת רוח ומנסה לעורר למחשבה. בהתחשב בשממה שהשתלטה על פסקול התקופה הנוכחי, זה לא מעט.
