התקווה הלבנה הגדולה
אסי דיין הוא המועמד הראוי ביותר לפרס ישראל. כן, דווקא הוא, עם הסמים והאשפוזים. כי מדובר באיש שהוליך אותנו כל הדרך מהנאיביות של דור תש"ח, עם "הוא הלך בשדות", ועד לספת הטיפולים הלאומית של ראובן דגן
דיין ניכר בניגודיו. הוא ביים 14 סרטים שבהם הוכיח יכולת מרתקת לעשות סרטים איכותיים ביותר לצד סרטים עממיים במובן המשובח של המילה. מצד אחד, "החיים לפי אגפא", מצד שני "גבעת חלפון אינה עונה". הגשש החיוור זכו בפרס ישראל ודיין הצליח לזקק ולדחוס את כל המהות הגששית לתוך "גבעת חלפון".
נדמה לי שהבמאי אלן רודולף אמר פעם שהוא עושה מוביס כדי שיהיה לו כסף לעשות פילמס. בעברית לא קיימת ההבחנה הזו, אבל היא תקפה לגבי דיין. לעשות נמוך כדי שאפשר יהיה לייצר גבוה. אלא שגם הנמוך של דיין איננו בורקס נחות. גם הוא נהנה מהווירטואוזיות של דיין, מיכולתו לפצח את השוליים הישראליים באמצעות קסם של דיאלוגים ודמויות. ואם יש סיבה נוספת לתת לו את הפרס, זהו הסיכוי שמישהו יוציא סוף סוף להקרנה מחודשת את "חגיגה לעיניים" הנפלא.
דיין שיחק ביותר מ-40 סרטים וסדרות טלוויזיה. מאורי, הצבר והלוחם האולטימטיבי ב"הוא הלך בשדות", ועד ראובן, הפסיכולוג השמן והמרוט ב"בטיפול". וזו עוד סיבה למה מגיע לו הפרס. על הדרך הנפלאה הזו שבה הוליך אותנו מדור תש"ח, כשהיינו צעירים, יפים וצודקים, ועד שהגענו תשושים ומבולבלים לספת הטיפולים. מורכבות הניגודים הזו בדיין, החילוני המובהק, מיוצגת גם בדמויות הרבנים שהיטיב לגלם. ב"ההסדר", ב"מדורת השבט", ב"חופשת קיץ". ברבנים אלה, כמו בדגן הפסיכולוג, משולבת גאונות הביצוע באירוניה אינטליגנטית. בו זמנית מצליח דיין גם לשכנע וגם לטלטל את הדמויות.
תעזבו את הסמים שלו בשקט
ככותב, אני מקנא בכתיבה של דיין. בעיקר בכתיבה העיתונאית שלו, נטולת המעצורים, הכנה, החושפנית. מצד אחד הוא פרוע, משולח, לא עושה חשבון. מצד שני הוא חכם, אמיתי, נוקב ועתיר תובנות. והכתיבה שלו מאפשרת הצצה חודרנית לנפשו המסוכסכת, היצרית, התרה אחרי קטטות
וכאן אני מגיע לסמים. נפשות כדיין זקוקות לעתים לסמים כסוג של דלק, או הרגעה. אז נכון שפרס ישראל משמש גם מודל חינוכי, ואני בהחלט לא בעד להזריק קוקאין, אבל הסמים של דיין אינם שייכים לקטע העברייני הקשה. הוא לא סוחר ולא הדיח אחרים. ובמקרה שלו, הסמים לא החריבו ודרדרו את יצירתו. עובדה, האיש יוצר, פעיל ורלוונטי כבר 40 שנה. הרי גם אריק איינשטיין לא היה נזיר, והוא בהחלט מועמד ראוי.
ישראל התבגרה כבר והוכיחה שאפשר לתת את הפרס גם לילדים הרעים שלא תמיד פועים מהצנטרום של העדר, כהגדרתו המבריקה של רון מיברג. פרופ' ישעיהו ליבוביץ הומלץ לפרס ויגאל תומרקין אף קיבל אותו, לא לפני שהיו כמה עתירות לבג"ץ.
אסי דיין הסוער והבועט, וגם המסומם והמאושפז, הוא כישרון ענק ופורה שדווקא מורכבותו רבת הפנים אפשרה לו ללוות ולגלם את הישראליות לאורך 60 שנותיה. גם כילד הטוב וגם כילד הרע. גם למולדתו וגם לאביו. אבא אבן הגדיר את משה דיין כיהודי היחיד שעבר על כל עשרת הדיברות. מבחינה זו אסי הוא בהחלט בן ממשיך.
חופשת קיץ, אסי דיין
יח''צ
נא להמתין לטעינת התגובות
