ופרצת
במועדונים המזרחיים, משה פרץ הוא היסטריה מוחלטת. מחוץ לבמה הוא מתעקש לשדר דימוי של חניך בצופים. כותב את השירים בעצמו, נמנע מבלגנים ומפיץ רק אור ואהבה. להתעסק עם מעריצות? חס וחלילה
בינתיים מתנהל בין שאר הנשמות קרב מבטים סמוי. כבר שלוש שנים שהן מטרטרות את הפן-גוונים-פוני שלהן לכל הופעה של הזמיר המרוקוניסאי, מזנקות על חולצות הדויד ששון שלו ברגישות של אמבות וטובלות בים של דמעות - ובכל זאת, מעריצה למעריצה פרוצה.
"אני לא מדברת עם האחרות", רוטנת הרימל. "קוראים לזה דיסטנס, מבינה?". האמת שאני לא, אבל כבר מזמן התייאשתי מלנסות להבין את הנהלים בממלכה האוריינטלית של פרץ. מהרגע שהתיישבתי בוואן של איציק, הנהג שלו, נכנסתי ליקום מקביל שממנו יוצאים או בשן ועין או בחי"ת ועי"ן.
יקום שבו הקהל משולהב, הבחורות צובעות גבות לוודקה רדבול והגברים קוראים לי "צהובה".
בטיפשותי באמת האמנתי שכמה נענועי אגן בוטים שהשאלתי משאקירה יעזרו לי להשתלב. טעות. בכל פעם שאני מתחילה לנער את הבוטילישס משווים אותי לעמק לייט, ככה שזה המשפט שלי להערב: "סליחה, אני חצי יוונייה!".
רק פרץ לא נופל לפוקר העדות הזה, ובתבונה. אוטוטו, סמוך לחגיגות ה-25 שלו, ייצא האלבום השנתי השלישי שלו, והסינגל החדש, "אלייך", כבר מאיים להפוך כל אישה לפרחה בגנו. עם להיטים כמו "אש", "יש רגעים" ו"זה הזמן", המסלסל מקריית עקרון נחוש להפוך לזמר של כולם, והוא לא מתכוון לתת לערק אשכוליות לעלות לו לראש.
כבר עכשיו הוא מופיע חמש
מה?
"הצלחה זה שאתה עושה לעצמך בדברים שאתה אוהב לעשות, ואתה מצליח להעלות את עצמך ברמת החיים ובהגשמת החלומות שלך, על ידי המוזיקה, במקרה שלי".
אה.
"ואני מסתכל על המוזיקה בתור דבר טוב, בתור טעם בחיים. את יכולה לאהוב גפילטע פיש, אני יכול להגיד לך שאני לא אוהב, ולא דגים חיים ולא כל זה, טעמתי ואני לא אוהב. אוהב סטייקים על האש בחצר. אוכל כמו מוזיקה. מה שטוב לך בפה".
אבל גפילטע הולך עם מטבוחה? אין שום בעיה לעכל את זה?
"אני חושב שהבעיה קיימת, כי אין מה לעשות, אלו עדות, ושתי העדות אוהבות מאכלים שונים, מוזיקה שונה, ויש מיעוט מכל עדה שאוהב דברים אחרים. בין מתוק לחריף יש פיקנטי, ובין רוק למוזיקה מזרחית יש באמצע, זה ים תיכוני. כולם רוקדים את זה באירועים, וזה דבר טוב".
כן, אירועים זה בהחלט דבר טוב. בדיוק בגלל זה אנחנו נוסעים עכשיו לחתונה בירושלים. יחד איתנו בוואן דחוסים הנגנים העולצים, שלכולם, להערכתי, קוראים מרקו או הרצל; החבר המלווה הצמוד של פרץ, שכמו התלבושת, גם הוא מוחלף בהתאם לאיוונט; אמנון זנדני האמרגן, שגילה את פרץ עוד כשהיה המתופף של אייל גולן ופרץ היה חייל בלהקת פיקוד צפון; ואיציק, נהג הרעם.
"הכי כיף עם הצוות של משה", הוא מפרגן. "חבר'ה שעושים צחוקים, לא כמו הזמרים מהרוק שכל הנסיעה רק עצובים ומעשנים. הרבה פעמים יש כמה אירועים בערב, לחוץ. אז אני שם גז, שם צ'קלאקה, ומביא את כולם לכל מקום בארץ בשלושת רבעי שעה! תמיד מספיקים איתי! אה?".
"זה מטורף, מה שהולך סביבו", משתף חבר ילדות מטבריה. "אני האמנתי בו מאז שהיה כזה קטן. אבל עכשיו זה לא להאמין. אחותי הקטנה לא יכולה להסתכל עליו. כל פעם שהוא בא, אין, היא בורחת!".
פרץ ער למעמד חייל האהבה שלו, אז לפני ההופעות הוא בריתוק במשרד. בדרך לבמה מסתערות עליו בנות נבוכות יותר ("וואי, וואי, לא יכולה להסתכל לך בעיניים") ונבוכות פחות ("משה, אתה נדיר! תן נשיקה!"). לכולן הוא משיב באדיבות של בל בוי טורקי. ולמרות זאת, הוא טוען שהוא לא אוכל ככל יכולתו.
"אני לא מערבב במה וחיים אישיים", הוא מדגיש. "למה אני צריך לעשות את זה כל הזמן? אני דואג לעצמי".
איך ?
"בצורה הכי מכובדת שיש, או שאני יוצא למועדון בזמן האישי שלי וניגש למישהי שאני אוהב את המראה שלה, או שאני נפגש עם ידידה שלי שאני כן מכיר".
או שאתה לא עושה בכלל?
"לא, מה אני לא נראה לך גבר?".
שיא הגבר, בגלל זה אני לא מאמינה לך.
"זה לא חייב להיות כל פעם עם מישהי אחרת. אני לא מערבב עבודה ומנצל את הכוח שיש לי כשאני על במה, כי יש בזה כוח ואני יודע. לא מושך אותי שבחורה נכנסת איתי למיטה בגלל שאני על הבמה".
למה?
"כי אני רוצה שיכירו אותי בתור בנאדם. צריך להיות שוויון בין בחורה שאתה רוצה לבין זה שהיא רוצה אותך. ויש לי יתרון כי אני על הבמה".
ולה יש יתרון, כי היא כוסית.
"טוב, נתת לי חומר למחשבה. אולי אני אתייחס לזה אחרת, בינתיים זה לא ככה".
המעריצות, מצדן, טוענות אחרת. "יש לי חברה שהיתה איתו לילה בבית שלו פעם אחת, והיא מהממת עם ציצי ענק", פורקת איזו מפונפנת. "כל הזמרים עושים מעריצות, בתנאי שהן מהממות". "לא נכון", מתערבת סגניתה לסגידה, "יש זמר אחד שידוע שלא עושה מלאות ואמרו שאין לי מצב איתו, ועובדה שהייתי איתו, נה!".
מעריצה מספר אחת לא נוטשת את פרץ. "איזה כיף לה, כזה חתיך!", היא מתעלמת, "היא אמרה שהוא מה-זה טוב, יודע מה הוא עושה, ובואי נגיד שיש לו עם מה לעבוד. אני מאמינה לזה, רואים עליו שהוא טוב במיטה. הוא גם בא לאסוף אותה מהבית, איזה מאמי!".
הרכב רועש ומקרקש כמו גורמט אימים, ופרץ העדין מנסה להתעלות על קולות המבטאים והחיקויים מאחור. הוא לא אוהב לדבר לפני הופעה, רק לחמם את הגרון עם ערק ולשתוק. "יש בנאדם, ולכל בנאדם יש לב", הוא משתדל, "ולמרקו יש פה שלא סותם. מה, אתה דפוק?!", הוא מתפרץ, "שתוק! אני מדבר איתה, ואתה צועק באוזן שלי שטויות!".
מרקו מחוויר כמו ביצה. לא פשוט, לראות גבר חסון כמרקו הופך למשהו שהטילה תרנגולת, אבל רק עכשיו אני מבינה את הכוח של פרץ. עליי הוא בחיים לא ירים את הקול, רק ישגר מבט דואג ויעבור לדבר בפלצט אם סיבכתי אותו.
הוא כזה רגיש ומפנק ואכפתי, שמדי פעם אני ממש מסוגלת לדמיין את עצמי עושה איתו אייל ואילנית. אבל יש את משה שלי, ויש את משה של החבר'ה. "אני יכול להתאים את עצמי לכל חברה שאני נמצא ולכבד את האנשים", הוא אומר. "אם הם שונים ממני זה לא אומר שהם לא יכולים לאהוב אותי, להפך".
יפריע לך אם יקראו לך ערס?
"את יכולה לקרוא לי ערס? מה זה ערס?".
בחור עממי, לוחמני, פוזאיסט, שאוהב לצאת גבר ושקנאי לכבוד שלו.
"זה ערס? יש המון אנשים שמסתכלים על כבוד בין האישה והגבר, מכל העדות. אני לא יודע מה זה ערס! מה זה ערס?".
אמרתי . תיעלב אם יקראו לך "ערס"?
"אני לא נעלב מכלום, אני גם לא מבין את המושג הזה. מה זה השטויות האלה? בנאדם שמחובר לעדות שלו? אז איך אני יכול לקרוא לך? מוזיקה מזרחית זה לערסים? ראית איך רקדת היום, את ערסית?".
אני פרחה, אבל אנחנו מדברים עליך.
"אני לא עוסק בקיפוח! אני בא, ואני מוכר מוזיקה ואומר מה יש לי דרך השירים, ומי שאוהב, אחלה, ומי שלא זה גם בסדר. אני לא מתעסק בביטויים, אני מתעסק באנשים. אכפת לי שהרוב יכירו אותי ויאהבו אותי ושלא יגידו שאני מתנשא, זה מה שחשוב, כי בתור זמר אני יכול להתנשא על אנשים שעושים דברים פחות חשובים ממני".
פרץ שומר רוב הזמן על מבט תמים של ליידי ומדקלם תשובות מחושבות וזהירות. זה חבל, כי השניות הכי יפות שלו הן דווקא כשהוא לא מתאפק. כשהוא נתקל בעצמו במקומון ירושלמי וישר רוקע וצוהל בחדווה, כשהוא נוקש על תוף המרים בהופעה ואז מגניב את ענטוז הסלסה שלו, כשהוא נצמד אליי ושואל מה הדבר הכי מופרע שעשיתי.
אבל אלה, כאמור, התפלקויות רגעיות. לא משהו שמרשה לעצמה הרבה פראוליין מושית ויולה פרץ, כוכבת הערב. "אני זמר, וגם בנאדם ששר ואוהב לעשות את המוזיקה", הוא מלחלח. "ואוהב לעזור לאנשים, ונחמד בדרך כלל, וזהו. זה משהו שבאמת גדלתי עליו, אני קם בבוקר ואני עושה כל מה שאני יכול לעזור לחבר".
כמו מה?
"מישהו צריך שאני אסדר לו משהו בהנחה, כל מיני".
אילו הנחות?
"בגדים, מה שאפשר, כל פעם משהו אחר, מישהו שהוא בנאדם מוכר, יש לו חברים שמתעסקים בכל מיני דברים".
הפייטן מטבריה הפך לעפרוני ים תיכוני, ותמיד נשאר בחור מסורתי עם נפש טלטאבי רכה. אבל אתם תקבלו את פרץ בגרסת הבאפלה של החפלה: מתוק, מאושר ועושה שמח, כי אף אחד לא יתעניין במשה, צרצר, קריית עקרון.
לא שאין לו רגעים טרגיים. "ב'הישרדות' ראיתי את הפרק שכולם קיבלו קלטות, אז בכיתי עם עידן", הוא מתוודה, "כי אנשים חושפים את הבעיות האישיות שלהם בטלוויזיה מול כולם. זה לא פשוט, לבכות ליד כולם. עידן הוא ילד שגדל בלי אבא ופרנס את אמא שלו והוא נזכר בדברים האלה, ועושה את כל זה בשביל לעזור לאמא שלו, לא בשבילו. לדעתי הוא בנאדם מיוחד. גם אצלי, כל מה שקשור למשפחה זה קדוש".
אמצע הלילה בפתח תקווה, ומשה ואני מרוחים על הספה באולמי סטרפלס. "האח", אני משהקת, "היית רוצה חתונה כזאת, של 900 איש?". משה נושא מבט לאופק. "שכולם אוהבים אותי, כן", הוא נאנח בחולמנות.
"אבל רוב הסיכויים שכולם מקללים אותך עוד בנסיעה הלוך", אני פולטת על היפהפייה הנרדמת, ופרץ הרומנטי מתגמש בשנייה. "בחתונה שלנו נתחתן ברמת הגולן", הוא אומר, "ככה, בשקט, אה?". המחווה האבירית נוגעת ללבי ואני מיד מזדקפת ושואלת אם ליד הים. "אין ים ברמת הגולן", משה נועץ בי מבט מבולבל. "אופס", אני מצחקקת. הוא גם חכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
