צריך לכוון למיינסטרים, אתה מבין?
יצחק קלפטר, שבעוד יומיים יזכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים, מוגדר ברשומות מס הכנסה "מנגן באולמות שמחה". רוגל אלפר התלווה אליו להופעה וראה איך המציאות הישראלית הפכה אגדת גיטרה להפגנת חלטורה
כמעט כל שיריו, וביתר שאת אלה שכתב גם את מילותיהם, מזקקים את אותו רעיון עצוב בדבר אהבה נכזבת וחד צדדית, ו"דמיון חופשי" עושה זאת טוב במיוחד. קלפטר מפיק מהגיטרה שלו את צלילי הפתיחה המפורסמים של השיר, רוויי כמיהה ויתמות, ומתחיל לשיר בקולו החם והדיכאוני, "אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי, שנינו ביחד, את ואני. אבל את לא איתי, זה רק בראשי, שנינו ביחד, דמיון חופשי". פשוט, ישיר, חד, קורע לב, חף מפוזה.
כך מתפרנס אחד מגדולי המוזיקאים הישראלים בכל הזמנים. שר את להיטיו עם שני עמיתיו מלהקת כוורת, אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר.
שלושה מוזיקאים גדולים עמדו שם על הבמה, בערב ההצדעה לפצועי חיל החימוש, וניסו להנעים את זמנם של בני המשפחות ואלופי המשנה, שהיו עסוקים באכילת חזה העוף. זה מחזה צורם, סוריאליסטי, מקומם אפילו.
"בואי הנה, בואי לכאן, אני שולח לך צליל מכוון", שר קלפטר, באחד משירי האהבה הישראליים היפים ביותר, "שוברת לבבות קטנה, אני שבור ללא תקנה, וזו סיבה מספיק טובה, אז בואי". הפגיעות האינסופית של קלפטר נראתה תלושה מהקשרה באולם האירועים הזה, שעה שהנוכחים החלו להתפזר על רקע הצלילים המלודיים של הלחן המבריק.
פעוטה מתוקה בשמלה אדומה רקדה למרגלותיו על הרחבה. קלפטר חייך אליה ברוך, עיניו נוצצות. כשנותרו בערך עשרה אנשים פצחה השלישייה בריף הגיטרה של "יו יה", שמסוגל להקפיץ המונים. עם קצת דמיון חופשי אפשר היה לראות את פארק הירקון.
קלפטר, שיקבל בסוף החודש פרס מפעל חיים למלחין מטעם אקו"ם, נחשב כאן בשוגג לאיזה גיבור גיטרה רוקיסטי. אולי בנעוריו. גם בגבעת האירועים היתה הגיטרה החשמלית שלו מחוברת ישירות למגבר, חפה מדיסטורשן, נטולת כל אפקט מעוות, צלילה נקי ומתכתי.
בסגנון הנגינה שלו, קלפטר קרוב יותר לג'אז ולבלוז. "הוא מנגן נקי ומאוד מלודי", מסביר דני סנדרסון, "עם טכניקה מדהימה לפי מצב רוחו. כשבא לו הוא יכול להיות מאוד זריז, אבל הוא מעדיף את האמירה האטית, אולד סקול, יפהפה. על הגבול הדק שבין סולמות בלוז לג'אז". "הלחנים שלו לכאורה פשוטים", אומרת גרושתו,
וכל זה נכון. יצחק, במלעיל, כפי שהוא מכונה בפי מכריו ומוקיריו, איננו נמנה עם אסכולת השלושה אקורדים והדציבלים הגבוהים. הוא מלחין ייחודי לגמרי, שתרם לפופ הישראלי אינספור שירים שפוגעים ישר בקרביים.
חשבו על אריק איינשטיין שר "אל חיק האספלט מתייפח גור כלב", על כוורת שרה "הייתי נותן לה שק של סנטימנטים אך אני מתבייש לתת", על גלי עטרי שרה "סתיו ישראלי". ובכל זאת, במשלח ידו ברשומות מס הכנסה הוא מוגדר כ"מנגן באולמות שמחה".
ואכן , זה מטה לחמו. "כן, הכול בשביל זה", הוא אומר בציניות ובשנית מחוץ לאולם גבעת האירוסים, "כל הכתיבה, כל ההלחנה, כל האלבומים וההקלטות, כל הרדיו והראיונות, הכול בשביל שאוכל לנגן באולמות שמחה, זה הדבר העיקרי".
בכלל , קלפטר הוא מוזיקאי מחונן שהמציאות הישראלית חצבה בו נשמה של רואה חשבון. "אני צריך לעבוד, להתפרנס, להיות במיינסטרים, אתה מבין? ", הוא אומר ומצית סיגריה ומבקש להדגיש כי כל חייו עישן 50 סיגריות ביום ולפני שנתיים ירד ל-30, ובימים אלה מקציב לעצמו רק 15 ומקווה לרדת עוד, אם כי הוא חושש ש"הגוף רגיל לניקוטין, ולא בריא בבת אחת לחתוך את זה".
מה זה מיינסטרים? הוא לא בדיוק יודע. אבל הוא חייב להיות שם, אתם מבינים? "לא יכול לנגן אלתורי גיטרה כל החיים שלי ולא יהיה לי מה לאכול, אתה מבין? אולי אם לא הייתי צריך להתפרנס ולנגן באולמות שמחה הייתי יושב על ראש הר ומנגן כמו פעם. צריך לכוון למיינסטרים, אתה מבין? אתה הופך להיות מיינסטרים, אתה מבין? גם הסטונס היו פעם מהפכנים. אי אפשר להשתגע ולהתאבד, אתה מבין? ככה זה החיים. אני לא רוצה להתאבד. במקרה שלי זה לא רע שאני לא אתאבד.
"אם הייתי חי באמריקה הייתי מיליונר. תן לי שני מיליון דולר. . . אני צריך להתפרנס, להיות במיינסטרים, אתה מבין? צ'רלי פארקר ניגן בחתונות של יהודים עם כיפה על הראש, אתה מבין? צ'רלי פארקר! אתה יודע מי זה צ'ארלי פארקר? תן לי שני מיליון דולר, אני אנגן בלוז כל הלילה באיזה מועדון. אבל צריך לנגן באולמות שמחה בשביל להתפרנס, אתה מבין? כמו שאריק קלפטון הולך לנגן בלאס וגאס".
משתררת שתיקה. אני שואל אותו למה הוא לא חושב להופיע מול קהלים קטנים עם החומרים שהוא אוהב ומציין כדוגמה הופעה של תובל פטר מנגן סשה ארגוב לבד על אקורדיון בלבונטין 7 מול 30 איש. "תובל פטר מוזיקאי גדול", אומר יצחק, "ואף אחד לא שם עליו קצוץ. העולם הוא כזה".
גם עליך אף אחד לא שם קצוץ?
"הקהל אוהב אותי. הפרס מאקו"ם מוכיח את זה. אבל התקשורת בוחרת שירים לפי טעם הקהל. הקהל בוחר באסמאםמאסים. אני חושב שזה פוגע באיכות. כי אמנות זה לא דמוקרטיה. זה לא פוליטיקה. מוזיקאי טוב הוא לא נבחר עם. הוא אחד שאלוהים בחר בו. שנולד עם כישרון. אתה מבין על מה אני מדבר? את הכישרון שלי לא הקהל בחר. אני לא אמן שהקהל בחר בו. אני אמן שידע מילמ דות שיש לו מה להציע, ויישם את זה בחייו. אבל היום זה ככה. הקהל קובע מי זמר טוב. אני חושב שהמוזיקאי מוכר זכויות לקהל לשמוע אותו.
"תובל הוא דוגמה נהדרת. הולך מופיע ל-30 איש ואף אחד לא שם עליו קצוץ בכלל. פסיכיאטר פעם אמר לי'רק תשלם מסים, זה הכול'. משלח היד שלי הוא - מנגן באולמות שמחה. ככה זה רשום במס הכנסה. וזה הדבר העיקרי שאני עושה. התקליטים זה רק נלווה".
לנגן באולמות שמחה זה אולי העיסוק העיקרי שלו, אבל העיסוק האהוב עליו הוא כתיבת שירים על הגיטרה בשלוש לפנות בוקר. הם באים אליו בשלמותם, על כל חלקיהם, בדרך כלל עם המילים, והוא מקליט אותם היישר לטייפ מנהלים קטן.
ב-15 השנים האחרונות הצטברו אצלו המון שירים. ורד קלפטר האזינה לערמת הקלטות ועזרה לו לבחור 20, שמתוכם הוקלטו 11 שירים, עשרה מהם חדשים, לאלבום החדש שייצא בקרוב (ראה מסגרת). "אם לא היה לו הלחץ הקיומי להתפרנס, לך תדע מה היה יוצא ממנו", היא אומרת. "יש לו כל כך הרבה שירים שלא יצאו. דברים מדהימים שהוא בכלל לא זוכר. אני זוכרת. אני מזמזמת לו אותם".
"משנה כיוון, בין פאבים לבתי קפה", הוא שר ב"זאת מהשירים" מהאלבום החדש, הראשון מאז 1993, "אבל איכשהו לא מוצא את מה שרוצה".
אתה שר תמיד על האהבה שאין לך.
"שירים צריכים להיות רעבים. יש הרבה אנשים שאוהבים אותי אבל אין מספיק אנשים שאני אוהב. לא שחסר לי אהבה מנשים או מאנשים. הנקודה היא שאין לי הרבה אנשים שאני אוהב, אתה מבין? עם זה אני מתמודד, אתה מבין?".
אני מבין.
"ב'זאת מהשירים' יש משפט שאומר - 'למצוא אותה, לדעת שהיא מחכה לי'. אחרי שהקלטתי בא לי פתאום לראש שהייתי צריך לשיר 'לדעת שהיא נחמה לי', שזה משפט יותר טוב. פתאום זה בא לי אבל כבר מאוחר, כי כבר מוקלט. אני מחפש מישהי שיהיה לי נחמה ממנה, אתה מבין?".
"טיפוס מורכב", אומר עליו סנדרסון, "הוא נורא אוהב לשמוח, לא טיפוס שמח, אבל נורא ישמח לשמוח, אם אתה מבין למה אני מתכוון. יש תחושה שהוא אסטרו אבל הוא מאוד מחובר. מאוד. זה לא מתוך אפתיה".
ומוסיפה ורד קלפטר: "יש אצלו הרבה יתמות. יצחק באמת יתום, די לבד בעולם. ויש לו דרישות מאוד מאוד גבוהות מעצמו. הוא פרפקציוניסט טבעי, בלי לחשוב על זה".
הוא נורא מקווה שהאלבום יצליח. יש שם כמה שירי בדידות מזהירים, שלחניהם הם באמת מתנה שכנראה אלוהים נתן לו. הוא מרשה לעצמו להביע אופטימיות זהירה לגבי סיכויי ההצלחה ברדיו של "אלייך", השיר הכי רוקיסטי באלבום, על אף שהוא קובע בחמיצות, "בסולואים שלי לא הצלחתי. מסחרית אני מצליח יותר בלהקות. לא יכול לקיים את עצמי כסולן. אתה מבין?".
"לילה לילה ירח עולה", הוא שר ב"אלייך", ויש לומר שבאלבום החדש שר קלפטר חם ובוטח יותר מאי פעם, "לילה לילה אני כמו חולה, מחפש רופא מחפש תרופה, מחפש את הדרך הטובה אלייך, אישה יפה".
קלפטר הוא דמות לילית מוכרת בתל אביב. הולך הרבה. ממקום למקום. מתיישב, בדרך כלל בבראסרי. מדבר. אוכל. הולך. מחפש. "ברבע לארבע בבוקר", הוא שר ב"מתפזרים עם הזמן", " הרחובות שוממים. יש געגוע בלב שלך, מחפש עוד מקומות פתוחים". ואז בא לו שיר בראש, והוא הולך הביתה, ומרים גיטרה, ומדליק את טייפ המנהלים הקטן, ושר. "איפה אתה ואיפה ההיא, אתה לא יכול לישון, ועוד מעט הבוקר יגיע, יאיר אור ראשון".
"הוא לא דחוי", קובע סנדרסון, "הוא חושב שהוא דחוי אבל היו לו שלאגרים ענקיים. הם לא היו מצליחים יותר אם מישהו אחר היה שר אותם. הוא מחמיר עם עצמו".
סנדרסון נוקט לשון המעטה. הרושם הוא שקלפטר ממש מעניש את עצמו. נפשו סוערת, פגיעה ורגישה עד בלי די. הוא ידע משברים נפשיים קשים מנשוא. הוא סבל מגידול מסוכן במוחו. אד קל של פרנויה אופף את יחסו למעמדו בשוק.
כמה הצלחה יכולה להיות לאמן? לקלפטר היתה המון. הוא היה לאגדה בגיל צעיר מאוד וזכה להכרה ולהערכה עצומות ביכולותיו. הוא היה בלהקת כוורת, אולי הלהקה הישראלית הגדולה והאהובה בכל הזמנים, וכמו שהוא מציין, "אפרים שמיר אמר לי ש'היא כל כך יפה' הוא השיר הכי מושמע של כוורת", וגם אם אפרים שמיר טועה, הוא לא טועה בהרבה.
אחרי כוורת הוא הוציא להיטים גדולים שהיו לנכסי צאן ברזל, גם אם הם לא מיטב היצירה שלו (ע"ע "שיר אהבה בדואי"). הוא שיתף פעולה עם אריק איינשטיין בשני אלבומים בשיא תהילתו. התחושה בשיחה עמו היא שהוא הציב לעצמו רף בלתי אפשרי. הוא התאווה להיות שלמה ארצי.
"יש לי אכזבה", הוא אומר, "מזה שאני כל הזמן צריך לעבוד עם אחרים, תלוי באחרים. שלמה ארצי עושה טוב את מה שהוא עושה, אתה מבין?".
הוא מנגן באולמות כעשר פעמים בחודש עם שמיר ואולארצ'יק בהרכב "נפגשנו", ועם שלמה יידוב ושם טוב לוי ב"צליל מכוון". הוא נראה מבוגר מ-58 שנותיו. הילוכו כבד, לאה, משולל קפיציות. וגם הנגינה שלו, וירטואוזית ומדויקת, חסרה איזו שמחת חיים, איזו חדווה בסיסית, קצת דלה באנרגיות.
למה הפסקת לאלתר, להתפרע עם הגיטרה?
"פעם הייתי מאלתר שעות, מנגן חזק, בווליום, בעוצמה, מושפע מאוד מקלפטון, מהנדריקס. אבל השפיע עליי מפגש שהיה לי עם טוט ת'ילמנס (מוזיקאי ג'אז אגדי ממוצא בלגי - ר"א). פול סיימון היה בארץ, והלהקה שלו באה למועדון בשם שלוק, בדרך להרצליה, מקום שהייתי מנגן בו. והם התחילו לנגן, ואחד מהם היה ת'ילמנס, אחד מאבות המזון של המוזיקה המודרנית. וניגנתי איתם. פתאום ת'ילמנס אומר לי 'אתה עם האלתורים שלך, אתה מפריע לנו'. אז ירדתי".
בשביל נפש רגישה כמו קלפטר, נראה שדי בהערה עוקצנית אחת מדמות סמכותית מוערכת כדי ליצור מצב שבו הוא בעצם מצניע את יכולת הנגינה הווירטואוזית שלו בהקלטות ובהופעות. הוא ממילא לא סבור שהקהל הישראלי מעוניין באלתורים. וקלפטר הוא במידה מסוימת קורבן של מה שהקהל הישראלי השמרן מעוניין בו.
מבחינה מסחרית קרה לו ב-20 השנה האחרונות מה שקרה לעוד מלחינים ישראלים בעלי ידע רב בתחומי התאוריה והקומפוזיציה, כגון יוני רכטר, מתי כספי ואולארצ'יק. ומבחינה מוזיקלית, מעיר סנדרסון, קלפטר ורכטר היו המלומדים ביותר בכוורת.
גם באלבום החדש לוקח זמן להתוודע ליופי המרובד והמפותל של לחני קלפטר. הם אנטי אופנתיים ועל זמניים. "הוא מלחין מופלא", אומר סנדרסון, "יש לו ייחוד, מלודיות". קלפטר הוא גם אנטי כוכב. ממש לא שלמה ארצי. ותרבות הכוכבים מייצרת אצלו חוסר ביטחון, תודעה של עלה נידף.
"אנשים מעודדים אותי, אני יודע שאני מוכשר", הוא משכנע את עצמו, אבל מתקשה לשמוח בכישרונו. "אף פעם לא הייתי שלם עם משהו שעשיתי", הוא מתוודה. "גם לא עם שיר פופ מושלם כמו 'היא כל כך יפה', או עם להיט נצחי כמו 'שיר אהבה בדואי', 'היא כל כך יפה' הוא שיר צנוע, נכתב מתוך צניעות. 'שיר אהבה בדואי' הוא סתם שיר כזה. לחן עממי, אתה מבין?".
בערב ההצדעה לפצועי חיל החימוש זנח הקהל לרגע את המנות האחרונות כדי לשיר עם קלפטר את "שיר אהבה בדואי". הם צעקו עמו, "וואו וואו או וואו וואו, קול קורא לנדוד לנדוד". וכשהשיר נגמר הוא אמר להם "תודה, תודה רבה", במחוות הודיה מוגזמת, והם לא בדיוק הבינו מה הוא רוצה מחייהם, כולה קצת שירה בציבור.
האם תחושת ההחמצה המכרסמת היא רק בראשו? ישראל נתנה לקלפטר את כל מה שהיא מסוגלת לתת לו. זה לא מספיק. מגיע לו יותר. אבל זה גם לא מעט. והוא, שמעולם לא ניסה את מזלו מעבר לים, ותמיד שחק את סוליות נעליו על מדרכות תל אביב הלילית, כנראה מבין באיזשהו מקום שהוא פשוט לא הטיפוס שמקבל שני מיליון דולר בשביל לשחק אותה גיבור גיטרה מזדקן על במות לאס וגאס.
נא להמתין לטעינת התגובות
