נשארו לי רק תחתונים וגופיות
באמצע שנות ה-70 היה עוזי פוקס כוכב על. רכב שנכנס בו באישון ליל ריסק את גופו, את הקריירה שלו ואת נפשו. הוא עזב את המקצוע ואת ישראל, ומצא עצמו מוכר ספות עור בקווינס. אחרי מאבק קשה חזר לארץ, התגרש, התחתן, הקים אולפן לדיבובים והיום, בגיל 61, מוציא את אלבומו השני בקריירה. העיקר, הוא אומר, לא לגמור כמו אבא שלו. שבור. מפוספס. אלכוהוליסט
לפתע הבחין בו מרחוק, טורח מאחורי פס הייצור. הוא עטה מדי פועל, כתפיו שחוחות, נעליו רטובות ממים, והפך בקבוקי בירה ריקים לתוך ארגז. באותו רגע, כאילו הרגיש שמישהו מתבונן בו, הרים האב את עיניו ונתקל במבטו של בנו.
"היה שם כזה זעם", נזכר פוקס, "הוא כעס שבאתי לשם, כעס שראיתי אותו ככה, מושפל, עומד על הרמפה עם נעליים רטובות, ולא מאחורי הכיסא של רופא השיניים, שזה היה המקצוע האמיתי שלו. תמיד הוא כל כך כעס, אבא שלי".
30 שנה אחר כך, עמד עוזי פוקס הילד, אז כבר אב בעצמו, בחנות רהיטים בג'מייקה אווניו בקווינס, ניו יורק, וניסה לשכנע אישה שחורה לקנות ספת עור ורודה. למוד ניסיון, אסר מראש על אשתו לשעבר, ניצה, לבקר אותו בעבודה או להביא אליו את אחת מבנותיו, ליסה וסאלי.
מדי בוקר היה משכים קום, מותח על פניו ארשת פלסטיק אדיבה, מתייצב בחנות בעשר בבוקר ומשווק ביעילות חרסינות, רהיטים וחפצי נוי. בחמש אחר הצהריים היה חוזר הביתה, מתקלח, מחליף בגדים ונוסע להופיע במועדון נגה בווילג' עד שלוש לפ נות בוקר.
ההופעות האלה היו פי מיליון גרועות יותר מלעבוד במפעל של בירה נשר. על במה אחת, בשורה ארוכה, ניצב פוקס לצדם של זמרים כמו סמיר שוקרי, אברהם פנגס ושמעון פאר, ויקטור סלזאר וניק מנדוגס. במקום להקה, כל אחד שר בתורו וליווה את עצמו בכלי נגינה שונה, כשהאחרים נדרשים לעשות לו קולות רקע.
כך, למשל, כשפוקס סיים לשיר את "ילדונת", " אין לך מה לדאוג", ו"כן, כן, לא, אז לא", להיטי הענק שלו, הוא נדרש לזמר קולות רקע ל"יא חביבי, יא עיני", של שוקרי. כל הופעה כזו נמשכה כשש שעות. הן התקיימו מדי ערב, והמועדון היה מפוצץ.
בחודשים הראשונים נאלץ פוקס ללמוד את תווי השירים, שאת חלקם כלל לא ידע לנגן. אחר כך כבר פרט את הצלילים מכוח האינרציה, אצבעותיו מרפרפות על המיתרים ברפיון מנומנם. הוא ישן ארבע שעות בלילה. הוא עישן שלוש קופסאות סיגריות ביום. הוא היה כל כך אומלל, שכל ישותו הוקדשה למאמץ לא להרגיש כלום.
איך אפשר לברוח מגורל שצרוב בדנ"א המשפחתי שלך, ולאן? איך נמלטים מבבואה שחורה של אב מפוספס, כנוע, שהחיים חלפו לידו, מפיחים בכיוונו נשיפה קרה של בוז והחמצה? איך חיים עם הדמות הזו, שמרחפת מעליך,
שניהם מצאו את עצמם כלואים בנישואים לא מאושרים. שניהם מצאו את עצמם גולים בארץ לא אהובה - אנשל פוקס, האב, לא רצה לעלות לישראל, עוזי פוקס לא רצה להישאר בארצות הברית - אך שניהם נכנעו ללחצי נשותיהם, אסירים נאמנים של מחויבויות משפחתיות. שניהם מצאו את עצמם בוהים, חסרי אונים, בעיי החורבות של הקריירה שלהם, ונאלצים להתפשר על עבודות משפילות.
שניהם התמוטטו נפשית ופיזית. אבל עוזי פוקס נבדל מאביו בדבר אחד מכריע: הוא עדיין נאבק. "זה מה שהכי מפחיד אותי", הוא מודה, "להיות לא יוצלח, אחד שלא מצליח להשיג את המטרות שלו ולהתמודד עם הבעיות.
"אני תמיד אומר לוויקי (אשתו השנייה - א"ל), לא משנה מה הטעויות שאני אעשה, אני חייב להתקדם בחיים. אני לא רוצה לעצור. ועכשיו אני מבין שאם לא יגיע מצב שאני אגיד 'אני, עוזי פוקס, מספיק שווה בשביל להוציא דיסק חדש', אז לא יהיה. ואני לא מוכן. אני לא מוכן לפחד יותר".
אז פוקס, 61, מפסיק לפחד, משיק אלבום חדש, "אמצע החיים", שמו , ודי מדהים לגלות שזה בסך הכול השני שלו, אחרי הראשון שיצא ב-1974 וכלל את מקבץ הלהיטים ההוא.
אז נכון שבאמצע היה גם המחזמר "אל תקרא לי שחור" והאוסף שיצא לא מזמן וההופעות עם גבי שושן ושרי, שעדיין רצות בהצלחה נאה. ובכל זאת, באמצע נשרפו 30 שנה, ובהתחשב בכך שלפוקס יש את אחד הקולות האדירים ביותר בביזנס, אי אפשר שלא לתהות איך קרה שהכול נעצר לו ככה, בכזו חריקת בלמים.
מתברר שחריקת בלמים זו הגדרה די מדויקת. "זה התחיל בתאונה", הוא אומר, "הופעתי אז במועדון נובמבר ביפו, ובדיוק הייתי לפני נסיעה לשבדיה, לחתום שם עם חברת סי.בי.אס ולהתחיל לעבוד על קריירה בחו"ל. היינו כבר ארוזים, כל המשפחה, מזוודות והכול. אני זוכר שעזבתי את המועדון ונסעתי לאורך הים בדרך הביתה. חציתי שדרה גדולה, ופתאום הגיע אוטו מהצד במהירות מטורפת ונכנס בי.
האוטו שלי התקפל מצד אחד לצד שני ועלה באש. מעוצמת המכה, השכנים בבניינים מסביב ירדו למטה מהר והוציאו אותי החוצה. פתחו את הדלת עם לום. הייתי בלי הכרה ואשפזו אותי בבית חולים דונולו ביפו. הרגל התרסקה, הכתף, התנפח לי כל הראש כמו חצי ירח. אבל אחרי יומיים שחררו אותי".
סליחה? !
"פשוט פושעים. היום הייתי תובע להם את הצורה. לא בדקו כלום. אתה נושם? יופי. קח כדורים, לך הביתה. סבלתי מכאבים מטורפים. אשתי היתה בהלם, הילדות פחדו להתקרב אליי. היה לי ראש ג'ולה. הכניסו אותי למיטה, ושלושה חודשים לא יכולתי לצאת ממנה.
"הייתי כולי מסומם מכדורים. ביקרו אותי חברים כל שבוע - מאיר ישראל, קובי אושרת - ואני בכלל לא זוכר שהם באו. אח שלי היה אז נהג מונית. הוא היה בא ולוקח אותי להסתובב באוטו, בתל אביב. להוציא אותי מהבכי, מהדיכאון".
והנהג ?
"ברח מהארץ. עצרו אותו באותו ערב, הוא קיבל הוראה להישאר בארץ עד שיקראו לו לחקירה, אבל הוא ברח בלילה לצרפת. והכי מצחיק זה שאחרי חמש שנים פגשתי אותו שם, בצרפת".
איך ידעת מיהו?
"הוא ניגש אליי. הייתי באיזה מרכז קניות בפריז והוא ניגש ואמר 'אתה עוזי פוקס, נכון? אני שמח לראות שאתה בסדר'. שאלתי 'מי אתה?', והוא ענה 'אתה זוכר שהיתה לך תאונה? אני זה שפגעתי בך ואני מתנצל'. ככה פשוט. לא ידעתי מה להגיד. כאילו, לירות בבן אדם? להרביץ לו? שאלתי 'למה ברחת?', מתברר שהיו באוטו שלו עוד שתי נערות, וגם הן נפצעו.
"וזה בן אדם פרח, ערס. סתם בחור. הסתכלתי עליו ובזתי לו. הרי אני במקומו בחיים לא הייתי בורח. הייתי נשאר ובודק ורואה מה שלומי. ראיתי פחדן. ומצד שני, הבנתי שאין לו משמעות. גם אם תשאלי אותי היום איך הוא נראה, אני לא זוכר. רציתי להמשיך הלאה".
האמת היא שהמצוקה של פוקס התחילה עוד לפני התאונה הזו, כשגילה שההצלחה העצומה של אלבומו הראשון פשוט משתקת אותו.
"אין לך מה לדאוג, פה קייטנה ועושים שמח, ואתמול היה אפילו פנאי להתקלח. . . שלחי לי תחתונים וגופיות, כאן כולם כבר כמו חיות, נלחמים כמו אריות, מורל ממש גבוה", הוא שר ב"אין לך מה לדאוג", להיט מלחמת יום הכיפורים, שאינו אלא פסאדה לאומית שקרית ונלעגת למלחמה ההיא, אשר הסתירה מאחוריה ערמות של חללים ומשבר אמון עמוק בין אזרחים למנהיגיהם.
בדיוק כמו הפסאדה האישית שתחזק פוקס, אשר הסתירה מאחוריה משבר אמון עמוק בינו לבין עצמו. קובי אושרת ותלמה אליגון, שיצרו בעבורו את האלבום הראשון, המשיכו הלאה, ופוקס פשוט איבד את דרכו. היום יודעים לקרוא לזה "תסמונת האלבום השני". אז , מן הסתם, קראו לזה "אל תקרא לי נקבה".
"מההצלחה הגדולה זה היה דאון אול דה וויי", הוא נזכר, "אף אחד לא אמר את זה בגלוי, אבל הרגשתי שהם רומזים לי 'עכשיו תוכיח את עצמך שאתה באמת מסוגל'. והיתה חרדה נוראית כזו, שלא הצלחתי להתגבר עליה. כתבתי כמה דברים עם גרי אקשטיין וניסיתי לעניין את חברת התקליטים. הם אמרו שאני אחזור אליהם כשיהיו לי מספיק חומרים לאלבום ואז הם יחליטו, וזה רק הוריד לי את הביטחון עוד יותר".
נטשו אותך, בעצם.
"לקח לי זמן עד שהבנתי שזה מה שקרה. אבל כן, היום אני חושב שאם הייתי אמן שלהם, עם להיטים כאלה, הם היו צריכים לאחוז בי. הם היו צריכים להגיד 'בוא נמשיך להקליט, נלווה אותך עד שייצא האלבום השני'. את יודעת, גם אין לי שום קליפ מהעבר בשחור-לבן, לא ל'ילדונת', לא ל'אין לך מה לדאוג'. כשנבחרתי עם שלמה ארצי ויגאל בשן לזמרי השנה, וקיבלנו פרס בהיכל התרבות, זה לא הונצח. זה לא נמצא בשום ארכיון".
למה לא אמרת כלום?
"לא יודע. אף פעם לא התלוננתי. לא הייתי אחד שרץ לבכות במדיה או תובע או מאשים. בתקופות הטובות היה טוב, וכשהיה רע - פשוט ברחתי מפה".
כשמכירים את פוקס מעט יותר, קל להבין מדוע לא תבע לעצמו את מה שהגיע לו. הוא טיפוס ששואף להרמוניה, לעתים בכל מחיר. לא חולפת חצי שעה מהרגע שנפגשנו וכבר אני זוכה לכינוי "חברה שלי", ומוזמנת לעשות כל מה שאני רוצה. בביתו שבהרצליה, שנראה כמאורת היפיז יפהפייה מהסיקסטיז, מגדלים הוא ואשתו השנייה, ויקי, פעילה מסורה בארגון "תנו לחיות לחיות", לא פחות מ-11 חתולים וארבעה כלבים ("וכל יום היא רוצה להביא לפה עוד חיה אחרת").
הוא מרבה להשתמש במילים "מדהים" ו"מקסימה", לא מהסס לעשות הנחה לחבר שמבקש להזמין הופעה מיוחדת שלו ושל שושן ושרי ליום הולדתו ה-50, מפציר בי לאכול עוד מהכיבוד הנדיב שהוגש לי. הוא רוצה שיהיה נעים - לכולם, וגם לו.
אבל להרמוניה בכל מחיר יש מחיר. גם בנישואיו הראשונים וגם כעת פוקס הוא המפרנס היחיד. נשותיו מסייעות לו בעבודתו, במיוחד הנוכחית, ש"תומכת בי, מטפלת בי ומפנקת אותי", אבל בכל מובן, פוקס הוא גבר פטריארכלי מהזן הישן.
השמועות על חלוקה שוויונית של נטל הפרנסה לא הגיעו אליו, כמו גם הגילוי הנרקיסיסטי והמשחרר שמותר לו להתרגז, להיעלב או להביע רגשות שליליים בגלוי. "חשוב לי שתהיה הרמוניה גם אם הדברים לא מסתדרים, גם אם זה קשה. אני תמיד אומר לוויקי שלפעמים צריך לשים מסכה ולהסתדר, גם אם זה קשה, כי משפחה זה מעל הכול. תמיד".
האמונה המוצקה הזאת לא מפתיעה, אם מתבוננים בהיסטוריה המשפחתית של פוקס. הוריו, ילידי רומניה, עלו לארץ ב-1947, מלווים בשלושה ילדים קטנים ובפוקס עצמו, אז תינוק בן חצי שנה. המשפחה שוכנה בחיפה ולאחר שבע שנים עקרה ליפו. "לא היתה שנה אחת שלא עברנו דירה", הוא נזכר, "אולי כי הם התרגלו לברוח כל הזמן, ההורים שלי. אני לא זוכר אף דירה שקראתי לה 'בית'".
הדוחק הכלכלי, הנדידה המתמדת והעובדה שההורים לא מצאו את מקומם במדינה החדשה הקשו על אביו של פוקס לבסס את עצמו כרופא שיניים - מקצועו המקורי, כאמור - בארץ.
"גרנו בדירה של חדר וחצי, שבו ישנו ארבעת הילדים, ההורים שלי וגם סבתא שלי", אומר פוקס, "ואיפשהו ליד המיטה של סבתא שלי היה הכיסא של הרופא שיניים. זה היה מגוחך, נלעג. המון פעמים חשבתי מאז, שאם הוא היה חי היום, הייתי פותח לו קליניקה ענקית והופך אותו לרופא שיניים ראשון במעלה. מחזיר לו את הכבוד האבוד שלו".
הוא ביטא את התסכול שלו בבית?
"הוא היה מתפרץ. הוא היה שותה. הוא שתה כדי לברוח מהמציאות. גם בבית. אני לא יודע כמה, אבל הוא היה יושב בבתי קפה כאלה ושותה עם רומנים אחרים. הוא רצה לברוח מהכאב, מהחיים ללא בסיס מתחת לרגליים. להגיד שאני זוכר אותו מדריך אותי, מכוון אותי, אני לא זוכר דבר כזה".
איפה היתה אמא שלך?
"היא נשארה הילדה הקטנה של סבתא שלי עד יום מותה. סבתא שלי היתה בעצם האמא של המשפחה, היא חינכה, גידלה, דאגה. האחריות שלה מזכירה לי את האחריות שלי, לשמור ולראות שכולם בסדר, שלא יחסר לאף אחד. אין לאמא שלי את זה. למשל, היא לא מדברת עברית טוב עד היום, והיא בארץ כבר 60 שנה".
יכול להיות שבגלל זה התאונה מוטטה אותך כל כך? שהרגשת שנגזר עליך להיות כמו אבא שלך, מפוספס?
"בדיוק. כי הייתי על הסף, את מבינה? חיכו לי בשבדיה ובצרפת, ופתאום הכול התמסמס. היום אני חושב, לך תדע, אולי הכול היה מתמסמס גם ככה, אבל אז הרגשתי שאני מאבד את ההגדרה העצמית שלי וברגע שאתה מאבד את ההגדרה העצמית שלך, מה נשאר? כלום.
"אבא שלי היה רופא שיניים ופתאום הוא כלום. אני הייתי עוזי פוקס - זמר מצליח ופתאום אני כלום. עברו שנים עד שהבנתי שיש עוד דברים שמגדירים אותי, שמחזיקים אותי. שאני זה לא הוא".
תראו בזה אירוניה, סמליות או סתם צירוף מקרים, אבל היה זה אביו של פוקס שהעניק לו, בגיל 13, את הגיטרה הראשונה שלו, כמתנה לבר המצווה. פוקס למד לנגן עליה בעצמו וכבר בגיל 15 ניגן עם עוזי ומשה בויאנג'ו בלהקה שפעלה עד גיוסו. ב-1966 שר בלהקת הלורדים עם המתופף צביקה נוי, ועם התפרקותה הקים את להקת השמנים והרזים.
אבל הפוש הרציני הגיע ב-1969 כשהצטרף ללהקת הסגנונות. הם נחשבו לאחת מלהקות הקצב הבולטות של שנות ה-60 ובין היחידות שזכו להוציא אלבום. בתקופה זו הוא גם הכיר את אשתו הראשונה, ניצה.
"היא לא רצתה לצאת איתי בכלל. היא היתה שייכת לאיזה קליקה מאוד סנובית ומבחינתה הייתי נחות כזה, מנוער השוליים של יפו, מילדי המדרכה, וזה מה שהדליק אותי. זה מצחיק, כי היא בכלל לא היתה ממעמד יותר גבוה, אבל היא נתנה לי את התחושה שאני צריך לעבוד, אז עבדתי. ואז היא נכנסה להיריון, והיה מאוד ברור שמתחתנים".
כבר מלכתחילה היה ברור לפוקס שההרמוניה האהובה עליו לא עומדת לשרור ביניהם. "היו לנו המון תקלים. לא היתה לה בעיה להוריד לבנות פליק, למשל, ואותי זה מאוד קומם. היו לנו השקפות שונות לגבי דברים, בקיצור. וכל פעם הייתי שומע ממנה 'אתה יכול ללכת מתי שאתה רוצה'. ואמרתי לה 'תשמעי, זה יקרה יום אחד'".
למה לא עזבת קודם?
"נדרתי נדר שעד שהבנות שלי לא יתחתנו, אני לא עוזב את הבית. וכך היה. כשליסה התארסה, עזבתי. אז חששתי שאם הן יישארו לבד, ניצה תפגע בהן או שהן ייפגעו מזה שעזבתי. כמה שזה לא מודרני, ככה אני ידעתי. לשמור על הילדים ועל המשפחה".
כאמור, אחרי התאונה הקשה ואובדן הדרך האמנותי, ברח פוקס לארצות הברית, אבל במקום להישאר בה שלושה חודשים כמתוכנן, נשאר שמונה שנים. "אתה נכנס למין שגרה כזו, את יודעת. הילדות התקבלו לבית ספר, היה לנו בית גדול, ניצה אמרה שיש מיתון בארץ, היו אז שנות ה-80, ושעדיף שנישאר".
הם חזרו לבסוף ב-1989 ושנתיים לאחר מכן פתח פוקס את אולפני נ.ל.ס, העוסקים בדיבוב סדרות טלוויזיה מצוירות לילדים ונחשבים למובילים בתחום. את רזי הדיבוב למד בארצות הברית, כשעבד אצל חברו מתקופת להקות הקצב, חיים סבן.
מאז הספיק פוקס להלחין ולשיר את הפתיחים של "פוקימון", "אוטובוס הקסמים" ורבים אחרים ולזכות בציון לשבח מאולפני דרימוורקס על הדיבוב המוצלח של "שרק". היום העסק משגשג ופורח, ובשבועות הקרובים יגדלו האולפנים לאחר שעברו שיפוץ.
מה גרם לך לחזור לארץ לבסוף?
"הבנות גדלו, ולא רציתי שהן יתחתנו עם אמריקנים. גם רציתי שהן יעשו צבא, ובכלל, חסרה לי המשפחה. וגם היו הגעגועים הפרטיים שלי. בכל זאת, לאן שאמן לא יברח, תמיד יהיה בו משהו שיגיד 'אבל הייתי פעם מוכר, הוצאתי אלבומים, היתה מודעות, שרו שירים שלי. אז מה, נזרוק את הכול ככה?'".
ובכל זאת לא הוצאת אף אלבום עד עכשיו.
"יש לי מאות שירים במגירה, מאות. אבל היה חוסר ביטחון, חוסר אמון, שאני שייך לעולם הזה. וכל פעם זה עצר אותי. כל פעם ששואלים אותה כמה אלבומים הוצאת בקריירה שלך, אני מתבייש לענות".
אז מה קרה שפתאום קיבלת ביטחון?
"ויקי. היא מאוד דחפה אותי, החזירה לי את הביטחון. וגם ההצלחה של ההופעות עם גבי ושרי. התחלנו מכלום - ופתאום כזאת הצלחה. מגיעים אנשים שחיו על השירים האלה, ביניהם המון צעירים. זה גרם לי להבין שאני חייב להקליט. ואני כבר חושב על האלבום הבא".
האלבום עצמו, שהופק על ידי דורון אלימלך ושרון אבילחק, צמד הגרובמייטס, כולל טקסטים של טל גורדון, שוש מולא ושיר מקסים במיוחד שנכתב והולחן על ידי גרי אקשטיין, נשמע כאילו הסבנטיז לא חלפו מעולם.
ההפקה משמרת את פוקס בדיוק במקומו דאז, ומלבד נגיעות אקראיות של מוזיקה אלקטרונית, היא בעיקר מזכירה את הסקורפיונס. לא שזה רע, והקול של פוקס עוצמתי כתמיד, אבל נשאלת השאלה אם פוקס לא היה מעוניין לעדכן את עצמו. "זה מי שאני", הוא עונה, "אני לא הולך להיות מישהו אחר בגיל 61. ודרך אגב, אני מאוד אוהב את הסקורפיונס".
מטריד אותך שזה לא יימכר?
"אני רוצה להרגיש שנתתי אלבום ברמה הכי טובה שאני יכול. אני מקווה שלא יגידו עליי שאני איזה חתיאר, כי למוזיקה כמו שלי אין גיל ובחו"ל יש הרבה זמרי רוק גם בגילי. אני רוצה לשיר עוד אלבום ועוד אלבום. מגיע לי. אני מסוגל. אני חושב שאני מפוספס. ואני לא רוצה ללכת מהעולם ככה, עם הפספוס הזה".
אתה לא הולך כל כך מהר. כולה 61.
"את זה תגידי לאשתי".
למה ?
"עכשיו היא הודיעה לי שהיא רוצה להביא לפה עז".
להביא מה? !
"אני רציני לגמרי. היא כמעט הביאה אחת אתמול. פשוט אין פה מספיק חיות".
אז מה יהיה?
"אני בטח אסכים בסוף, נו מה".
נא להמתין לטעינת התגובות
