מדוע עזבתי את הכנסייה של מוריסי
לפני 20 שנה השירים של מוריסי הצילו את שאול אדר. היום, מה שנהיה מאליל נעוריו רק גורם לו למבוכה. ועדיין, אחרי הכול, הוא קורא לכם למלא את פארק הירקון הקיץ. אתם תסבלו כמעט מכל רגע, אבל הלב ייקרע לכם במתיקות במשך שלוש דקות תמימות
האחות פספסה את הווריד בפעם הראשונה וגם אחרי שמצאה את הווריד הנכון הדם טפטף באטיות מרגיזה. במגזין לא הייתה למבקר, דיוויד קאוונטיק, בעיה דומה. הדם נשפך בנקל ממאמר הביקורת על האוסף המוזר. בשתי מילים:"'גרייטסט היטס' - שתי הטעיות".
קאוונטיק חתך בעצם את כל קריירת הסולו של מוריסי, הביע את דעתו החד משמעית על להקתו הנוכחית, לחני השירים מהאלבומים האחרונים או בעצם היעדרם של לחנים, המילים שאבדו והיהירות שנותרה.
האחות הבכירה, על סף הפנסיה, הוזעקה כדי לשחק עם המחט ולהגביר את זרימת הדם ובאותה הזדמנות סיפרה לי על הימים הטובים ההם. אחרי 18 דקות ארוכות מילאתי את המכסה, והתבקשתי לשתות ולאכול צ'יפס מהשקית וביסקוויטים. אלוהים יודע כמה אומלל ואנגלי הייתי אז, אבל תחושת רווחה הלכה והתפשטה בוורידים.
זה לא היה הסיפוק מתרומת הדם, אלא הידיעה שסוף סוף מישהו מעז לומר את האמת. קאוונטיק נאלץ אמנם להתנצל על האשמת מוריסי בגזענות, אבל על מאמר הביקורת עצמו אין לו סיבה להתנצל.
לא על הכינוי "להקת פאבים" שהוא הדביק לחבורה הבינונית שמקיפה את מוריסי בימים אלה, לא על הטענה שקריירת הסולו של מוריסי היא כמעט חסרת חשיבות, ולא על כל טיפת ארס שנטפה מקטע הביקורת. מוריסי הרוויח אותן ביושר, ותודה לאל שמישהו אומר את הדברים בצורה מפורשת.
פעם גם אני הייתי חבר בכנסייה של מוריסי. אני מכיר אנשים שהיו בהופעה המפורסמת בוולברהמפטון, שם אפשרה חולצה של מוריסי או הסמית'ס כניסה בחינם. אחד מהם למד איתי וסיפר לי שהוא עלה על הבמה וחיבק את מוריסי.
אני מכיר אישה מאמסטרדם שהגיעה ללונדון במיוחד להופעה של מוריסי באלברט הול. כמה שעות לפני ההופעה היא ראתה במקרה את אחד מחברי הלהקה שלו, עקבה אחריו למלון, והוציאה 200 ליש"ט רק כדי להיות תחת אותה קורת גג עם מוריסי.
הייתי במנצ'סטר וצילמתי את סולפורד לדס קלאב בקורינישן סטריט (המועדון שהסמית'ס הצטלמו בפתחו לטובת העטיפה הפנימית של האלבום ("The Queen Is Dead"), אכלתי
יש לי את כל אלבומי הסמית'ס וכמה ספרים וגם שטויות שקניתי באי-ביי. אם הייתי מרכיב את רשימת עשרת האלבומים שאקח לאי בודד, אני משער שחצי לפחות יהיו של הסמית'ס. בעצם, כשהיגרתי לאנגליה לקחתי איתי קצת יותר מעשרה דיסקים. חמישה היו של הסמית'ס. בכל כמה שנים מישהו מזמין ממני כתבה על חיי כמעריץ פתטי של הסמית'ס.
ואז הלכתי לשתי הופעות של מוריסי. לפני ארבע שנים אצר מוריסי את פסטיבל מלטדאון בגדה הדרומית של התמזה. בין היתר הופיע האיש הגדול בעצמו בהופעה שאז הייתה נדירה יחסית. בתשע בבוקר ביום שישי, עם פתיחת המכירה לקהל, המתנתי ליד המחשב עם כרטיס אשראי ביד ודופק פרוע.
ביום ההופעה קמתי בתחושה של יום היסטורי. הייתי במקום הלא נכון כשהסמית'ס פעלו, עכשיו על האי הבודד הלונדוני נקרתה ההזדמנות לראות את הגיבור המוזיקלי של חיי. הציפייה הייתה לא רק לאירוע של היסטריה המונית, אלא גם לכמה רגעים בלתי נשכחים. שנתיים מאוחר יותר ראיתי את מוריסי באלכסנדרה פאלאס בצפון לונדון. אז כבר ידעתי למה לצפות.
זה לא קול, אבל בשנים האחרונות ראיתי את גארי ניומן, האנדרטונס, הביט, טלוויז'ן, ניו יורק דולס, ניו אורדר, הדמד, ועוד כמה להקות שלא טרחו להגיע לבאר שבע לפני 25 שנה. ניו אורדר היו הטובים מכולם.
אז, לפני שש שנים, הם עדיין היו פעילים, יצירתיים והחליטו לנגן את שירי ג'וי דיוויז'ן, בפעם הראשונה זה שנים, בהופעות חיות. הם ביצעו את "אטמוספיר" ושאר שירים של איאן קרטיס בצניעות וכמעט ביראת קודש.
גארי ניומן היה ללא ספק הגרוע, המטופש והמביך מכולם. הוא ביצע חומרים חדשים גרועים, את הלהיטים הגדולים הוא דחס להדרן עצלני ומעל לכול התנהג כאילו הוא עדיין כוכב מסתורי וחדשני.
הוא עמד מול הניומאנוידס, אותם מעריצים מחוקים, פרש ידיים כשאורות הבמה מאחוריו ודרש הערצה מוחלטת. מוריסי, כואב להודות, נוטה לצד הניומאני, הנרקיסיסטי. הוא עדיין לא שם, אבל המרחק מתקצר.
להתלונן על נרקיסיזם מצדו של מוריסי דומה לתלונה על נשים עירומות בבית זונות. הבעיה שלנרקיסיזם שלו היום אין כיסוי. כל עוד אתה צעיר שכותב את הטקסטים המשמעותיים ביותר בתקופה שבה סטוק-אייטקין-ווטרמן ייצרו להיטים חסרי משמעות לחלוטין, כל עוד אתה נועז וחדשני, מוריסי יכול להסתובב עם גלדיולות ונרקיסים בכיס האחורי של מכנסיו בטופס אוף דה פופס כאוות נפשו.
מאחוריו עמד ג'וני מאר והגיטרה והלחנים שלו והתחושה בעשרות אלפי בתים ברחבי בריטניה הייתה שמוריסי ומאר שרים על חיי הצופים, ברצינות ובכנות. היום עומד מוריסי המבוגר, פרח במפתח מכנסיו ומאחוריו להקת פאבים שמבצעת שירים נטולי לחן. התחושה של "אתה ואני נגד העולם" הפכה ל"מוריסי נגד העולם". והוא הפסיד.
זה לא שהתבגרתי. אני עדיין מקשיב לסמית'ס ועדיין זוכר את הטקסטים והסיפורים שמאחורי השירים והריפים של מאר. כשמוריסי שר על הווקמן הנמס של ז'אן דארק ("Bigmouth Strikes Again") אני עדיין צוחק כמו בפעם הראשונה. זה הפסקול של חיי, או לפחות של חלק חשוב מהם.
לעומת זאת, כשמוריסי שר על כנופיה לטינית, או על פוליטיקה אנגלו-בריטית, שלא לדבר על הניסיון הכושל שלו להכניס מיניות לטקסטים שלו באלבום הקודם (קשה להאמין שאותו איש כתב את "Hand In Glove" המופתי), מתעוררים הרהורים עגומים על הכישרון שאבד.
ללא ג'וני מאר או היצירתיות שנובעת מאנגליה, להבדיל ממקלט מס או מקלט רגשי בלוס אנג'לס, הפך מוריסי לעוד כוכב לשעבר. בהופעות ניתן לשמוע את אנחת הרווחה מתפשטת כשמוריסי מבצע שיר של הסמית'ס. הרווח כפול, גם שיר קלאסי וגם הימנעות מיצירה בנאלית. האפתיות של הקהל הופכת למתח, האדישות להתלהבות.
אחרי השירים משני האלבומים האחרונים ניתן לשמוע כוס פלסטיק נופלת לרצפה, אחרי קלאסיקת סמית'ס לאחוז ניכר בקהל יש דמעות בעיניים וגרון ניחר. אבל האכזבה נובעת לא רק מהשירים הסתמיים שהוא מייצר היום.
בעוד שאת מספר השירים הגרועים של הסמית'ס ניתן לספור על יד אחת-בדרך כלל "Golden Lights" ועוד שיר אחד או שניים - את השירים הגדולים באמת של תקופת הפוסט סמית'ס ניתן לספור על אצבע אחת-"Everyday Is Like Sunday".
היו עוד כמה שירים טובים, לא מעט שירים בינוניים והרבה שנשכחו מיד. אבל זה רחוק מלהיות מושלם. בדי-וי-די שלו ממנצ'סטר ב-2005 הוא נראה מבצע את "The Headmaster Ritual". כל הזעם, הניכור, החדות והשנינות של המקור, הקשר למנצ'סטר ותחושת הבדידות, אבדו לגרסה עגלגלה, מרוככת ומשויפת.
אז האם אני ממליץ לכם לא ללכת להופעה בפארק? בשום אופן לא. ישנם מעט מאוד אירועים שאסור לוותר עליהם בעולם המוזיקה. אז, באלכסנדרה פאלאס, ביצע מוריסי את "How Soon Is Now". אמנם ללא הגיטרה האייקונית של מאר, אבל הצמרמורת הקולקטיבית שעברה בקהל הייתה שווה כל הצטעצעות של מוריסי על הבמה.
הוא ואני בני 40 פלוס, 20 שנה אחרי שהסינגל יצא לאור, אבל השורות נותרו נוקבות כשהיו, גם אם הן כבר לא מתארות את חיי. הוא בדרך כלל מבצע חמישה-שישה שירים של הסמית'ס בהופעה, וגם אם מדובר בלא יותר מלהקת קאברים בצירוף הסולן המקורי, זה עדיין לא רע.
כשמוריסי ישיר את "כל יום הוא כמו יום ראשון, כל יום שקט ואפור", זה יהיה שווה את כל הרגעים המתים בהופעה, גם אם בישראל מדובר בשבת לוהטת ללא כוס תה שמנונית על החוף בעיירה ששכחו להפציץ.
השיא תמיד יהיה "There is a light that never goes out", השיר האהוב ביותר של הסמית'ס, וגם השיר שבו העניק מאר משקל לסינתיסייזר על חשבון הגיטרות. לכן זה יישמע כמעט כמו המקור, כשהריף האחרון נמשך כמו המנון רוק אל תוך הלילה.
הלחות והחום יהיו תל אביביים, אבל התחושה תהיה כמו בדאנדי, בלסטר או בבריקסטון בשנות ה-80. יהיו אורות ואנשים צעירים וחיים וגם בלי אוטובוס קומותיים קטלני זה צפוי להיות רגע בלתי נשכח בחיי המאמינים. אם יהיו מספיק בוגרי הופעות בקהל הם יידעו מה לעשות כשמוריסי ישיר את "דבר קטן כל כך שיוצר הבדל כה גדול" (גם באנגלית השם רע).
"למה שלא תשתנה? "ישאל מוריסי, והקהל יענה יחד איתו: "אני לא אשתנה, ואני לא אהיה נחמד!". תודה מוריסי על הזיכרונות ועל השירים שהצילו את חיי. אבל אולי הגיע הזמן שתשתנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
