מיסטר סינמה
1961: העולה החדש משה אדרי מקרין עטיפות של "בזוקה" בדימונה תמורת כמה גרושים. 2008: אדרי לוקח את "בופור" עד טקס האוסקר האמריקני
"היינו שם אני, אחי ליאון, פנינה רעייתי ורון לשם (התסריטאי ומחבר הספר "אם יש גן עדן" שעליו מבוסס הספר). הלימוזינה חיכתה לנו, והתחלנו להתארגן ליציאה לטקס. פתאום הבנתי שזה קורה".
שעה ארוכה הם השתרכו בפקק הלימוזינות הגדול עד שהגיעו לשטיח האדום. ג'ורג' קלוני הוא זה שהקדים אותם בתור לשטיח, ובשעות שבאו אחר כך מצא את עצמו אדרי בשורה השישית באולם, מימינו הריסון פורד, משמאלו שרון סטון, ג'ק ניקולסון ו"ג'ולי כריסטי", הוא נזכר בהתרגשות. "אני עוד זוכר אותה מסרטים כמו 'ד"ר זיוואגו' ו'הרחק מן ההמון הסואן'".
בסופו של דבר הפסלון נסע עם "הזייפנים" דווקא לווינה, אבל אדרי קיבל את התיאבון והבין שזה לא בשמים. "אתה יודע שאני קצת משוגע בדברים האלה", הוא אומר בחיוך, "אבל אני נשבע לך. אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאביא את הפסלון הזה לארץ, כמו שהבטחתי". והאמת היא, שאני מכיר אותו היטב, ואם הוא אומר, הוא מתכוון לזה.
אדרי, את זה כבר יודעים רבים, הוא כיום הרוח החיה של הקולנוע הישראלי. הוא האיש שמשקיע, תומך, מפיץ, ומפיח רוח במפרשים של מה שהופך להיות תעשייה אהובה ומצטיינת, שגם גורמת הנאה לישראלים, וגם מביאה כבוד
זה לא סוד שאת גל האהדה הנוכחי לישראל בצרפת מובילים בכבוד בעיקר הסרטים, שהפכו לטרנד הכי חם בפריז. כמובן שהוא לא היחיד. מפיקים כמו מרק רוזנבאום היו שם לפניו. ראש קרן הקולנוע, כתרי שחורי, גם הוא בעל מניות, וכך גם מי שפעלו למען חוק הקולנוע, ואפילו ערוץ 2, שהניע מחדש את גלגלי התעשייה.
אבל איכשהו אדרי הוא הדמות שכולם יזכרו בסוף ולא רק בגלל סיפור הסינדרלה המקסים שמתחיל בשני אחים, ילדים קטנים מדימונה, שהדביקו עתידות של בזוקה זו לזו והתחילו להקרין אותן תמורת סכום סמלי לילדי השכונה.
"הגענו ארצה ב-1961 מטנג'יר שבמרוקו. אבא שלי היה קונדיטור ואמא עקרת בית. אמא הייתה אשכנזייה. היא נולדה בגיברלטר, שהייתה אוטונומיה אנגלית ואז עברה למרוקו, פגשה את אבא שלי והתאהבה בו. המשפחה שלה עזבה באיזה שהוא שלב. הם התפזרו לוונצואלה, לניו יורק, לכל מיני מקומות.
"רק לאבא שלי היה חלום לעלות לארץ ישראל ושהילדים שלו יהיו רבנים. אז עלינו. ההורים, אני, אחי ליאון, עוד אח שנפטר כשהיה בן 33 ושתי אחיות שגרות כיום בנתניה. וכמו בסיפורים לקחו אותנו באמצע הלילה ושמו בדימונה. לא הייתה לנו משפחה בארץ, אז לא שאלו אותנו בכלל.
"אמא שלי קמה בבוקר ראשונה. פתחה חלון, שלא היה ממש חלון, בצריף ששמו אותנו. ראתה רק חול. פתחה חלון במטבח, ראתה עוד חול. פותחת חלון אחרון, רואה בית קברות. ואז היא העירה את אבא שלי ושאלה: 'מה זה, הייתה תאונה? המטוס נחת באמצע המדבר.?? זהו. זאת הייתה ההתחלה".
הם הרגישו מרומים?
"האמת שלא. לפחות לא נתנו לנו להרגיש ככה. אבל אמא שלי לקחה את זה קשה. כשהגענו לדימונה היא שקלה 100 קילו, ומהר מאוד היא ירדה ל-50 קילו. זאת, כנראה, דרך טובה לעשות דיאטה. פסיכולוג לא היה אז בדימונה, אז היא פשוט הגיבה ככה. היא גם לא ידעה את השפה. אני וליאון למדנו קצת במדרשה בטנג'יר תלמוד תורה, אז ידענו מילה פה ומילה שם ומהר מאוד הסתדרנו. אבל שמע, היה קשה, אין מה לייפות את זה.
"אבא שלי היה קונדיטור, אז עבודה לא הייתה לו בהתחלה. בקושי היה שם לחם, עוגות מי אכל? הוא לא עבד מספר חודשים, אז הכסף שהוא הביא נגמר. היו סופי שבוע שחוץ מחלות, מריבה וממרגרינה, לא היה לנו מה לאכול. אחותי הגדולה הלכה לעבוד בכיתן דימונה כדי לעזור למשפחה.
"ליאון אחי הלך ללמוד חשמלאות ולאט לאט זה התחיל להסתדר. עברנו לשיכון. מולנו גר רופא מרומניה, בדירה ממול גר מהנדס טקסטיל ובקומה מעלינו הייתה משפחה שעבדה בכור האטומי. זה נשמע לך מוכר?".
אהה, קצת כמו "סוף העולם שמאלה".
" בדיוק. ב-דיוק".
ומתי התחיל הקשר שלך עם הקולנוע?
"בשנת 1963, הייתי בן 12. היה לנו צריף קטן. אבא שלי היה עושה בבוקר עוגות ואחר הצהריים יוצא למכור אותן. אז ליאון, שמבוגר ממני בשלוש שנים, בנה מכונה, עם אור של נר, והדבקנו עתידות של בזוקות אחת לשנייה והתחלנו להקרין על הקיר ולקחת כמה גרושים מכל ילד. רצינו לעשות קצת כסף. היינו גונבים לאבא שלי את הטרנזיסטור, שיהיה קצת מוזיקה. ואז רואים 'פופאי'".
והילדים נהנו?
"כן, אני רק זוכר שלפעמים המוזיקה הייתה נפסקת והיו משדרים ברדיו חדשות, אז כולם היו מתבאסים".
תוך זמן קצר הבינו האחים אדרי שהם מתאהבים בקולנוע. משה היה מתגנב בכל יום לאחד משני בתי הקולנוע שפעלו אז בדימונה וצופה בסרטים הודיים, סרטי פעולה, סרטים היסטוריים וכמובן סרטים ישראליים. בגיל תיכון כבר התחיל לעבוד כמכונאי באחד מבתי הקולנוע, כשהוא מחליף את אחיו ליאון שהתגייס לצבא.
אדרי הצעיר הבין מיד שלהקרין זה נחמד, אבל לא ממש עתיד. הוא התעניין בשיבוץ הסרטים ובשיווק. הוא התחיל לנסוע באוטובוס לתל אביב כדי לבחור סרטים להקרנה ולסגור עסקאות. באחת מחופשות הקיץ הוא הגה את הרעיון של שני סרטים בכרטיס אחד, ומילא את הקולנוע בו עבד בילדים.
ציון שרוני, שהיה הבעלים של בית הקולנוע המתחרה, קרא לו והציע לו שותפות. או כמו שאדרי מתאר את זה: "עדיף שהשודד יעבוד איתנו ולא נגדנו". הם נשארו שותפים עד ששרוני נפטר לפני כמה שנים.
האחים אדרי מצדם הקימו לאחרונה על שמו סינמטק בדימונה.
אדרי גם אימץ את הכלל ההוא. עד היום כשהוא מזהה מתחרה חזק ורציני, או בשפתו "שודד", הוא עושה הכל כדי להעביר אותו לצד שלו ולעשות איתו עסקים. אדרי למד בזריזות אלו סרטים עובדים על הקהל ולמה.
החברה שלהם רכשה את קולנוע אילת החדש שהוקם בדימונה, 1,100 מקומות , והאחים החלו גם לייבא העירה הצגות בידור, כולל את המחזמרים של גיורא גודיק. אבל תוך זמן קצר הם הבינו שהכסף הגדול יהיה בהפצה ופתחו חברה - "יונייטד קינג". כדי להיות קרובים יותר למרכז עקרו לנתניה.
ענף הקולנוע היה אז שונה לגמרי. יותר מ-300 בתי קולנוע פעלו בישראל, כמעט כל אחד מהם היה שייך למשפחה אחרת. גם מפיצים היו המון. הסרט הראשון שפרסם אותם בתוך הענף היה "סופרמן" הראשון. אדרי: "זה היה הימור ענק. רכשנו את הסרט בשעתו ב- 100 אלף דולר עם שותף. זאת הייתה כמעט התאבדות. קנינו את הסרט על סמך תסריט בלבד, כי ידענו שמריו פוזו כותב אותו. הוא היה מתוכנן לצאת בשנת 78' ואז ההסרטה התמשכה מדי, זה לא נראה טוב".
ולמה, בעצם, קניתם סרט יקר כל כך?
"כי אמרו לנו בקאן שזה יהיה הלהיט הכי גדול בעולם. בקאן יש אווירה כזאת של לקנות, אז קנינו. רק כשחזרנו לארץ קיבלנו רגליים קרות. השותף שלי ציון אמר לנו 'איזה להיט ואיזה עמייאט? מי ירצה לראות סרט על מישהו שעף באוויר כל כך הרבה זמן?'.
"אז הזמנו מומחה, יריב בן אליעזר, שיסביר לנו מה זה בכלל סופרמן, כי בינינו, הרי לא בדיוק ידענו מה זה ומי זה, והוא מאוד עודד אותנו. הסביר בדיוק ושכנע אותנו שזה יהיה להיט ענק. החלטנו ללכת על הפצה גדולה. להשקיע עוד 100 אלף דולר בהפצה ולצאת בפריסה ארצית גדולה בהמון עותקים.
"ואז הגיע הסרט והוא נראה לנו ארוך מדי, יותר משעתיים וחצי. זה אמור להיות לקהל של ילדים, הם לא יחזיקו מעמד. ידענו שאם זה לא מצליח אנחנו חוזרים בלי מכנסיים לדימונה. אז בהקרנה לעיתונאים הראינו את העותק המלא, אבל לקהל הרחב קיצרנו איזה 20 דקות, כדי שההתחלה תלך יותר מהר והילדים יבינו שיש סופרמן. וזה עבד. הסרט היה להיט ענק".
בעקבות "סופרמן" הפכו האחים אדרי למפיצים גדולים. הם היו הראשונים לזהות את הפוטנציאל של סרטי ברוס לי, הבינו את הכוח של סרטי פעולה במגזר הערבי ובגדה המערבית וברצועת עזה, והחלו להפיץ גם שם.
הם היו רעבים, פיקחים ועם יד על הדופק. הנה סיפור לדוגמה: בשנת 76' רגע לפני שהגיע לארץ סרטו המיוחצן של דינו דה לורנטיס, "קינג קונג", שמו האחים אדרי את היד על סרט דינוזאורים יפני בשם "קרב הענקים", שבו נאבקות שתי מפלצות זו בזו.
חודש לפני שיצא "קינג קונג" האמיתי למסכים בארץ הוציאו האחים אדרי לקולנוע תמר את "קרב הענקים: קינג וקונג". הקהל מיהר להתנפל על הגרסה הזאת. אדרי: "אני לא אשכח. הייתה תחרות. אם אני לא טועה בבאר שבע הציגו בקולנוע אחד את 'קינג קונג' ובקולנוע השני את 'קרב הענקים', אנשים אמרו 'עזוב, פה יש קינג קונג אחד, ושם יש שניים, בוא נלך לשניים'. נשבע לך, זה היה מצחיק מאוד.
זאת הייתה תקופה אחרת".
אני מניח שהיה לזה גם מחיר.
"בטח שהיה. בענף הזה היו אז 40 מפיצים אשכנזים ואיזה שני מפיצים עיראקים. פתאום באו המרוקאים האלה מדימונה. ברור שלא פרגנו, שזלזלו. אמרו עלינו 'הם תיכף יעופו מהתעשייה הזאת'. אבל בסופו של דבר התברגנו נכון. לקחנו את קולנוע מקסים בתל אביב, שיפצנו אותו, ואחר כך לקחנו את קולנוע אופיר. היו לנו בתי הקולנוע גם בחיפה והתחלנו לבנות עסק רציני".
הם החלו גם לנסוע לפסטיבלים הנכונים וזיהו את הנישה של סרטי איכות, שהקהל הישראלי אוהב לעיתים באופן שהוא חסר פרופורציה בעולם. כששואלים היום איך זה שאדרי מצליח במקביל גם להיות הבעלים של סינמה סיטי, קומפלקס הסרטים הענק, וגם פטרון הקולנוע הישראלי האמנותי, צריך לחפש את השורשים שם.
בשנות ה-80 היו האחים אדרי ראשונים לזהות את הפוטנציאל שיש בווידיאו ופתחו ספריות ואחר כך את חברת ההפצה "גלובוס יונייטד" ביחד עם יורם גלובוס. כשהחל המעבר לדי.וי.די. הם מיהרו לזהות גם אותו. האח ליאון החל לפתח בהצלחה את עסקיהם בפורטוגל וחזר עם הרעיון להקים את סינמה סיטי, קומפלס בתי קולנוע ענק מחוץ לעיר.
בתחילת המילניום החדש התחיל השלב הנוכחי, שבו הפך אדרי לדמות כה מרכזית. במקביל לפתיחת סינמה סיטי, הוא נכנס לשותפות עם המפיקים דודי זילבר ומיקי רבינוביץ', שכמו שקורה לעיתים, נקלעו לקשיים כלכליים בעקבות הפקת הסדרה "זינזאנה". ביחד עם זילבר וחברתו "מטרו תקשורת" יצא אדרי לממש חלום ישן ולהפיק בעצמו סרטים ישראליים.
"תראה, אני גדלתי על קולנוע ישראלי. 'סלאח שבתי', 'השוטר אזולאי', 'קזבלן', 'השכונה שלנו'. אלה סרטים שאני יכול לספר לך מהתחלה ועד הסוף, כל סצנה. אתה יודע, הרבה לפני שהיה וידיאו, ואפשר היה לחרוש על סרטים, אני ראיתי אותם בקולנוע עוד פעם ועוד פעם. וכבר ב'גלובוס יונייטד' הבנתי שאני רוצה להתעסק בקולנוע הישראלי. התחלתי לקנות כל מה שאפשר כדי שיהיה לי בספרייה, ואת מה שהיה צריך גם לשחזר. הבנתי שחלק מהעניין זה לשחזר סרטים שהמקור שלהם נפגע עם השנים, כדי שלא ייעלמו.
"כשחידשנו את הספרייה של קישון, והוא בא לראות את זה באולפן, היו לו דמעות בעיניים וגם לי. זה פשוט מדהים לראות סרטים שהקרנת בשנות ה-60 באיכות יותר טובה מאז, ועוד שהם בבעלותך. קישון תמיד החזיק את הזכויות לסרטיו. רק חודש לפני שנפטר הוא הסכים להעביר לי אותן סופית.
"נדמה לי שהוא הרגיש שהסוף מגיע וידע שאני אשמור על הסרטים. אבל שוב, זה לא היה פשוט. אני זוכר שכשהתחלנו לשחזר את הסרטים אמרו לי 'למה אתה צריך את כל זה?'. היה איזה זלזול כזה, מה אתה עושה בכלל".
אז למה באמת?
"יש לי אהבה גדולה לקולנוע הישראלי וזה חלק גדול ממני. בשבילי לדעת שאני יכול להשקיע בסרטים ושיהיה דור שיראה אותם, זה מדהים. לדעתי, בקרוב צעירים ישראלים יידעו מי אלה 'הגשש החיוור', רק בזכות 'גבעת חלפון', ומי זה שייקה אופיר בזכות 'השוטר אזולאי'.
"ומה שהכי יפה זה שעכשיו זה גם מחזיר את הכסף, כי הקהל רוצה לראות את זה וכל הערוצים קונים ומקרינים את הסרטים שוב ושוב".
אז זאת הייתה בעצם גם החלטה עסקית.
"נו, בטח. אנחנו תמיד צריכים בסוף להביא כסף הביתה, שיהיה מה לאכול, לא? אבל תשמע, הייתי יכול להשקיע בנדל"ן. שחזרנו נניח את 'הוא הלך בשדות'. זה סרט שעלה כל כך הרבה כסף לשחזר, ואני לא יודע אם יום אחד אני בכלל אכסה אותו, אבל לא אכפת לי, כי זה סרט שצריך שיישאר".
הסרט הראשון שהפיקו האחים אדרי עם זילבר היה "סימה וקנין מכשפה" של הבמאי דרור שאול. אדרי הציג שם את השקפת העולם החדשנית שלו בענייני שיווק והפצה: הפצה של סרט ישראלי בדיוק כאילו היה בלוק בסטר אמריקני - בעשרות עותקים, בבת אחת בכל הארץ, עם פרסום נרחב כולל שלטי חוצות.
הבאים בתור היו "ללכת על המים" ו"סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, ששינה את כללי המשחק בישראל כשהביא לקולנועים חצי מיליון צופים. בשביל אדרי זאת גם הייתה סגירת מעגל. כשנשר בא וסיפר לו את הסיפור, הוא הבין שזה גם הסיפור שלו.
"בלוס אנג'לס", מספר נשר, "כשרק חשבתי על הסרט, בשלב מאוד מוקדם, סיפרתי עליו לקובי אשרת, שהיה אז קונסול התרבות של ישראל. הוא אמר לי 'אתה חייב לפגוש חבר שלי מדימונה', כי בשלב ההוא חיפשתי סיפורים לבניית התסריט.
"ישבתי עם משה ארבע שעות ובסופו של דבר הדמות של ישראל קטורזה בסרט בנויה מהסיפורים האלה. בהמשך הוא, כמובן, נהיה מפיק הסרט וחבר, אבל ההתחלה הייתה לגמרי פגישה לצורך תחקיר".
עם ההצלחות בא התיאבון. אדרי משתדל לקחת חלק בכמה שיותר סרטים. בין היתר, הוא עמד מאחורי "אהבה קולומביאנית", "אביבה אהובתי", "שושלת שוורץ" ו"free zone" של עמוס גיתאי. ואם לא יוצא לו להשתתף בהפקה, אדרי ישמח להיות מפיץ הסרט. בשנה האחרונה הוא אחראי להצלחות המקומיות של "נודל" ו"ביקור התזמורת".
עם הסרטים הוא הגיע לשטיחים אדומים בברלין ובקאן, והשנה כזכור גם לאוסקר והעיניים נשואות קדימה. אפשר לומר שאדרי הוא האיש הנכון במקום הנכון. ומה שהכי מפתיע זה שאין לו כמעט אף אחת מהתכונות הקלאסיות של מפיקים ויזמים בתחום.
הבמאי יוסף סידר, שאיתו הגיע אדרי כמעט עד הפסלון הנחשק, מיטיב לתאר זאת: "אני זוכר ממש כשהייתי בתחילת הדרך, ראיתי מפיק עולה לקחת אוסקר ישראלי בג'ינס, עם ידיים בכיסים. הייתה לי באותו רגע תחושה שמה שחסר בתעשיית הקולנוע שלנו זה התלהבות, רצון, צורך להצליח, זוהר. אדרי הוא מפיק כמו שמפיק צריך להיות. הוא גרנדיוזי, הוא לארג' והוא אוהב להיות גדול מהחיים. וזה מה שהתעשייה הזאת הייתה צריכה, כולל סנטימנט משפחתי, שהוא תמיד מכניס לעסק".
אשתו (השנייה) פנינה, שמנהלת כיום את "אן-אם-סי יונייטד", חברה שרכשו האחים האדרי ומאחדת בתוכה את מה שהייתה בעבר חברת התקליטים אן-אם-סי ואת גלובוס יונייטד, חושבת שהוא טוב מדי, ותרן, שגם כשהוא נשבע שיגיד לא למישהו, הוא בסוף חוזר ואומר כן.
אבל גם היא יודעת שזה כנראה סוד קסמו. קחו, למשל, את יחסיו עם מנחם גולן, שכזכור החל את דרכו כמעט כמו האחים אדרי, בבית קולנוע קטן בטבריה. אדרי הפיץ לאורך השנים סרטים של גולן וכמובן העריך אותו ואפילו קצת העריץ אותו.
בשנים האחרונות הוא עוזר לגולן לצלם את סרטיו, למרות שהוא יודע שהם כבר לא עומדים בסטנדרטים הנחוצים. כל יועציו מתחננים בפניו שלא ישקיע בהם, אבל הם מכירים אותו, יודעים שבסוף הוא יישבר ולא יסרב. הדיבוק של גולן מכניע אותו שוב ושוב. אולי בגלל זה הוא מצליח לעבוד בשוק האכזרי של מפיצים, מפיקים ובעלי בתי הקולנוע, כמעט בלי סכסוכים והקזת דם. עם המתחרים הכי גדולים שלו, מוקי גרדינגר, בעל תיאטראות ישראל, ויורם גלובוס, הוא מצליח לאורך השנים לשמור גם על חברות.
בשבועות האלה מצטלם סרטו הארוך הראשון של הבמאי הצעיר והמוערך לאון פרודובסקי, "יגאל ולנה". "אני לא כל כך אוהב לקרוא תסריטים, אני נותן אותם ללקטורים, ובעיקר לזוגתי. אני מאוד סומך עליה. אחר כך אני נפגש עם הבמאי. אם הסיפור קונה אותי, אני מאמין שזה ירגש בסוף גם בקופות".
מה בדיוק צריך שיהיה בסרט כדי שיצליח?
"אם הייתי יודע להגיד היינו יושבים פה? זה עסק עם הרבה סיכונים ותמיד אתה מהמר. צריך לבדוק שהכל יהיה בסדר. ובסוף, איך אמר קישון, אם יש גם קצת מזל, זה לא מזיק".
אז ל"עץ לימון", שמצליח בקופות בארץ קצת פחות, לא היה מזל?
"זה מסוג המקרים שבו אני יותר סומך על הבמאי. ערן ריקליס עשה את 'הכלה הסורית' ועוד דברים טובים בזמנו, והאמת, סמכתי עליו. ידעתי שבכל מקרה הוא לא יאכזב את המשקיעים והימרתי עליו. שמע, כל התעשייה הזאת, וכל הענף הזה, זה הימורים. אז הסרט לא הצליח מאוד בארץ, אבל בעולם זה הצליח מאוד".
לא פחדת מהמסר הפוליטי?
"לא. אתה יודע שאני לא אוהב לעשות סרטים שהם קיצוניים מדי, שהם עוברים איזה קו. נניח את 'גן עדן עכשיו' הציעו לי בשעתו והרגשתי שאני לא רוצה לגעת בזה. אבל במקרה של ערן ריקליס, הוא הבטיח לי שזה יהיה אמנם פוליטי, אבל לא באופן כזה שיהיה לי לא נוח, ועם הבמאים שאני עובד יותר קבוע, אני עובד בשיטה שבה אני בסך הכל סומך עליהם. אלה אנשים רציניים וצריך לתת להם לעבוד.
"אבי נשר לדוגמה בא אליי וסיפר לי את הסיפור של 'סוף העולם שמאלה' מההתחלה ועד הסוף. ואחרי ששמעתי את זה, אמרתי לאחי ליאון 'לא יכול להיות שסרט כזה לא יהיה שלאגר'. האמנתי בו מהרגע הראשון, ושכנעתי את הבנקאים שלי שמאוד לא האמינו. הם אמרו לי 'את מי מעניין סרט על מרוקאים והודים ועוד בדימונה בשנות ה-60? מי צריך את זה?'. ואמרתי להם'אני. זה עליי'".
אתה נותן גם לבנקאים שלך להתערב?
"תראה, אל תשכח שחלק גדול מהצלחה של הקולנוע הישראלי באה מזה שיש עכשיו כסף. ובמקרה שלי הכסף בא מהבנק. אז פעם בכמה חודשים אני הולך לבנק ומספר לחברים שם מה יהיה בסרטים, אני מאוד אוהב לשמוע מה הם חושבים".
תמיד נדמה לי שהאנשים היחידים שאתה באמת קצת מעריץ הם הבמאים.
"יש לי הערכה לכולם. יש לי הערכה גדולה לשחקנים, ואני לא אומר נגיד שהתסריט לא קובע, אבל בסופו של דבר הכל נתון בידי הבמאי, הוא המאסטרו. בסוף הוא זה שעושה את הסרט ולכן הוא הכי חשוב. תראה, אני יכול לפקח על המפיק, לעבור על ניירות אם קורה איזה אסון כספי. אבל הסרט? זה של הבמאי. הוא האדם שעליו אני סומך ובו אני בעצם משקיע את הכסף".
משה אדרי חי בבית נאה בצהלה עם אשתו פנינה ובתם המשותפת מאיה. משלוש בנותיו מנישואים קודמים שתיים עובדות איתו, כמו גם ילדיו של האח ליאון, שאחד מהם מנהל (ביחד עם יעקב כהן) את הסינמה סיטי. בשנה הבאה הם יפתחו עוד קומפלקס קולנועים ענק בראשון לציון.
במקביל הוא מעורב בעוד ועוד סרטים ישראליים. סרטו החדש של רשף לוי, "איים אבודים", הוא התקווה שלו לקיץ מוצלח נוסף בבתי הקולנוע.
"אין מה לעשות", מסביר אדרי, "הגענו למצב שהקולנוע הישראלי מוכר לא פחות מסרטי קיץ אמריקניים. אני אומר לך, באחריות, יש אנשים שבאים רק לקולנוע ישראלי. אני רואה את זה בקופות של הסיטי. באים אנשים ושואלים איזה סרטים ישראליים אתם מציגים? והאמת, זה הכיף הכי גדול.
מה צריך יותר?".
לא יודע, תגיד אתה.
"לצאת החוצה, להצליח בעולם, בפסטיבלים ובבתי קולנוע בעולם. אין מה לעשות, ישראל קטנה, אין פה פוטנציאל כלכלי מספיק וכבר אי אפשר לעשות סרטים זולים, הם לא ייראו טוב. אז פעם היה בעולם רק קולנוע איטלקי, צרפתי, ספרדי, ברזילאי והיום יש גם ישראלי. יש לנו מפיקים ובמאים מוכשרים, שחקנים ותסריטאים טובים, צוותים מצוינים. הסרטים טובים. זה עובד ולכן גם יהיה מזה כסף".
אז באופק כבר נרקמות קופרודוקציות בינלאומיות. ביניהן סרט של אבי נשר לפי הספר "הר אדוני" של ארי דה לוקה, סרט חדש שלנו בקופרודוקציה עם חברת הפקה גרמנית גדולה, ועוד.
והשאלה הגדולה שנשארת פתוחה היא השאלה הכי אהובה על ישראלים, מה עם הוליווד? מה עם להצליח כמו חיים סבן, ארנון מילצ'ן, אבי לרנר וכל האחרים ששיחקו אותה שם בגדול? לאדרי יש תשובה מאוד פשוטה:
"היו לי הצעות באירופה ובאמריקה, אבל אמרתי לכולם: אני אוהב להיות בבית שלי בצהלה עם אשתי, הילדה והנכדים. יש לי כבר שלושה. יש לי חברים נפלאים. אתה לוקח אותי עכשיו ללוס אנג'לס, אני מת שם. זה לא נשמע לי כיף. אני מכיר את הישראלים ששיחקו אותה שם, ואני גאה במה שהם עשו. ואנחנו נמשיך לעשות קולנוע ישראלי ותוכן בכלל דרך אן-אם-סי יונייטד, אבל לגור במקום אחר - זה לא. אני פשוט אוהב להיות כאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
