השינוי של גולדה
"ביום העצמאות השלושים לקיומה של מדינת ישראל הייתי בשנה האחרונה לחיי. קדמו לכך ארבע שנות חוסר מעש ושנים רבות יותר של חולי. ובכלל הייתי זקנה. הייתי 'הזקנה'". אורלי קסטל בלום במונולוג מגרונה של גולדה מאיר מתוך מוסף "סופרים שישים"
באותה שנה, במסגרת חגיגות השלושים, צלצלה אליי ברברה סטרייסנד ומתוך אולם מלא ביהודים ותומכי ישראל בניו?יורק ערכה איתי ריאיון בשידור ישיר. הטכנולוגיה של אז היתה קצת מפגרת. אני לא ראיתי את ברברה אבל שמעתי אותה וגם שמעתי היטב את מחיאות הכפיים של הקהל בתום השיחה, ואני זוכרת שחשבתי, עוד לא חיסלו אותך, גולדה, לא לגמרי.
שבועות אחר כך כבר שכבתי על ערש דווי, אך לא היו לי המותרות שיש לכל גוסס אחר להעיף מבט לאחור על חייו ולסקור מה בהם עלה יפה ומה לא עלה יפה. יפה יפה התמקמו להן בראשי המחשבות על מלחמת יום כיפור, על הקורבנות בנפש ועל מה היה קורה אילו. . . בי נשבעתי שסוג זה של מחשבות "מה היה קורה אילו" אינו נמנה עם המחשבות הסימפטיות במיוחד בשעות האחרונות של החיים.
אני ממליצה למי שרוצה לצאת מהחיים בצורה נאצלה פחות או יותר, במינימום סבל, מתוך ויתור, שחרור וסליחה כפי שממליצים המבינים - לא להיכנס לתחום הספקולטיבי של סיוטים אלה.
בימים הראשונים שאחרי פרסום מסקנות הביניים של ועדת אגרנט רציתי להרוג את עצמי. רציתי להעלים את קורותיי ונזקיי מעל פני האדמה. איך לא שמעתי לאינטואיציה הנשית שלי וגייסתי מילואים חודש לפני המלחמה? מדוע הלכתי שבי אחרי גברים, ורק ביום המלחמה עצמו התעוררתי?
בשנות הפרישה בקיבוץ רביבים תיעבתי את עצמי. הייתה לי נשירת שיער נוראית. קרקפתי החלה נחשפת, עיניי צנחו, אפי הפך לבולבוס ארוך, ולא היה סנטימטר בגופי שיכולתי להישבע ששלי הוא. שמתי לב לכך שגברים זקנים מאוד בקיבוץ מושפעים אף הם מכוחה של הגרביטציה, אך נדמה היה שאצלי היא עבדה שעות נוספות, כאילו מתירה לעצמה לערוך ניסויים על גופה של מתכלה כמוני ולהתעלל בי באופן מיוחד.
עם הגוויעה באה אצלי איזו חוכמה. אפשר להגיד שרגע לפני מותי הייתי הכי חכמה שהייתי אי פעם. באותו רגע גם ראיתי בבהירות באיזו נקודה בזמן, לפני המלחמה, הייתי צריכה להורות על גיוס מילואים.
גם באחרון ימיי לא רציתי לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתי מתעוררת סוף
ידעתי שהחברה הישראלית תעשה בי לינץ' אחרי המלחמה, אבל המשימה שלי הייתה להציל את המדינה. ניקסון היקר, ניקסון המלאך. בלעדיו לא הייתי מצליחה. אחרי המלחמה, תוך כדי הלינץ', נסעתי אליו, והוא גם היה שרוי אז בלינץ' משל עצמו, הסקנדל של ווטרגייט, אך בתוך התופת שלו הוא פינה לשנינו זמן איכות ואמר לי: גולדה, עשינו את זה.
הרמנו כוסית אף על פי שאיני נוהגת לשתות אלכוהול. אנשים כמונו, אמר, חוטפים אש מהציבור שבחר בנו, אבל כמו שאמרו החכמים שלכם, אי אפשר לברוח מהמציאות אלא רק לצלול לתוכה. כשחזרתי ארצה שאלתי את יוסף בורג למה הוא חושב שניקסון התכוון. הוא אמר לי שכנראה הכוונה לאמרה הידועה של חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה".
"גברת מיוחדת", קראה לי ברברה המתולתלת באותו ריאיון שבו ראתה אותי אך אני לא אותה. לראשונה מאז המלחמה יכולתי להסתכל על עצמי באופן סלחני יותר. בשיחה שערכתי איתה אחרי השידור, שבה הודתה לי וכולי וכולי - נשבר קולי ונחנק מבכי. מיסיס מאיר, אמרה לי בקול היפה שלה, תבכי, תבכי כמה שאת רוצה, תבכי ותעלי בדמעותייך המלוחות את מפלס ים המלח אפילו.
בסופו של דבר את גדולה. עשית את זה. המדינה ניצלה. מה שעלייך לעשות עכשיו הוא לחשוב טובות על עצמך. היא אמרה לי לחשוב על מילים עמוקות כמו ויתור, נסיגה, שחרור, עזיבה, ולתת להן להשפיע עליי כמו זריקת הרגעה למוקד הכאב. היא אמרה לי להרפות מהכל ולחשוב על מצב סטטי שבו העולם שוכח אותי, והעיקר - אני אותו.
לא הבנתי מה היא מבלבלת לי במוח, היו שנות השבעים ואנשים זרקו כל מיני שטויות לאוויר. רק אחר כך, בהזיות של לפני המוות, שב ועלה בי קולה עם המילים התלושות וניסיתי. באמת ניסיתי לוותר ולשכוח ולתת לעצמי להישכח, אבל זה היה גדול עליי. המוות הממשמש ובא, רגשות האשם, הפחד.
עכשיו אני בעולם שונה לגמרי, נייד, רב-כיווני ולא מעשי. רק זיכרונות שאי אפשר להתירם למילים ובמקרה שלי גם צמה שכבר לא מחוזקת לקרקפת כי הקרקפת איננה. ביקשתי שיקברו אותי בשיער פזור, אבל טעויות חיי קלעו משיערי צמה, לא עבה אך גם לא דקה במיוחד. כמו שקלעה לי במהלך כל שיעור משעמם חברתי ג'ניפר מבית הספר היסודי במילווקי. כל השנים ידעתי שמסתובבת לה צמה שלי באחת הספירות, אך מעולם לא נזקקתי לה.
עתה, בזכות הצמה העלובה והמשוטטת הזאת, הצלחתי לקבל חופשה מהמוות ולהסתנן לחגיגות השישים למדינה. הייתי הבכירה במתים שיש לה שיער שאפשר לחבר לו מסכה, וכל מה שנותר לי לעשות הוא להתלבש סביר ולהסתיר את היעדרי באמצעות שכבות של בגדים. כך התכוונתי להגיח כרוח רפאים לישראל בחגיגות השישים שלה. הרבה מנהיגים של המדינה שהם בחזקת מתים רצו כמוני להצטרף להילולה, אבל רק לי נתנה יושבת ראש ועדת המתים אישור יציאה.
כאנטי-פמיניסטית לשעבר וכפמיניסטית בהווה, אני חייבת לעדכן שלנשים יש אחוזי הצלחה כבירים בממלכת המתים, עד כדי כך שאנחנו מנהלות את העולם ההוא. המנהיגים האחרים שרצו להסתנן החוצה לחגיגות היו קירחים עוד לפני מותם, ולנשים היפות והמתות של מחלקת ההלבשה של הקאמרי של עולמות עליונים לא היה בסיס כלשהו לחבר אליו בגדים ואביזרים, ואפילו הן אמרו שאין ברירה, רק גולדה יכולה ללכת בזכות הצמה.
אפילו רבין. מצבו כמת גרוע ממצבי כמתה. חבורה רצינית של שומרי ראש מתים לא נותנת לו לזוז, כאילו אפשר לשנות משהו בגורלו האכזר. חוששים למותו, מתבדחים אצלנו, כשם שחששו לחייו. הוא התחנן שייתנו לו לרדת לפסטיבל השישים, אך מנהלת מחוז המתים שלו לא הרשתה לו משום שלדבריה הוא עדיין טעון בכאב ועלול לחפש נקמה.
ב-3 במאי מלאו מאה ועשר שנים להולדתי. למי שרוצה להדליק נר או להניח פרחים על הקבר שלי בחלקת גדולי האומה בהר הרצל-עוד לא מאוחר. בימים אלה, בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, הטבע בכל הארץ יפה מאוד ומנוגד לכל הטרגדיות הללו. אפילו הנעליים שלי הופיעו מעצמן, מובלות לעבר ישותי המהוססת כדי לאפשר לי לטייל בארץ וליהנות מהאביב.
ורוסים! הארץ מלאה רוסים, פרחי מפעל חיי "שלח את עמי", שמילאו את הארץ כפי שתמיד רציתי ושוב יש כור היתוך. ואולם, חרף כל אלה, אני גוזרת על עצמי דין משה. לא אגיע לחגיגות, לא בעמק יזרעאל ולא בנגב, לא בתל אביב ולא בירושלים. גם לא אבקר קרובי משפחה ביום החג. שתי הצפירות ביום הזיכרון לחללי צה"ל הספיקו לי.
אני שבה אל מחלקת המתים שלי, בממלכה הפמיניסטית המיטיבה עימי. חג שמח, ואל תגידו יותר הציונות מתה. זכרו את ברל כצנלסון, ששב ואמר שהציונות היא לא פתרון אלא תנועה, פרויקט מתמשך דינמי חסר סוף, משתנה ומתגמש לפי צורכי השעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
