השטן הגדול
סידני לומט כבר בן 84, אבל אם לשפוט לפי סרטו החדש, "לפני שהשטן ידע", הוא לא רק מעודכן יותר מכולם, הוא גם עדיין במאי גדול. שניצר יוצא מגדרו. באמת
עלילה בוטה, משחק משובח, צילום ועריכה שלא היו מביישים את תלמידי טרנטינו, ונרטיב שיכול להתחרות במוצלחים שבסרטי האחים כהן. כן, לומט הטוב, ההוא של שנות ה-70 וה-80, שוב חוגג בעבודה קולעת שאוצרת בחובה חלק גדול מהעוצמות המוכרות של סרטיו הישנים - "סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות" או "נסיך העיר".
לפני 51 שנים ביים לומט את סרטו הראשון, "12 המושבעים", לאחר שזקף לזכותו קריירה מנצחת של בן דור המייסדים בבימוי דרמות לטלוויזיה.
מאז הספיק לביים עוד 42 סרטים עלילתיים וכמה סרטי תעודה. כשהוא במיטבו, לומט חותר לנסח על הבד את הקרב הנצחי בין המחויבות הבסיסית למוסרי לבין העדפת הלא מוסרי. כך היו פני הדברים ב"פסק דין", " ספר דניאל" ו"גבעת הגברים". וכך , כמובן, בסרטיו הניו יורקיים הגדולים שאוזכרו קודם לכן.
לא זו בלבד ש"לפני שהשטן ידע" פוסע באותו משעול מוכר, הוא אף מפליא להעמיק בתיאור פסימי של העולם, שבו שקעה זה מכבר האופציה המוסרית, והציוויים המוכרים של עשרת הדברות נבעטו כבר מזמן הרחק מהישג ידו של האדם החי בחברה החומרנית.
גניבה, רצח, ניאוף, חמדנות, ביזוי הורים וחילול השם הם אבני התחביר שעליהן מושתתת עלילת סרטו החדש של לומט. עובדה זו מובנת מאליה, אם לוקחים בחשבון שקלי מסטרסון, שזה התסריט הראשון שחיבר, השתלם בלימודי תאולוגיה קתולית ומתכוון להפוך לנזיר במסדר הפרנסיסקני.
העלילה מפגישה בין האחים פיליפ סימור הופמן ואיתן הוק. האחד הוא עובד בכיר בחברת נדל"ן ניו יורקית, האחר הוא כלומניק שאינו מסוגל לפרוע את התחייבותו לדמי מזונות בעבור בתו הקטנה. הנדלניסט, חובב קוקאין והרואין, נקלע למצוקת מזומנים והוא מציע לאחיו הצעיר לחבור אליו לשם ביצוע שוד בחנות תכשיטים המוכרת להם היטב.
זו חנות התכשיטים של הוריהם, הממוקמת במרכז קניות בווסטצ'סטר, פרוור אמיד בצפון ניו יורק. האחים, שעבדו בצעירותם במקום, יודעים היטב את מיקומם של הכספת, היהלומים ויתר הפיצ'פקעס שיעשירו את כיסם. ראשית, אין מה לדאוג לאבא-אמא, אומר הופמן להוק, שהרי השוד יתבצע ביום שבת כאשר מוכרת מחליפה, ולא הוריהם, מצויה במשמרת.
חוץ מזה, ההיכרות האינטימית של השודדים עם המקום, מבטיחה מבצע נקי מבלגנים, והביטוח כבר יסדר את העניינים עם ההורים. מובן ששום דבר לא הולך חלק במהלך השוד השלומיאלי, ואמם של השניים נקטלת במרוצת האירוע. זו רק תחילתו של מדרון עלילתי, הרצוף בבגידות, נחלי דם ואובדנם של כל הבלמים המוסריים.
נאמן למורשת המפוארת של הפילם נואר
היעדרם של בלמי המוסר בולט ביחס ההדדי שעומד בין שני האחים - הופמן העשיר והשתלטן, והוק הדלפון והנוח להשפעה. על פניו, המצב ברור ועל פי גחמותיו של הופמן השאפתן רוקדים פה את הוואלס.
בפועל, דווקא הוק הוא על הסוס. שהרי פעם בשבוע, בימי חמישי בשעת הצהריים, הוא אוסף למיטתו את מריסה טומיי, שהיא לא אחרת מאשר אשת אחיו, לכמה סיבובים של הזעה משותפת.
ואגב כך: לומט הישיש מפתיע כשהוא מפיל על הצופים, ממש על ההתחלה, סצנת סקס די פרועה ודי מפורטת, העוקבת אחר בני הזוג הנשוי, הופמן וטומיי, שעושים את זה ברוטלי וקולני, במהלך חופשה בברזיל. מקום המפלט הברזילאי הזה, שחוזר ומאוזכר גם בהמשך הסרט, כמו בא לתת כבוד לסרט הוותיק "כחום הגוף", שהעניק השראה לא מועטה לתסריט של "לפני שהשטן ידע".
שנה לפני שלומט ערך את בכורתו הקולנועית, ביים סטנלי קובריק את הסרט המזהיר "ההרג", שעקב אחר קורותיו של שוד שמהלכיו משתבשים. כשקוונטין טרנטינו החל בקריירה הפילמאית שלו, בסרטו "כלבי אשמורת", הוא בחר לעבד מחדש את עיקרי הסיפור שגולל סרטו של קובריק.
דומה שגם לנגד עיני לומט עמדה אותה עבודה מהפכנית של קובריק, שעיקרה לא היה בסיפור השוד המשתבש, כי אם באופני פירוק רצף הזמן הכרונולוגי ליחידות אלטרנטיביות, שבונות מחדש את הרצף העלילתי והפסיכולוגי של הדברים. טרנטינו העתיק זאת מקובריק, וכעת תורו של לומט.
אילו אירועי הסרט היו מועברים לבד בנרטיב המסורתי עלילתו הייתה מתפרשת על פני שבוע בערך. מסטרסון ולומט העדיפו לרקוד טנגו עם הזמן הכרונולוגי - צעד אחד קדימה, שניים לאחור וחוזר חלילה. העלילה מנתרת בין עתיד, עבר והווה, ולא אחת שבה ומופיעה אותה סצנה כשהיא מצולמת מזווית ראייה שונה. ממש כמו יהלום קשיח, שלוטש בכמה וכמה זוויות, שכל אחת מהן מניבה גוון שונה.
בין עלילות המשנה הנובעות מהשוד, בולט במיוחד סיפורו של אלברט פיני, אביהם של האחים. הוא, כמו האל הכול יכול, הסתיר פניו מבנו בכורו כשהלה היה זקוק לו.
ואילו עתה, עם חיסול אשתו על ידי בניה, כל שנותר לו הוא להיכנס באמת להגדרה של אל נקמות. בעולם שרק הרוע שולט בו - אין בסרט שום גבר, אישה או ילדה, שחמלה אנושית מצויה בכליהם - גם שומרי החוק, השוטרים, חוטפים על הראש מהתסריטאי, שאינו מרחם על עצלנותם המטומטמת.
בעוד עשר או 15 שנים, כשייגשו לנתח את המבע הקולנועי בעידן בוש המזוויע, מישהו ודאי ישים לב למכנה המשותף בשלושת הסרטים האמריקניים הבולטים של 2008 "ארץ קשוחה", "זה ייגמר בדם", "לפני שהשטן ידע" - המציגים, כל אחד וטעמו עמו, את העולם החומרני-קפיטליסטי כשדה המרעה הטבעי, הצלול, של השטניות במגוון היבטיה העכשוויים.
כשהאחים כהן או פול תומאס אנדרסון קובעים זאת, אפשר לייחס זאת לנעוריהם התוססים עדיין. כאשר לומט מכריז על כך, כדאי להתחיל לקלוט שמדובר בנבואת זעם שעוד תתממש.
נא להמתין לטעינת התגובות
