הצוואה הכתובה של אדם ברוך

בעזבונו העשיר של העיתונאי והסופר אדם ברוך שנפטר אתמול, נמצאו קטעים רבים העוסקים במוות ובאבלות. קיבצנו כמה מהם

אדם ברוך. צילום: נעם וינד

מודעת האבל המודבקת בחוצות רצויה. היא מעוררת את הבריות להצטער ולנחם את המשפחה, ומשהה את זכר הנפטר. דעתם של איסטניסים אינה נוחה ממנה, מפני שהיא נקרעת, מתלכלכת, משאירה עקבות, ויש בה דבר מה בלתי הדור. אבל אין אנו חיים מפי איסטניסים.

רק נשמור על מודעה בנוסח נקי ובגודל מוסכם - ולא נעשה את המודעה לאמצעי של חלק משפחה אחד נגד חלק אחר, ולא נפריז בה בתיאור מעלות הנפטר, ולא נאשים בה איש או ארגון רפואי במות הנפטר. ואת המודעות נתלה בסביבות בית הנפטר ובית העסק שלו, וכן במבוא בית הכנסת הקבוע שלו. ונסתפק בכך. והמודעה היא מסורת, ורוב חכמינו הסכימו לה.

עוד בעניין אבלות: המודעות בתשלום בעיתונות היומית. מת גביר או פקיד תקיף, והעיתונות מלאה מודעות בתשלום של מתאבלים על מותו, וחלקם הגדול חברות, משרדים, ארגונים ואנשים שעמדו איתו בקשרים כוחניים ותועלתיים, ועכשיו, במותו, הם כמו נדרשים להרבות בשבחו באמצעות מודעות בתשלום.

ואילו יהודי רגיל, שהעביר את חייו בתמימות, אולי יזכה למודעה אחת בלבד ממשפחתו, מיוצאי עיירתו או מחבריו לעבודה. אגב, המודעות בתשלום יקרות ביותר. וככל שמתרבות המודעות בתשלום על המנוח, ונמשכות מיום לעוד יומיים או שלושה, נפגם הטעם הטוב, מתקלקלת השורה ומתקבל רושם של אבל מאורגן, לחוץ, כוחני, לא אינטימי אלא ראוותני. וכבר רבן גמליאל (משושלת הלל) יצא נגד ראוות אבלים זו: "בא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן".

עד לרבן גמליאל הקבורה הייתה קשה לקרובי המת העניים כי התכריכים היו מבד יקר במיוחד. עד כדי כך שהקרובים הניחו את המת ברחוב וברחו משם, שהמעמסה תיפול על הציבור. בא רבן גמליאל והורה שהוא עצמו, על רום מעמדו, ייפטר מהעולם בתכריכים פשוטים (פשתן). "ונהגו כל העם אחריו כמוהו".

והמודעות בתשלום היקרות של היום כמוהן כתכריכים היקרים של אז, שהיו רק נחלת גבירים וכו' ופילגו את הציבור. רבן גמליאל של היום היה יוצא מהעולם בלי שובל של מודעות (תכריכים) יקרות בעיתונות. וכבר ציינתי את "מעולם ועד עולם" (ספר הדרכה לאבלים) של הרב גבריאל גולדמן, שראה אור בימים אלה והוא ספר הלכתי מקיף ומועיל ביותר.

עוד בעניין אבלות (הלוויה, קבורה, שבעה, קדיש ועוד). אמנם כבוד הוא לנפטר שהלווייתו תצא מבית הכנסת לבית הקברות, ולא כאילו סתם כך מביתו, אבל אתה, קרובו של הנפטר, חלילה לך מללחוץ על גבאי בית הכנסת או על ראשי הקהל שכך ייעשה לנפטר, כי החלטה זו חייבת לנבוע מתודעת הגבאים וראשי הקהל, ומיחסם האמיתי לנפטר כתלמיד חכם, כירא שמים, כדמות מופת.

והרי מפני כבוד בית הכנסת ממעטים להוציא ממנו הלוויות. ומי ששימש שנים נאמנות כגבאי, יש לו זכות טבעית שיוליכו אותו לבית הקברות מבית הכנסת שלו, אבל מי שמגייס בכוח את הכבוד הזה - יצאו מזה הוא והנפטר שלו מופסדים, כי הבריות יבוזו להם בלבם על רדיפת הכבוד.