פרק מתוך פסנתר בחורף – אילת שמיר
ספרה של אילת שמיר הוא בין המועמדים לפרס מפעל הפיס לספרות של שם פנחס ספיר
להתבונן בכל אחד מהם בלי שום עכבות. המפגש בין הדמויות האלה מוליד אלימות, שהייתה שם כל הזמן, בינם לבין עצמם, כיוון שכל אחד מהם נושא בתוכו צלקת פנימית וזיכרון של אלימות. הרומן הזה עוסק בבדידות, בעצב, בגסות ובזוהמה של החיים, ובעיקר באלימות שמקיפה אותנו, שמחלחלת לתוכנו כמו גידול ממאיר."
בנימוקי חבר השופטים נכתב כי "אילת שמיר מגלה בספרה יכולת ספרותית מרשימה, היא בונה סיפור מזוויות ראייה שונות, ההולכות ומתקרבות אל מוקד עלילתי עם ז'אנר של רומן. יש ברומן הזה יכולת לחבר בדרך מקורית, אחראית ומוצלחת התמודדות עם הטרגדיה הפוליטית של סכסוך הדמים בין יהודים לערבים, לצד הבחנה פסיכולוגית דקה של עולמות אישיים מאוד של ישראלים."
וכך מתחיל הספר
זה הפרלוד. איטי. קודר. חלוד. על שרפרף עץ מלבני וגבוה, גבו ישר ונוקשה, מרפקיו רפויים לצד הגוף, וכל-כולו מרוכז בתווים שלפניו, הוא מתעקש לנגן. מולו החתול.
זקוף מאוד הוא יושב, ראשו שמוט מעט לאחור ורחוק מחוברת התווים, שזמן רב לא נגע בה; שתי הידיים כלפי מעלה. שתי הידיים כלפי מטה. יד שמאל מוכנה.
יד ימין מפקפקת, רוב הזמן היא חששנית, הימין. כריות האצבע מחליקות במתינות מעל לטור השנהב, מנענעות את עצמן באוויר, מרחפות, מתקבעות מכוח איזה זיכרון רחוק מעל למקלדת, בדיוק במקום שנחוץ, בלי לגעת עדיין.
הוא מסיט גרגר אבק מכתף הפסנתר, ואחריו עוד גרגר, מתופף באצבעותיו על העץ השחור, נושם עמוק, לוקח זמן, מחכה לרגע הנכון.
בחוץ העולם גדול ורטוב. האדמה מתקשחת בקור, האור צלול כמו מבטו המכונס, העשב נע שם חמקמק, לוכד את רסיסי האור בתוך הנתזים.
כבר יומיים הגשם אינו חדל. מכה בעפר, מכה בבתים, מכה בעצים, מכה באנשים, מתפשט כמו כתם לכל הכיוונים. עוד לא עבר הלילה, פתאום בוקר נכנס, ושום הקלה אין בזה.
אצבעותיו הנוקשות עדיין באוויר, עדיין מרחפות, והוא מאזין למקצב החושני של הטיפות. משתהה עוד רגע, ממלא את בית החזה באוויר צונן ונקי, ממתין לתו המדויק הראשון שייוולד במגע אצבעו בקליד. זמן רב מאוד לא ניגן מתוך החוברת, לא את הפרלוד הזה ולא שום דבר אחר. אצבעותיו קהו, אוזניו קהו, אולי קהה גם לבו.
הוא מתחיל; הוא, מי שהיו לו פעם חלומות גדוּלה וכל-כך מעט נשאר מהם. הוא, גדי מאירי, בן שלושים ושש עכשיו, ובהתחלה היה בן שש ואחר-כך
האגודל תופס עכשיו מקום קבוע. סביבו מסתובבת האצבע המורה. והתפקידים מתחלפים; האצבע תופסת מקום, והאגודל חג. אחר-כך שניהם עומדים במקום והאמה מרקדת מעליהם. מה עם הקמיצה? הקמיצה נכנסת מעל לשלוש האצבעות האחרונות המחזיקות. הזרת ממתינה לתורה, נכנסת על צליל חוזר. הזרת יורדת חצי טון. האצבעות האחרות גם כן.
האקורד מתרוקן.
הפרלוד נפתח במתינות, במורא, תיבה חלודה אחר תיבה חלודה. פיסות עץ ומתכת נשמעות לבסוף לרצונו, לשריריו, לגידיו, מותירות אחריהן בעומק הכלי שורת מיתרים רוטטים. לפחות הם נשארו תקינים. שוב ושוב מקישות אצבעותיו, קלידים נלחצים במתיקות, בנחת, בריסון, יד שמאל פותחת בנמוכים. יד ימין מחכה.
הוא מפנה מעט את ראשו מהחוברת, עיניו עצומות למחצה. הוא לא צריך לראות עוד שום תו, שום קליד, האצבעות עושות את זה מאליהן: מתקשתות, מתקמרות, מתיישרות, נמתחות בבת-אחת לשני כיוונים מנוגדים. האקורד האמצעי מגיע. בחוץ הגשם מתגבר. מכה ביתר-שאת בחצר כמו מוזיקה שמכפילה ומעצימה את עצמה.
באמצע התיבה האחרונה אין הוא זקוף עוד כמקודם: הכתפיים שחות, השכמות נרכנות, העור צונן ולח מזיעה. על שרפרף עץ מלבני וגבוה הוא מאזין גם לזה; לשבריר רגע הכל בתוכו נעצר. ומיד אחר-כך, במקצב הקודם, גובר הפרלוד על המולת הגשם.
הגשם ממשיך בשלו.
בִּפנים האיש ממשיך לנגן. כאן הוא מוגן.
מרפקיו כבר ניתקו מן מהצלעות, והם נוטים מכתפיו בזווית של ארבעים וחמש מעלות כמו זוג כנפיים קצוצות עירומות. הוא לא יעוף, הוא לא ימריא, הוא לא יתנתק מהשרפרף. עיקש, עקבי, תיבה אחר תיבה, בלי לגעת בדוושת העמעם, בלי לצאת מן הבית, בלי להפסיק לנשום, בלי לדלג על שום סולם; ברגע מסוים, בלי שניכר כי הוא חפץ בכך, זורמת מוזיקה מבין אצבעותיו.
זמן רב מאוד היא לא זרמה, וגם עכשיו אין בו שום ודאות שלא תשתבש בדרכה, ושלא ייגרר לזה שוב, לשיתוק הזה.
ענן כביר מתרומם בחלון. מדעיך את האור המועט שבבית, מזקין את פני החדר. גם את פניו של גדי הוא מזקין, מצמית את אצבעות הידיים הגרומות שתובעות את חיותן מהקלידים, ואת המחשבה הוא כופה לכיוונים אחרים; אם אמות פתאום, אם מישהו ייתן לי מכה סופית, ינעץ בי למשל סכין מטבח ארוך בעורף או בבטן או בלב, הבית יתמלא אור וזעקות.
זעקות; משום מה הוא מהרהר בהן עכשיו, בצליל החי שייוולד לו אז מתוך הבטן הפצועה, אף שפצעיו כולם מסוג אחר. ומי בכלל ישמע אותן כאן, בקצה המושבה הזאת.
האור; הוא מהרהר באור המתמעט של סוף דצמבר, האור גם הוא סופו לגווע באלם. ועוד הוא מהרהר באצבעות הידיים שלו, שמצייתות עד בחילה לתווים. חושב: אם רק היה אפשר לצוות על העולם ככה בעשר אצבעות, יהי שמש! מזמן היה מצווה. אחר-כך היה פוקד ככה על הזמן, יהי זמן! עוד זמן, עוד כמויות של זמן, עוד מוזיקה כזאת שישמעו אותה בחוץ, בגשם, ברחובות הרחוצים, בבתי הקפה ישמעו, מאחורי חלונות זכוכית גדולים ומתחת לסוככים, ליד תיבות הדואר האדומות ישמעו, ובתאי הטלפון הציבוריים.
אנשים שעומדים לפני מעברי חצייה ישמעו, אנשים שממהרים מתחת למטריות, אנשים שמחכים בתור בתחנות האוטובוס, כולם יאזינו לזה, למרות רצונם. יגניבו מבט חטוף זה לזה ויגידו: הנה זה שוב מתחיל, הסולם הנמוך. הרבה זמן לא שמענו אותו. יהנהנו באורך-רוח: לא שיערנו שאפשר ככה לטפס. אולי יבינו גם הם שהיופי נמצא בסדר, בכללים.
כאב עמום מתחיל להתפשט עכשיו בעצמות השכמה. מחלחל ממעלה העורף אל חוליות הגב התחתונות, מוקרן אל רגל שמאל שנשענת לחוצה אל הדוושה. ושוב הקור מזדחל.
לעזאזל עם זה. ידיו של גדי ניתקות מהמקלדת, ראשו נרכן. שתי הידיים מתרוממות, שתי הידיים נוחתות יחד, חובטות באלימות במקשים. רגלו המונחת על הדוושה לוחצת בכל הכוח, הברכיים מתחככות בעצבנות זו בזו; צרימה מהדהדת בבית. חודרת מבעד לקירות הפרוזדור, מתגלגלת החוצה אל רחבת הכניסה הרחוצה, נחבטת בדרכה בקירות הבטון, בדלתות החדרים.
"איזה מקצוע. איזה מקצוע דפוק," הוא נאנח. ואיך נדפק הכל: הנגינה עקרה, הבקרים ריקים, השרפרף נוקשה, מלחמת היחיד שלו; שמו לא יופיע לעולם על שום כרזה, לא יודפס בשום ידיעה גדולה או קטנה בעיתון, אפילו על דלת הבית אינו רשום. רק "מאירי" רשום שם, בכתב ידה האלכסוני, השבור, של סבתו המתה.
נתמך בשתי ידיו בגוף הפסנתר הרחב, הוא מתרומם וקם ומושך את עצמו צעד וחצי הצִדה וצונח אל תוך הכורסה הגדולה המרופטת ויושב שם ומתבונן סביבו בכתלים החשופים. כשהייתָ חי לא התעסקת אף פעם עם קירות. ועכשיו מה, אתה חי או מת? שום תשובה לא נשמעת בבית, מלבד הגשם המכה ברעפים. והפרלוד שניגן עד לפני רגע – גאון גרמני חיבר אותו לפני מאתיים וחמישים שנה, והוא שיבש אותו ככה – נשמע רחוק ומעוות ללא תקנה.
"אוקטובר האדום", זה שמו המשונה של פסנתר-הכנף הרוסי – לדגמים טובים יותר לא הספיק לו הכסף – ניצב כמו לווייתן זקן שהוטל אל אמצע החדר. הכנף מונפת כמו סנפיר אלכסוני עצום-ממדים שקפא בתנועתו, מסתירה כך את מחצית החלון וגם נתח נכבד מהקיר הריק.
מזמן הגיע הזמן לסייד אותם, את הקירות, שריח עיפוש וריח בשר זקן לא-רחוץ וריח ארונות חתומים דבקו בחללם. באור החורפי נעכר הלובן ודהו כתמי העובש, עד שנהיו חלק מן הצבע הישן עצמו. אולי כדאי לתלות כמה תמונות? יש איזה שתי ענתיקות שתלויות בחדר השני מעל למיטה הזוגית הריקה.
שנים הן תלויות שם על מסמר חלוד, התמונות הישנות, נופי השמן הרחוקים הזרים מעורפלים מאבק: מרחב מושלג ומזחלת רתומה לשני כלבי-חורף נוסעת עליו; ושתי נשים שרועות פרקדן, בשוליו של שדה עטור אלומות. כמה שנים לא שכב ככה, בהתמסרות כזאת, לא במיטה שלו ולא במיטות אחרות. היה זמן שניסה, אבל התמסרות היא דבר קשה.
עכשיו הוא כבר לא כל-כך מבלה במיטה: חוזר מאוחר בלילה, וכעבור רגע נופל ונרדם. מן הכורסה הגדולה נראה לו פתאום החדר ענקי, הוא לא זוכר מה גודלו. פעם ידע. כשקיבל את הבית חיפש משהו בנוסח הישן עם חלל נדיב ותקרה גבוהה שחשובים לתהודה, בזמן ההוא חשב שיותר מבית הוא צריך תיבת-תהודה, ובעיקר רצה להיות כמה שיותר רחוק מן הדירה שלהם. מקום עם חלל גדול הוא חיפש אז, שיהיה טוב לפסנתר, שיהיה טוב גם בשבילו.
האישה המבוגרת שפתחה לו את הדלת היתה מי שטיפלה בסבתו בשנותיה האחרונות. מתוך קומתה הזעירה וקמטוטי עיניה הכהות הישירה אליו מבט עוכר והנהנה.
כן, היא זוכרת אותו, אמרה לו אז בחמיצות ונסוגה מעט לאחור. "אחרי כל-כך הרבה שנים, זה קצת מאוחר לבקר, לא?"
הוא לא ענה. מה יכול היה לומר. היו לו רק תירוצים ושקרים עלובים. היא הזמינה אותו להיכנס, שיתרשם בעצמו אם החלל מספיק גדול בשביל פסנתר. הוא הרי זוכר את המקום, עדה עצמה סיפרה לה לא פעם, שנהג לבוא לכאן הרבה כשהיה ילד.
"כן, זה נכון," הפטיר ביובש.
"ומה קרה אחר-כך?"
הוא השתתק במבוכה. אחר-כך קרו הרבה דברים; עדיף לא להתחיל עם זה. במבט נועז ומפתיע שאינו הולם את גילה היא אמדה את פניו ואת לבושו המרושל ואת יציבתו, וכשהביטה בו כך הרגיש כאילו הוא מזדקן בבת-אחת בתוך עיניה. כאילו זיפי הזקן הטריים שעל פניו מאפירים בן-רגע, וקולו נסדק, וגופו משתוחח; ואולי מכל הדברים האלה יחד יתברר לזקנה כי למעשה הוא מחפש חלל שיהיה גדול דיו להכיל את הפרֵדה.
יהיה גודלו אשר יהיה, בבוקר דצמבר הזה החדר נראה ענקי פי שלושה. וזה אחד הדברים שמעידים שעדיין לא החלמת ממנה. זה, והעובדה שכמעט לא העברת אתך לכאן שום דבר שלה. ורק נפטרת מהרעש. הרעש שלה כשגררה את תיק הנסיעות על הרצפה מחדר השינה אל הדלת, והרעש של השכנים שטרקו דלתות גם באמצע הלילה ואף פעם לא התעניינו בשלומך, והרעש המתמיד של חיים בעיר כעורה, מחליאה.
כל זה רחק ממנו כמו הים הגדול המסוכסך שמעבר למרחב הירוק הבוצי של המושבה ומעבר למרחב האפור הרחוק של שדות ופרדסים, הים שמטוס גדול חצה את שמיו ביום רביעי אחד בשעה שש בערב בדרכו מערבה, כדי שתוכל לעזוב אותו ככה.
על כתף הפסנתר השחורה הצוננת עדיין מונחת כוס התה שלו מהבוקר, חצי-ריקה. פס כהה של עכירות נקרש על הדפנות. לידה, אדיש ורפוי, עדיין רובץ החתול שֵש. משב רוח קפוא שבא מן החלון נלכד בחלל החדר, פורע את דפי התווים, מסחרר תלתלי אבק שהצטברו בין הרגליים המגולפות, חולף בפרוותו הפרסית של החתול ונבלע בה.
שֵש מנומנם. מתוך סדקי עיניו שנפערות לחריץ ירוק הוא מקבל את העולם; ככה, כמעט בלי לזוז מהמקום, אדיש ומסוקרן גם יחד: בוקר? צהריים? לילה? אישוניו מצטמצמים למעוין שחור, מבטו הסהרורי ננעץ לרגע בבעליו ואחר-כך נתלה מהופנט בחלון; סיעת אנפות-בקר לבנות חוצה שם את הרקיע האפור.
מבטו עוקב אחר החתול, נצמד לתנועתו. גם מזה הוא לומד. עצלן כזה, שֵש, מכל האחרים דווקא הוא נדבק אליו, ואיך היה יכול לחיות בלעדיו. שֵש, פניו לעבר החלון, בוהה בתנועתן הקצובה של האנפות ובאור של בין-הערביים הפורץ פתאום בין שני עננים ומסמא. שניהם בוהים. תחילה בחלון ואחר-כך זה בזה. החתול והאיש.
ידו שפסקה מלנגן נמשכת מוכנית אל כוס התה הדלוחה. מתוך הכורסה הבלויה הוא משחרר אנחה ומתמתח: מגע הזכוכית נוקשה וצונן. שש משרבב לשם את חוטמו הלח, המרטט. מרחרח את שולי הכוס, לוקק בלשון מחוספסת את כף ידו. אוזניו מזדקרות, שפמו מסתמרר בריגוש – משהו בשבילי, אולי? הוא תוחב את זרבוביתו אל עומק הכוס ומתחיל ללקק ומרפה. מפהק. מתיישב שוב.
פוער לוע חתולי וחושף שני טורי שיניים קטנות, ארבעה ניבים חדים, חך ולשון ורדרדים. לוקק את ימינו, קצת את שמאלו, מעביר את לשונו מעלה-מטה בטקסיות חמורה שאינה פוסחת על שום חלקה.
רגל שמאל נמתחת למעלה אל מעבר לאוזן, הראש מתכדרר פנימה, ואת פניו הפחוסים הוא תוחב פנימה אל שיפולי בטנו ומנהם שם, מלקק ולועס, מורט בשיניו דבלולי שיער ועלים קטנים שהסתבכו שם בלילה, כמעט נחנק.
"חצי חיים אתה מתעסק עם עצמך, שֵש, ועוד עם הלשון," גדי מקנטר אותו בנעימות, שמח על הסחת-הדעת. שֵש מתנער. מציץ בו בעין אחת ומפתל את גופו באיטיות. עכוזו מזדקר אל התקרה, רגליו הקדמיות נמתחות לפנים, זנבו הטווסי מתנוסס לאחור, וכל-כולו מתמתח. זקן-הלחיים האפור תופח ומגדיל את ראשו, והראש מופנה אל קרן האור היחידה שפולחת את הבוקר החורפי, רק לכבוד פניו הפחוסים של חתול פרסי מסורס.
"ומה יוצא לך מזה?"
החתול זוקף חצי אוזן, מציץ בו מעינו השמאלית, מנהם חרש, מאושר מאוד בחברת בעליו. מכפותיו הקדמיות השמנמנות נשלפת באיטיות שורת ציפורניים. הוא לא מתאפק, שֵש, שורט בעדינות את גילופי הלכּה השחורה, משחיז עליה את קצות טפריו ותולה בבעליו מבט חושש.
"שֵש! מה אתך!"
החתול לא מתרגש. הוא שולח לעברו את כרית הכף הלקוקה, נוגע-לא-נוגע בקצה ידו המושטת, נועץ בו מבט ירקרק מתחטא, ובלי לבקש רשות ניתק ממקומו ומנתר אליו בקלילות, ונוחת, ומתמקם בחיקו, דוחף שם דחיפות של אהבה בכפותיו הקדמיות, כמו שנהג לעשות כשעוד היה גור.
בכפותיו הוא לש בנחת את בטנו של גדי, את הסוודר הבלוי שלו, שכמעט נשכח מי קנתה לו אותו, ומרפה. לש ומרפה. ועם כל לישה הוא נדחף אליו עוד קצת, ומתגברת הנהימה שעולה כמו מתוך כפותיו.
"מה יהיה שֵש, מתי תתבגר?" הוא משפיל את פניו ונתקל בזקן-הלחיים האפור ובסדק הירוק המהפנט שמתרחב אליו בקצב פעימות הלב. החתול מחזיר מבט, אינו עונה. בקורת-רוח הוא ממשיך לשכב בחיקו, נושם בקצב אחד עם האיש.
"אין מה לעשות. נגד זה אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, אה?" אצבעותיו פולשות אל עומק הפרווה, חשות בגוף השמנמן, החמים, חופרות בו, ביצור המפונק הזה שמתעב קרבה כפויה, אבל עכשיו מתמסר לו מיד בלי בושה.
זה חתול גדול ואוהב, הוא מהרהר, ויודע שהשלווה הזאת של שֵש תיעלם כשיקרב הלילה ושניהם יֵצאו: שֵש לציד והוא לפִּיאנוֹ-בָּר של ג'ו. במרדפיו הליליים בעשב הרך בחצרות הבתים ייהפך שֵש לחיית-טרף קטנה שצבעה כצבע הצל ופסיעותיה קטיפה וטפריה מושחזים ועיניה זוהרות בחשֵכה, וכשיחזור לפנות-בוקר יֵדע למצוא כמו תמיד את המקום הכי חם בבית.
פעם צד חומט שאיבד את זנבו במרדף, פעם לכד שממית, פעמיים הביא תשורה: עכבר-שדה אפרפר, מבועת, שגִלגל בכפותיו מצד אל צד; פעם צד יונה צחורה ונוצותיה כיסו את כל שביל הכניסה, ומכל צחורותה לא נותר למחרת בבוקר אלא גל של עצמות דקיקות.
שֵש מתחיל לגרגר. גרגור עמוק ונמוך. מתכרבל על בטנו של בעליו, בתענוג מופקר עולה ויורד עם התנודות הגליות של הנשימה, קולט אל שדרתו הרפויה את רטטי הקול האילמים הממשיכים להדהד מן המיתרים המוכים בקרבי הפסנתר. מתמתח שוב ועוצם עיניים, ותחת משקלן של הידיים הרפויות הוא מתהפך פתאום ומרחף אל השטיח ונשכב שם על צדו. הגיע הזמן להחליף תנוחה.
גדי מבריש באצבעותיו את סוודר הצמר שלו שהתמלא שערות מוכיות ומנער, מוחה אותן במכנסיו. משפשף את פניו. הסנפיר השחור של הלווייתן חוצה באלכסון מדויק את החלון, חותך את האור המסתנן, מפלג את גזעה הכסוף של הצפצפה. מוקדם בבוקר הוא התחיל עם זה ועכשיו כבר אמצע היום.
תעבוד עוד קצת, הוא מדרבן את עצמו, עד אחר-הצהריים לפחות. זאת היתה התוכנית, והחלטה היא החלטה ותוכנית היא תוכנית ויש להתמיד בה ולא לוותר, כי עבודה קשה ומשמעת נגינה תמיד מקהות את הדבר. את זה הוא לימד את עצמו במשך שנים, והוא התקשה לעמוד בהחלטה הזאת כמו שהתקשה בדברים רבים אחרים.
"תתחיל עוד הפעם!" הוא מצווה על עצמו בקול. עוד ועוד סולמות, זאת השיטה היחידה. "צריך! פסנתר-כנף צריך הרבה ללמוד!" קולו הנמוך מסגל לעצמו בלי משים את ההיגוי הנוקשה של הגברת ורה, המורה שלימדה אותו פעמיים בשבוע בסלון דירתה, כשעוד הקפידו אתו שילמד, כשעוד היו משפחה: "איזה ילד קשה, איזה חינוך פה בארץ הזה, צריך להתבייש. תתחיל שוב! בלי חלומות אמרתי. נו, אני מחכָּה!"
הילד גדי הרכין את ראשו המתולתל, ואצבעותיו הלחות נפרדו אחת-אחת מן הקלידים.
הילד הפסיק את הפרלוד. רגליו הצנומות שאינן מגיעות לדוושות, התנגשו זו בזו בכעס. הילד קם. "אני צריך ללכת," אמר לגברת ורה, "סבתא מחכה לי למטה."
סגר אחריו בנימוס את הדלת, ולא חזר. זאת היתה הפרֵדה הראשונה.
פסנתר בחורף - אילת שמיר, הוצאת עם עובד, 315 עמודים
פרק מתוך המינגוויי וגשם הציפורים המתות – ספרו של בוריס זיידמן
פרק מתוך מקופלת - ספרה של תמר גלבץ
פרק מתוך שלך סנדרו - ספרו של צבי ינאי
פרק מתוך יתומים - ספרו של סמי ברדוגו
נא להמתין לטעינת התגובות
